כריעה
א.
כבר יומיים שאני רואה אנשים ישנים על ספסל בעיר. יום אחר יום.
לא הייתי נותנת את הדעת על כך באופן מיוחד לולא הם לא נראו כמי שרגיל לישון על ספסל באמצע העיר – לולא היו בגדיהם נקיים, לולא היו שרועים כך על הספסל באמצע היום, הגב אל העוברים ושבים, הראש חפון במרפק יד אחת, לולא נראו כאנשים רגילים לגמרי שנחים קצת.
היא הייתה לבושה במכנסי טרניניג כחולים, הייתה לה טבעת ונדמה לי שגם שעון. שיער שחור עד הכתפיים, חלק. גוף קטן. נראתה מבוגרת למדי, בין 40 ל-55, קשה לדעת. אישה שוכבת על ספסל. פגיעה כל כך. ככה, ברחוב צדדי, שכובה על צידה, גבה אל הרחוב, כל אחד יכול לבוא ולהזיק והיא לא תחוש בהגיעו, פניה מוסתרות.
הוא שכב בשדרה הגדולה, אם אינני טועה הנעליים היו מסודרות לצד הספסל והגרביים בתוכן. אבל יתכן מאוד שאני טועה. יתכן מאוד. היה לו שיער קצוץ, גוף גדול אבל לא שמן, אולי קצת כבד. גם הוא נראה כבן ארבעים או יותר. גם הוא חפן את הראש במרפק, באותה תנועת התרפקות על הרחוב, על הספסל, בתנועת סירוב והסבה, בראש מוסתר.
האם רק נשכב לרגע כדי לנוח משום שטייל הרבה בבת אחת? כן, אולי זה באמת "סתם כך", ללא סיפור של ניתוק, אובדן-דרך או עוני?
רחוב הפטמן ושדרות רוטשילד, 2015
אישה יושבת וכותבת ללא הפסקה על מחברות הנערמות בארגז פלסטיק שקוף שמצוי תחת רגליה. כיצד היא סוחבת אותו ממקום למקום? פעם נהגה לעמוד על אי-התנועה הסמוך לרמזור ולומר דבר מה על הכסף ועוד כסף, כל המרוץ הזה לכסף שסביבנו באנגלית שחורה, רכה. קראנו לה דבורה. דבורה הנביאה. דבורה המביאה לקיומנו מילֶי מילים. לאחרונה נפצעה אוזנה והיא חבשה אותה וחדלה לכתוב. היא יושבת ימים על הספסל וממתינה. ראשה עטוף בכובע קורדרוי ירוק שבו פורחים פרחים צהובים-דהויים. גופה עטוף שמלות-בדים-טלואים בגוונים תואמים. למה היא ממתינה?
רחוב יהודה הלוי פינת רחוב קרליבך, 2017
"ואין מיתה אלא עניות, ומיתה של עניות […] לא תהיה בסתר […] אלא
בגלוי, לעיני העם, שעני חשוב כמת. ויש עניות בכיסוי מעיני בני אדם. ויש
עניות לעיני הכל […] והופכים ירוקים כמתים"
זוהר, משפטים
תרגום מארמית זוהרית; מתרגם אנונימי
ב.
בתי ואני חולפות בסמוך לאישה כבת ששים וחמש, שיערה אפור ארוך ומתולתל מעט – "בקבוקי". סרט קשור בו, סרט אפור עם פרח-בד באותו הגוון. הוא עוטף את מצחה. היא נראית כפליטה של "דור הביט". היא כורעת בסמוך לעגלת-שוק מבד משובץ הדחוסה במעיל חום משובץ, בסוודר ובעוד חפצים שקשה למנחם, אולי שקית, אולי מברשת כלשהי, אולי דבר מאכל. היא כורעת בפינת הרחוב על דרגש פלסטיק מתקפל קטן בצבע תכלת וקוראת ספר בכריכה רכה. אני חושבת שמדובר בספר באנגלית.
