ככה וככה

אני יושבת לבד על הבטונדה שמאחורי מגרש הכדורגל של בית הספר, גבי שעון על הבטון החם, עיניי עצומות. אני חובשת משקפי ראיה. אין לי משקפי שמש, ובגלל זה העיניים שלי עצומות. אני לבנה וצנומה. אני סופגת אור ורואה חושך. קווים ירוקים וורודים עולים מתוך החושך, מתרוממים בקשת של חבל קפיצה, נכרכים אלה באלה, מציירים לולאות וכבים. עורי מאדים. עפעפיי כבדים מכדי להיפתח. אני בשום מקום. אני כמעט מאושרת.

"אנחנו רוצים לראיין אותך לעיתון."
יעל ואמיר נעמדו מעלי, לבושים מכנסי ג'ינס נהדרים. לא זזתי. פנייתם היממה אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שהם פנו אלי מחוץ לכיתה. הג'ינסים שלהם היממו אותי. אלה של אמיר היו בצבע תכלת בהיר ובוהק, הדוקים מדי על חלציו וישבנו. "אמיר ההומו, אמיר ההומו, אמיר הבנזונההה!" מילות הגנאי הדהדו באוזני, למרות שאין איש מלבדנו על הבטונדה. הג'ינס של יעל היו בְּגוֹן כחול כהה, ים ביום חורף נאה, תפורים מבד עבה ומשופשפים במקומות הנכונים. אמנם גזרתה של יעל לא הייתה כגזרתן דקת הגֵו של הנערות המחוזרות בשכבה, אך הבגדים נחו על גופה המתעגל ברישול שמושך את העין. מכנסי הג'ינס שלי היו תכולים דהויים, צבעם נשחק במכונת הכביסה והתאדה על החבלים בשמש. הבד הזול והתפירה הגסה גזרו התרפטות על גזרתם המחמיאה של מכנסי, רק חודש וחצי אחרי שקניתי אותם. חסכתי כסף כל הקיץ, שמרתי על תינוקות של זרים ונתתי שיעורים פרטיים לתלמידי חטיבת הביניים. קניתי אותם בסוף אוגוסט, בחנות בגדים קטנה ברחוב משה שרת פינת אח"י אילת. צחנת סיגריות ועובש מחסנים אפפה את החנות ודבקה בבגדים, בשֵׂעָר הקש של המוכרת, בשְׂעָרָם של הלקוחות. עכשיו הגוף שלי שוחה בתוך הג'ינס שהתרחבו עד בלי די. במיוחד הציקו לי קפלי הבד הכבדים שכיערו את הברכיים.
יעל ואמיר ניצבו מעלי בג'ינסים הנהדרים שלהם וחיכו לתשובה. כיווצתי את רגלי תחתי בניסיון להסתיר את הקפלים ומתחתי את הצוואר. שמש אוקטובר של אחר הצהריים חיממה את הבטונדה וסנוורה את עיני נטולות ההגנה. בבואתי המְכֻפֶּלֶת, ספק מבוהלת, ספק מתרגשת – ניבטה אלי, לכודה בארבע זגוגיות כהות – משקפי השמש של יעל ואמיר. "אולי היא לא הבינה את השאלה?" הנמיכה יעל את קולה אל אמיר. הוא משך בכתפיו. "אנחנו רוצים לראיין אותך לעיתון. ראיון. עיתון. לשאול אותך. שאלות." יצאתי מהקיפאון וחיוך מהוסס עלה על פני.
"כן, אני מבינה. אני רוצה. תודה!"
"מגניב. אז מחר בארבע וחצי. סבבה?"
"סבבה."
הם פנו ללכת והחלו מתרחקים. "איפה?" קראתי לעברם.
"וואלה. איפה נעשה את זה?" שניהם עצרו והביטו זו בזה.
"נעשה את זה פה," קראה יעל. "מחר בארבע וחצי. אל תאחרי."
שוב הייתי לבד. עיני צרבו מבעד לזגוגיות העבות השרוטות. הדופק דילג וצהל. פי התיבש. אני הולכת להיות מפורסמת. מקובלת. אהובה. יעל ואמיר היפים שכותבים בעיתון "קול הקריות", יראיינו אותי מחר. לעיתון.

