כפר אלרואי-חיפא-יאפא – שיחה עם שיח'ה חליווה

"I Remember you was conflicted" ו-"Ain't nobody praying for me" הם שני משפטים השזורים לאורך שני האלבומים האחרונים של הראפר האמריקאי קנדריק לאמאר, שאוהב לחזור באלבומיו על משפטים מסוימים. התמונה שמצטיירת היא של תודעת הפקר ובדידות, של ההכרה המבהילה בחשכת היקום, לא כמקום סופני ומכלה אלא דווקא כאמצעי לריפוי, כמנוע להתעוררות וליצירה. הפסיכולוג האנגלי וילפרד ביון מציע באחד הסמינרים שלו (ביון בלוס אנג'לס, כרמל), "כאשר יש לכם נקודה חשוכה במיוחד, כוונו אליה אלומה של חשכה חודרת. ככל שתסתגרו מפני אור רב יותר, כך תיטיבו לראות את ההבהוב החלש". האם המקום שבו אנו נשארים ללא כול, ומבינים שאיש לא יתפלל בשבילנו, הוא גם המקום שבו אנו מקבלים את החירות הקשה לצאת באמת לעולם? אולי דווקא הכרת החושך מיטיבה להאיר לנו את הדרך לתיעוד ביצירת ההבהוב לנגד עינינו באור דק וחלש? או במילים של זמרת הבלוז בילי הולידיי באחד השירים המעטים שכתבה: "God bless the child that's got his own"?

שיח'ה חליווה, שחיברה את הסיפור נזירות אלנצרה, שהתפרסם בגיליון גרנטה קרוב לבית, כותבת על החוט המקשר, הקלוש אך העיקש מאוד, למקום המחוק שממשיך להתקיים ולמלמל בתוכה. שוחחנו על קול המספר כשארית רדופה של מרי המתעקשת לחלץ צורה וחיים מבין עקבות הנמחק.

כפר אלרואי-חיפא

נולדתי בכפר בדווי לא מוכר בדרך מיקנעם לחיפה, קצת אחרי צומת ג'למה. השם היהודי של הכפר הוא תרגום של השם הערבי המקורי אלרואי. בתור ילדה מתבגרת, שנאתי את הכפר שלי. לא היה לנו חשמל, לא היו לנו כבישים, לא היה לנו כלום. הייתי הילדה היחידה בכפר שהמשיכה ללכת לבית הספר גם אחרי כיתה ו'. היה נהוג לשלוח את הילדים הבדווים באזור לבית ספר בקריית טבעון רק עד כיתה ו', אבל אני גיליתי שיש אופציה אחרת – שחלק מהילדים מבסמת טבעון, כפר בדווי מודרני יותר עם וילות, רחובות וחשמל, ממשיכים לבית ספר לנזירות בחיפא, שקיבל גם תלמידים מוסלמים. ניהלה את בית הספר נזירה בשם סיסטר בל, והתלמידים המוסלמים היו צריכים ללמוד שם גם לימודי דת ותפילה נוצריים, אבל זה היה בית ספר איכותי, עם מורים טובים ועם ההישגים הטובים בארץ. הוא גם היה יקר ופרטי.

אמא ואבא התגרשו כשהייתי בת שתים-עשרה. אבא עבר ליאפא והתחתן שוב, ואני ואחי הקטן נשארנו עם אמא. היא השתכנעה שאני תלמידה מצטיינת, כי המורים בטבעון שיבחו אותי אבל גם כי היו לה חלומות משלה. אמא רצתה שהבת שלה תצליח, שאני אשיג את מה שהיא לא הצליחה להשיג. כל הנשים במשפחה היו מבריקות, אבל אף אחת מהן לא יכלה להתקדם. אמא עבדה בהרבה עבודות כדי לממן את הלימודים שלי. כדי לעשות שינוי. היא תמיד היתה מתגאה בתעודות שלי – בהתנהגות פחות. הייתי ילדה מרדנית. לא מתלבשת לפי הנורמה, אלא לבוש מודרני, פתוח, קרוע, כל הזמן עושה בעיות, מתווכחת. אם לא הייתי מצטיינת בלימודים, כבר מזמן היו מסלקים אותי מבית הספר.