אני מנסה להתמהמה, לשים לב לפרטי מחוות הכריעה-הקריאה הסמרטוטרית שלה, שהיא אחת ממחוות הקריאה המדוייקות ביותר. כך הרי מתבצעת כל קריאה של מה שראוי לכנותו "ספרות": פורעת את סדרי הרחוב, משתהה, גורמת לחולפים על פניה להסיט עיניים ולאלו המשתקעים בה לסטות כמין חור ביקום. נקשרת בכאב.
הסמרטוטרית אפשרה לזה להופיע במרחב, לגלות את מה שלרוב הוא מוצנע – ההתפרקות. לרוב הרי אין לראות זאת, שכן פני הקוראים (פנינו) אינן מסגירות דבר. לרוב הרי נדמים הקוראים כישות אחת: צבורה על כסא, אסופה על ספסל, מתנדנדת על ערסל, סמוכה אל השולחן בבית קפה, משוקעת בדפים המתנועעים מתנועות האוטובוס. ולא די שהקוראים אינם מגלים דבר מאותה התפזרות, מאותה התרוצצות שהם נתונים לה, שהם נפרקים בה – הרי שנדמה במרבית המקרים ששלווה אופפת אותם.
איפה כל החלקים הדחוסים יחדיו מבלי שניתן להמשיגם? כל הקשורים ואינם קשורים זה לזה? כל המתערבל סביב סביב מחצאי דברים, משאריות קרועות בלולות, מריבוי הזמנים, מכובדן של מורשות, מריבוי התודעות הכלולות באחד והחומקות מיכולתו? איפה הרעד? התחושה שהנה, משהו גדול הובן אך באותו הרגע גם חמק, אבד, בלתי ניתן לתפישה? היכן כל זה נראה על פנינו הקוראות?
מתוך כריעתה היא מעבירה דף נוסף. דבר אינו סביבה. לא העיניים המתבוננות בה בהשתאות. לא הסוודר שנוזל מעגלת השוק.
אני מאטה מעט את הקצב כדי לנצור את הִיקָּרוּתנו.
אני מחזיקה ברוך בידה של ביתי ואנו ממשיכות. סמוך לביתנו נקרית על פנינו שכנה מן הבניין הסמוך. באחת הזדקנה וחלתה. גופה התרוקן מנוכחותה. רק עיניה מביטות בנו בעוברה, חיות ומתרוצצות בבעתה, תלויות בגוף המרושש, כלא מאמינות.
רחוב לסקוב פינת רחוב אבן-גבירול, 2017
"והתחילו לזכור החסדים […] שהיו בהיותם ביער, והיו בוכים והיו מתגעגעים מאד, איך משיבים את הקבצן הראשון העוור, שהביא לנו לחם ביער? ותיכף ומיד, בתוך שהיו מתגעגעים מאד אחרי הקבצן העוור, ענה ואמר: 'הנני, הנה באתי אצלכם על החתונה, ואני נותן לכם ברכה, שתהיו […] כמוני.
'ואתם סבורים שאני עוור, אין אני עוור כלל, רק שכל זמן נדמה כעוור, משום שאני מסתכל אחרת […] על כן אין שייך אצלי הסתכלות וראיה בזה העולם כלל, ואני זקן מאד, ועדיין אני יניק (צעיר מאד), ולא התחלתי עדיין לחיות כלל, ואף על פי כן אני זקן מאד'".
מתוך "מעשה בשבעה קבצנים", סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, רבי נתן מנמירוב, על-פי סיפורי רבי נחמן מברסלב (עיבוד קל בידיי ע.ש)
מהדורה מקוונת | דצמבר, 2017
'כריעה' הוא פרט מתוך מיצב-הכתב המבקש לחם – המוצב כחלק מאירוע האמנות הרב-תחומי המקרר 2017. אוצרות: גילי זיידמן ואיריס פשדצקי.
דימוי: ללא כותרת, 2016, נוזומי.