חזרתי הביתה מאוחר. את שיעורי הבית הכנתי בספריית בית הספר. כשנכנסתי לדירה, מִישָה כבר היה שם. אמא לא נראתה. בטח רחצה את אחותי התינוקת – הדלת של חדר האמבטיה הייתה סגורה. את המוזיקה הרועשת שמעתי כבר מחדר המדרגות. למישה יש שתי קסטות, אחת של הביטלס ועוד אחת של מוזיקת רוקנרול משנות השישים. הוא התהלך בדירה, הלוך חזור מהמטבח לסלון, ולגופו הארוך, החיוור והשעיר גופייה לבנה בלויה ותחתונים אפורים. כוס חלב גדושה נעוצה בכף ידו. הוא שר בקול גבוה ודק יחד עם המוזיקה, גולש מפעם לפעם לפלצט מזייף. שנאתי אותו. שנאתי את המוזיקה שלו. ניסיתי לחמוק לחדר השני מבלי שישים לב אלי.
"תראי באיזה שעה הבת שלך חוזרת הביתה!" מישה צעק, גוער בי בגוף שלישי לאוזני אמא. היא יצאה לסלון, סינרה ספוג מים וידיה אדומות מהאמבטיה החמה.
"אי אפשר ככה!" צעקה עליו חזרה, "תכבה את זה כבר! גבר בן ארבעים שמתנהג כמו נער מתבגר. היא הייתה בספרייה. אי אפשר ללמוד פה עם כל הרעש הזה."
"רעש," גיחך מישה. "את לא מבינה כלום. זו המוזיקה הכי טובה שיש. רוקנרול. רואים שגדלתן בסוֹבְדֵפִּיה*. אין לכן טעם בכלל. אוהבות את הזבל הישראלי הזה."
"יש לנו טעם," הגיבה אמא, נימתה מפייסת, "אבל עמיתי מנסה להירדם. איך היא תירדם עם המוזיקה ברקע?"
"אם זה בשביל עמיתי, אז אני מסכים." הוא לחץ על כפתור הסטוֹפּ בטייפ. השתרר שקט. נבלעתי בחדר השני. אחכה עד שהם יילכו לישון, עד שֶׁיִּמּוֹגוּ הקולות בחדרם, נהמות שאת פשרן לא ידעתי, אבל הן מילאו אותי בתחושה של גועל שמנוני. אחרי שהם נרדמו הלכתי בשקט למטבח. אכלתי פרוסה עם קוטג' וקנחתי בתפוח. העיקר שהוא לא לידי לציין שעלי להודות לו יום-יום על המזון שבפי. התקלחתי מבלי שאף אחד יזרז אותי. אחר כך, במיטה, השינה לא באה, וכשסוף סוף באה, היתה מפוררת, כמו קוטג' שפג תָּקְפּוֹ.