בכפר קיבלו את זה שהמשכתי ללמוד, כולם הבינו שהעולם משתנה, אבל היה להם קשה לקבל את חוסר הציות שלי לנורמות של הכפר. כל הזמן היו מתחים. הדודים שלי היו מנסים לתפוס פיקוד בגלל שאבא לא נמצא, אבל אמא לא נתנה לזה לקרות, היא היתה חזקה: "אני זאת שמחליטה על הבת שלי, אף אחד לא מחליט במקומי", והיה לה לא קל, היו תקופות שאנשים לא דיברו איתה, רק הכול מאחורי הגב. ואני עזרתי לה, גידלתי את אחי כשהיא לא היתה.

כל בוקר בדרך לבית הספר הייתי עוברת שלוש מסכתות של התעללות: בכפר, בתחנת האוטובוס ובאוטובוס עצמו. לא היו לנו שבילים והיינו צריכים לחצות שדה בדרך לתחנה, אז בחורף היינו עוטפים את הנעליים בשקיות ניילון כדי שלא יתלכלכו בבוץ. כשהגענו לתחנה היינו צריכים לעמוד בצד, כי היינו מלוכלכים, מרגישים את השנאה של הישראלים. באוטובוס אסור היה לנו לשבת בגלל הבוץ, והיו צועקים עלינו לנקות אותו לפני שעולים. זה היה בשנות השמונים, התקופה של כהנא, והרגשנו את ההקצנה, את מבטי הבוז כלפינו מצד אלה שיושבים. כשירדנו מהאוטובוס היו יריקות, תנועות מגונות מבעד לחלון. הרגשתי שאני זרה, נטולת מקום. עדיין לא הבנתי אז את עניין המולדת. כתבתי על זה מאוחר יותר שיר שתורגם בין היתר לגרמנית, לאנגלית ולעברית:

הייתי ילדה קטנה.
קטנה מאוד.
אף אחד מסביב לא טרח לספר לי על המולדת.
במשך שני חורפים רצופים סברתי שמולדת היא שקית הניילון החזקה
שעוטפת את הנעליים שלנו יום שלם ולא נותנת
לבוץ לחדור דרכה.
הייתי בטוחה שהחורף הוא הגלות.
והנעל החזקה היא המולדת החלופית.

עזבתי את הכפר בכעס ליאפא, וכשרציתי להשלים איתו הוא כבר לא היה. ב-1990 הכפר שלי נהרס, נמחק, ואמא עברה כמו רוב האנשים לבסמת טבעון. הייתי נוסעת לבקר אותה, ומשתדלת לא לעבור במקום שהכפר עמד בו פעם. יום אחד סטיתי מהדרך ומצאתי את עצמי בטעות מולו, מול המקום השומם, וכל הסרט חוזר, אבל אין אף אחד לבקש ממנו סליחה. התחלתי לשמוע קולות, את סבתא שלי, את המשפחה, את כל הכפר שרציתי פעם שתבלע אותו האדמה. ביקשתי שיקום, רק לכמה דקות, כדי שאוכל להגיד לו כמה שאני אוהבת אותו. זה כמו שרציתי לבקש סליחה מאבא שלי, והוא איננו. אני יכולה לחזור אל שניהם רק באמצעות הכתיבה.

בבית הספר רוב התלמידים היו חיפאים ממשפחות טובות, עירוניים לכל דבר. הילדות נראו כאילו הן יצאו ממגזין, מרגישות שהעולם שלהן. פתאום מגיעה להן בדווית עם צמות ארוכות, ילדה קשה עם עצמה ועם אחרים. בחברה הערבית הבדווים הם התחתית. כולם לועגים לבדווים. קראו לי "גרה תחת עץ", שזו הדרך שלהם להגיד שאני בדווית, שאין לי בית. בשנה הראשונה רק לעגו לי. הייתי לבד. אחרי שישה חודשים של אלימות ורדיפה, כל יום, בהפסקות, בכל פינה, תפסתי את הבלונדינית המובילה, שנתנה לי את השם "פראית", וגררתי אותה בכל החצר. מאז אותו יום ההתעללות נפסקה. היא נפסקה לחלוטין כשהתחלתי להיות תלמידה מצטיינת. סיימתי את בית הספר בהצטיינות, והייתי צריכה לחשוב מה הלאה. מי ישלם לי את שכר הלימוד כדי להמשיך? ואיך זה יתקבל בכפר? מה דרך המפלט שלי מהשמרנות? בחרתי להתחתן עם בן משפחה שגר ביאפא. יאפא נתפסה כעיר חלומית, עיר חמימה יותר ועממית, לא מעמדית ושופטת כמו חיפא, העיר שבה לעגו לי כשהייתי ילדה.

יאפא

התחתנתי ב-1987, שלוש שנים לפני שהכפר שלי נהרס, והתנתקתי מהמשפחה ומאמא שלי, כי התחתנתי לא לרוחה. הכעס הרחיק אותי מכולם. קראתי על מה שקרה בכותרות ועברתי הלאה, שכחתי מזה. הגעתי ליאפא כי רציתי לברוח מהכפר. אז הנה, קיבלתי עיר תוססת, הכול פתוח, הכול אפשרי, אבל זה גרם לי בדיוק את ההפך. זה יצר בי עומס נפשי שאני חושבת שאני סוחבת עד היום. לא יכולתי להתחבר ליאפא כמקום שלי, הרגשתי שאני ממשיכה להסתכל על העולם כבדווית, חושבת "הנה, גם אתם בעיר יש לכם בעיות, גם לכם יש מגבלות, גם אצלכם לא הכול בסדר". זה היה מנגנון הגנה, כי לא הצלחתי ליצור לעצמי סביבה חדשה של חברים וחברות, של משפחה. ניתקתי את עצמי, התכנסתי בתוך עצמי ובתוך העבודה שלי, עם כל המורכבות של הפחד, של הריחוק ושל הגעגועים.

כשהבן שלי היה בן שנתיים, החלטתי שאני הולכת ללמוד, כנגד כל הסיכויים, כדי לטפס למעלה מהבור שאני נמצאת בו, כדי להתל כך בחיים החדשים שלי. כנגד כל הסיכויים סיימתי גם את הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות ב-1995. התחלתי לעבוד בבית הספר טרה סנטה ביאפא והתאהבתי בהוראה. את החיבור החזק שלי עם יאפא קיבלתי דרך ההוראה. התייחסתי אליה כאל שליחות, ואנשים התחילו לראות ולהעריך אותי. הבאתי גישה אחרת להוראת השפה הערבית. ניסיתי ללמד אותה לא מהמקום הישן והמאובן, אלא ממקום יותר פתוח וחופשי. ניסיתי ללמד את התלמידים שלי להתאהב מחדש בשפה הערבית, ולמרות שעדיין לא כתבתי ולא חשבתי לכתוב, גיליתי באמצעות ההוראה את היופי שבשפה. התאהבתי בה בעצמי.
הכתיבה התחילה כשהפסקתי ללמד. אמנם ב-2014 התחלתי לכתוב מאמרים פוליטיים, חברתיים וסאטיריים, אבל עדיין התייחסתי לכתיבה ולשימוש בשפה מנקודת מבט של מורה, עד שהפסקתי ללמד ב-2015. יום אחד איבדתי את החיוניות שלי בהוראה, איבדתי את שמחת החיים. כל האהבה שלי למקצוע דעכה פתאום, פשוט לא רציתי יותר ללמד. זו היתה תקופה שחורה. הייתי בדיכאון, הפסקתי לאכול, בכיתי המון, ראיתי הכול שחור, היה לי קשה בחברת אנשים, עד שיום אחד התחלתי לכתוב. אני זוכרת את המשפט הראשון שכתבתי: "חיפא רצחה את הצמה שלי".

פתאום כל העצב והכאב שהיו בפנים פרצו החוצה. הכתיבה חנכה אותם, עיצבה אותם, נתנה להם שם. הבנתי שהשארתי את שיח'ה שם מאחור בכפר, שלא התייחסתי אליה עד שהיא חזרה לנקום – לדרוש ממני לדבר איתה באמצעות הכתיבה, או שהיא לא תרפה. פתאום הבליחו בי המון פרטים וסיפורים ששכחתי, כנראה כי הם היו חשובים. ושיח'ה מתבוננת בי ושותקת, והשתיקה שלה דורשת, מפעילה אותי לכתוב ולכתוב. ניגשתי למנהל שלי ואמרתי לו שאני יוצאת לחופשה ללא תשלום. ידעתי שיש בזה סיכון כלכלי, אבל הייתי חייבת לעשות את זה, הסיכון הנפשי היה גבוה יותר. ככל שהמשכתי לשבת ולדבר עם עצמי דרך הכתיבה, ראיתי איך ההוראה מתרחקת ממני. הבנתי שאני חיה משהו שמפחיד אותי מבפנים, הפחיד אותי שככה אהיה. כל מה שרציתי בהוראה זה לתת דוגמה, ופתאום הבנתי שאם אהיה עסוקה כל הזמן בלהיות דוגמה, זה יפריע לי לכתוב. לא רציתי להיות תלויה באחרים כדי להתרפא, אז עזבתי, ואחרי כמה חודשים מצאתי גם את מקום העבודה הנוכחי שלי במכון הדמוקרטי.