למחרת התייצבתי ליד הבטונדה בשעה ארבע וגיליתי שאני לא היחידה. ארקדי עמד שם בשפמו האדמוני, הדליל, בחיוכו המעוקם, בז'קט המָהוּהַּ, הגדול עליו בשתי מידות. דווקא עכשיו היצור המתועב הזה נמצא כאן. ארקדי היה נער מוזר, שהשקיע את כולו בלימודי פיזיקה ואלקטרוניקה, ואף אחד לא התקרב אליו חוץ מדימה, נער ביישן וצנום, שכל ייחודו בשם העיירה שממנה הגיע לפה. שמה של העיירה היה אומן, ומשום מה גילו בה הצברים עניין. לא הבנתי את העניין באומן.
הגעתי מלנינגרד ואיש לא גילה בכך שום עניין, בדיוק כמו שאיש לא גילה עניין בארקדי, שהיה בן עירי. התיישבתי רחוק ככל האפשר מארקדי והעמדתי פנים שאני קוראת במחברת ספרות. קראתי שוב ושוב אותו משפט סתום על חנה העיוורת ועל התינוקת המתה. התפללתי שארקדי לא יפנה אלי. שלא יתקרב.
יעל ואמיר הגיעו בארבע וחצי. "בואו, שניכם," קראה יעל, "אנחנו מתחילים."
חשקתי שפתיים, סנטרי התאבן והתבלט. "אתם מראיינים גם את ארקדי?"
"כן. את שניכם. אנחנו צריכים שני רוסים לכתבה."
"שני עולים מרוסיה," יעל תיקנה את אמיר והזעיפה את גבותיה העבות.
"כן, כן. סליחה. שני עולים מרוסיה. אנחנו צריכים לראיין שני עולים מרוסיה. להראות את הַהִקָּלְטֻיּוֹת השונות בארץ. נשאל אתכם שאלות על החיים שלכם פה. התשובות שלכם יהיו הכתבה. היא תודפס בסוף השבוע הקרוב בקול הקריות. שנתחיל? אין לנו הרבה זמן."
עניתי לשאלות כמו מתוך חלום רע. שיקרתי כמעט בכל תשובה, למעט העובדות היבשות. כן, נולדתי בלנינגרד. עליתי ב-1990 עם אמא שלי. יש לי אחות קטנה שנולדה בישראל. צברית עם שם של צברית. אנחנו גרים בדירה בשיכון של עמידר. כן, אני אוהבת מוזיקה ישראלית. "איזו?" את מאיר בנאי ואת שלום חנוך. ארקדי הקשיב לתשובותי בתשומת לב, עיניו נעוצות בי ולשונו מלקקת שוב ושוב את שפתיו הבשרניות, מרפרפת על פני שפמו המכוער. כאשר סיימו אתי, פנו אל ארקדי באותה רשימת שאלות שהכינו מראש.
"אני יכולה ללכת?" מתחתי את הג'ינס כלפי מעלה, שלא ייראו הברכיים הנפולות.
"לא, עוד לא. אנחנו תכף נסיים עם ארקדי ואז נצלם אתכם יחד לכתבה."
נכנעתי. כבר לא דמיינתי את המקובלוּת, רק רציתי ללכת משם, להתרחק משני הצברים הלבושים יפה, מארקדי המאוס, מהשקרים. כאשר נשאל על טעמו במוזיקה, ארקדי סיפר על ולדימיר ויסוצקי ועל אלכסנדר גַלִיץ', על להקת קִינוֹ וּויקטור צוֹי, על להקת אקווריום ובוריס גרנבשיקוב. לא שמעתי את השמות האלה קרוב לשנתיים. הדחקתי אותם. הם היו הגיבורים שלי. את השירים שלהם למדתי בעל פה מתקליטים שהיו בבית בלנינגרד, ערימות של תקליטים שאמא קנתה כשעוד היה לה מותר לקנות דברים, לפני שמישה נכנס לחייה, לפני ששלח אותה לעבוד במפעל לנייר, באזור התעשייה המצחין מגזי פליטה של בתי זיקוק ושל מפעלים כימיים. הקשבתי לארקדי ונשכתי שפתיים.
יעל קטעה את שטף דיבורו המשולהב וציוותה עלינו לשבת זה לצד זו. "יותר קרוב!" פקדה. התאמצתי לא לנשום דרך האף, אבל ריח זיעה חריף חדר לנחירי.
"לא טוב. הם לא נכנסים לפריים. אולי הוא למעלה והיא למטה?" אמיר הזיז אותנו כאילו היינו כלי משחק על לוח דמקה. הוא הושיב אותי על המדרגה התחתונה וסובב אותי קלות. את ארקדי הושיב על המדרגה מעל, ברכיו כמעט ונוגעות בראשי. "תורידי את המשקפיים." החבאתי את המשקפיים המגושמים בתוך התיק וחייכתי למצלמה. זה היה השקר האחרון שלי לאותו היום.

את העיתון קניתי ב"קו-אופ צפון" ביום שישי בבוקר, כשנשלחתי לערוך את הקניות הגדולות לסוף השבוע. מישה חילק לאמא תלושי קנייה מיוחדים שהביא מהעבודה. שנאתי אותם. זה לא היה כסף אמתי. את העודף הקופאיות בסופר החזירו תמיד בתלושים, למעט מקרים בודדים שלא היה ברשותן את הסכום המדויק או שהעודף היה נמוך מחמישה שקלים. במקרים החגיגיים האלה אמא ואני שמרנו את הכסף האמתי לעצמנו.
רגע לפני שסיימה הקופאית לחשב את סכום הקניות, שאלתי: "אפשר את העיתון?"

את הדרך הביתה עשיתי לאט, כמו סוסת מסע. עגלת הקניות שהבאנו אתנו מרוסיה (רק ככה הצלחנו לנייד את המזוודה הכבדה, חסרת הגלגלים) חרקה שיניים על המדרכות ובמעברי החציה. את הכתבה, שהופיעה בדיוק בכפולת האמצע של קול הקריות, תלשתי מבלי להציץ בה ודחפתי לתיק. וידאתי שאף אחד לא רואה אותי וזרקתי את שאר העיתון לפח זבל רחוק מהבית. הדירה עמדה ריקה. מישה בעבודה. אמא טיילה עם התינוקת בפארק של בית העם. התיישבתי על המיטה, הוצאתי את דפי העיתון מתוך התיק ופרשתי אותם לפני בידיים רועדות. התמונה שלי ושל ארקדי התנוססה בראש הכתבה. ההדפסה הגרועה בשחור-לבן דווקא היטיבה אתי. לראשונה, מיום הגירתי, נראיתי יפה בעיני עצמי. רק אם ארקדי לא היה גוהר שם מעלי, מחייך את חיוכו הדביק. קראתי את הכותרת הראשית: "אחת ישראלית, אחד לא". קראתי את הכתבה לאט, מתעכבת על המילים שהתקשיתי להבין עד תום, מתעכבת על המילים שהבנתי היטב. "בביתה של אלינה מתנגנים דיסקים של מאיר בנאי ושל שלום חנוך. בביתו של ארקדי שומעים תקליטים של ויסוצקי." חדלתי לקרוא בבת אחת. סומק טיפס על צווארי וצרב את נשימתי. אין לנו דיסקים בבית. אין מאיר בנאי. אין שלום חנוך. אני מכירה רק שיר אחד של מאיר בנאי, שיר שתמיד מזכיר לי את הנהמות המלוכלכות שעולות מחדר השינה שלהם, "אהבה קצרה" שמו. השיר היחיד של שלום חנוך שאני מכירה – "ככה וככה" – מזכיר לי תמיד את המלחמה. אמא ואני היינו שרות את הפזמון ביחד: "ככה וככה, ככה וככה", בזמן שקרצפנו את האמבטיה בדירה הראשונה במרכז הקליטה ברוממה. חיכינו אז ללידתה של עמית והיינו מוכרחות לנקות את האמבטיה טוב-טוב, שאפשר יהיה לרחוץ בה את התינוקת. אלה היו המילים היחידות שידענו להגיד אז. "איך בארץ? ככה-ככה?" פנו אלינו הנשים שהביאו בגדי תינוקות יד שנייה. הד ישן של ריח אקונומיקה עלה באפי. שקרנית, שקרנית, שקרנית. קיפלתי את דפי העיתון והחבאתי אותם במעמקי מגירת המחברות. מיד נבהלתי: הרי גם מחברות האולפן של אמא מונחות שם. סרקתי את החדר פרט אחר פרט. איפה אחביא את השקר? תחבתי את העיתון בין הדפים של ספר ילדים שהבאנו משם, ספר ברוסית שאיש לא יקרא עוד. אחר כך יצאתי לסלון וניגשתי לטייפ. מישה אסר עלי לגעת בו, אבל אמא ואני מדליקות אותו בסתר ושומעות רדיו. הוצאתי בזעם את הקסטה מהתא הקטן והנחתי אותה בצד בתוך קופסת הפלסטיק שלה, שלא תינזק חלילה. אדליק רדיו. לא את רדיו רק"ע, שהוא נוהג להאזין לו ובו זמנית להשמיץ אותו בהנאה. אדליק רדיו של ישראלים. אולי ישמיעו את מאיר בנאי. או את שלום חנוך. ככה וככה. ככה וככה.

* סוֹבְדֵפִּיה – כינוי לגלגני לברית המועצות שהיה נהוג בקרב דסידנטים סובייטיים.

מהדורה מקוונת | אוגוסט, 2017
דימוי: אנדרסן, 2017. צילום: ריטה קוגן