להחזיק ולא לאבד את החיים (על הכתיבה)

לכתוב סיפור זה מעייף בשבילי, כמו לעלות במדרגות עד לקומה האחרונה. זה מאמץ נפשי, ואני כבר לא יכולה לחזור. לכן קשה לי כשמעירים לי, כשאומרים לי "תורידי", "תוסיפי", "תתקני". בשבילי זה כמו שיגידו לי "תרדי שוב לקומה השנייה". כל התעסקות חוזרת בסיפור שלי היא מבחינתי הטלת ספק גדול במה שכתבתי. זה עלול להרוס את הכול, זה גם קרה לי. אי-אפשר לשחזר את התשוקה שגרמה לי לכתוב, לחזור אל הסיפור בעיניים של מבקר, של מתבונן. אני לא יכולה לעשות את זה. מבחינתי הכתיבה היא כמו לדבר, אני צריכה לשמוע את עצמי כותבת. הסיפור צריך להפתיע אותי, אפילו תוך כדי הכתיבה. הוא צריך להגיד לי דברים שלא ידעתי שאני חושבת.

בסיפורים הקצרים חשוב לי לכתוב את סוף הסיפור לפני שאני מתחילה. יש לי בראש כל מיני משפטים ואנקדוטות, ואז אני מתיישבת לכתוב את הסוף. מבחינתי אם סוף הסיפור לא מפתיע ומטלטל, אם הוא לא דורש לחזור ולקרוא את הסיפור שוב, אני לא ממשיכה. קודם כול הסוף צריך להיות כתוב כמו שאני רוצה. כשאני כותבת, מה שמעסיק אותי הוא החיוּת של הטקסט, החיים, את זה אני רוצה להחזיק ולא לאבד. אני פוחדת מההתאבנות של השפה, בייחוד בערבית, אנחנו קוראים לזה "קדושת השפה", ואין דבר כזה שפה קדושה מבחינתי. אני מפרקת את המילים, הופכת את המונחים, לא יכולה לשאת שפה שהיא מתנשאת. אני בעד שפה טובה, שפה תקינה, אבל זה לא הופך אותה לקדושה. "לא כותבים ככה", "כן כותבים ככה". אני לא מוכנה לקבל את זה.

לפני כמה זמן עשו לספר שירה שלי השקה בחיפא, במקום מכובד שכל סופר פלסטיני חולם על השקה בו, וסופר ומשורר נחשב שהשתתף בהשקה אמר עליי שאני שונה מהסופרים הפלסטינים, שאני האחר מבחינתם. לא עסוקה בכתיבה פלסטינית, פוליטית, אלא מביאה את האמת הפנימית שלי כאישה בדווית גאה וביקורתית כלפי המקור שלה, שמרגישה שיש לה את הזכות לדבר. אחר כך ניגשה אליי אישה מבוגרת ואמרה לי שלפני שלושים שנה לא היו מוחאים לי כפיים, כי מה שאני כותבת זו לא שירה ערבית קלאסית, ואיך אני מעזה לכתוב על המולדת שהיא שקית ניילון? אמרתי לה שלדעתי מולדת זה משהו פנימי, ומה שחשוב לי זה לכתוב מה שאני רוצה. אני לא מקבלת תכתיבים של תקינות פוליטית. אני רוצה לכתוב רומן בדווי שאחזור איתו לכפר, למקום שדרכו דיברתי עם שיח'ה כשהתחלתי לכתוב. זה יהיה הרומן הבדווי הראשון. אין עדיין דבר כזה, רומן בדווי.

מהדורה מקוונת | מאי, 2018
דימוי: ניר עברון, סף (דימוי מספר 21) (2014) הדפסת פיגמנט בהזרקת דיו על נייר ארכיוני. 41 ס״מ על 62 ס״מ