כרתים

אל הכפר היווני בהרים, מרחק חצי שעה נסיעה בדרכים המתפתלות מהעיר המכוערת שבה שוכן שדה התעופה העולה על גדותיו, נסעה לבדה.
בהתחלה קשה היתה המחשבה לנסוע לבדה. כעבור זמן: קלה להפתיע. בסופו של דבר, געגוע ממשי חשה רק אל ירדנה – למבט החם בעיניה הכהות, לכשכוש הזנב שמטלטל בעוז את כל גופה הקטן, לרכות הפרווה השחורה עם הכתם הלבן על החזה, לחום הגוף המתכרבל לצדה בחצי הריק של המיטה הזוגית מדי לילה וכמעט משכיח.
ולמרות זאת, בימים הראשונים נדמה שכל הנסיעה הזו היתה טעות, מפני שעצב לא מוסבר ממלא את הגוף. כמו תשישות שאחרי מחלה קשה. מחליש. לא מאפשר כמעט לזוז. יש רגעים שאפילו הנשימה מתקשה לפלס מקום לאוויר, ריאות הנפש לא מתרחבות מספיק. כמה מילים, היא חושבת. גדולה מהן השתיקה. וגדולים מאלו ומזו חוסר האונים. והמועקה.
יש ימים שהיא שואלת את עצמה מה העלה את הרצון, וזו לא בדיוק המילה, לנסוע ככה. ומתי. קשה להשיב. לפעמים נדמה שהעניין התחיל ברפרוף האגבי, בהיסח הדעת, בעיתוני השבת, כשהתמונה ההיא התנפלה עליה מתוך הדפים, היישר אל הרשתיות שלה, עברה באבחה דרך עצבים חשופים מאישוני העיניים אל המוח הזוכר: כן, התמונה הזו בדיוק. היא נתנה לו רפרודוקציה קטנה של התמונה, בעידן אחר. בשמחה נתנה, מחייכת אליו, חושבת עד כמה יאהב אותה ועוד יותר מכך את ההקדשה שכתבה לו מאחוריה. והוא באמת אהב אותן, מאוד, עד כדי כך שמסגר ותלה מעל שולחן עבודתו שתמיד היתה שרויה בו ערבוביה סוערת של ספרים וניירות מודפסים שעליהם שרבוטי עיפרון בכתב ידו הקטן. וכאשר עזב את הבית היתה התמונה הדבר היחיד שלקח עימו. חוץ מייסוריו, כמובן; את אלה לקח איתו לכל אשר הלך. אבל רק באיחור גדול היא הבינה עד כמה דקרה אותו התמונה הזו, ועוד יותר מכך ההקדשה שבגבה המוסתר, ועד כמה אהב דווקא את הכאב שהסבו לו. כך או כך, מכל מה שידעה או ניחשה או לא הבינה בשנים ההן, דבר אחד ודאי מכל ספק ושלם כאמונה: עכשיו כבר מאוחר מדי בשבילו. אבל בשבילה אולי עוד לא.
אין טעם לחשוב על זה, היא אומרת בקול רם, תקיף, לעץ הרימון שבחלון חדר השינה. ובמשך עשרים ושניים ימים היא עושה בכפר ההוא שום דבר. המון שום דבר. מעולם לא ידעה שהיא מסוגלת לעשות כל כך הרבה שום דבר (והוא ודאי לא היה מאמין שהיא מסוגלת לכך. זה תמיד היה תחום המומחיות שלו). לשבת בחוץ. לבהות. להקשיב. ילד קופץ לבריכה אי שם, וצחוק השמחה שלו קצת אחרי קול המכה במים מעלה חיוך ואת קול הילדה הצווח בעונג במים הקרירים, בשבע בבוקר, בארץ אחרת, לפני שבע-עשרה שנים וחצי. קולות מדברים בשפה שנדמית מובנת, אבל היא מרסנת את הניסיון להבין. פעיות עזים. ריח תאנים ויסמין. נהמת מכונית במרחק. לטאה קפואה על קיר האבן. קרקור עורבים גבוה בשמים. וכל הזמן הרוח, הרוח בעלי העצים ברחש כמו לחש שמאני מרגיע שבא ונכנס אליה ברכות: לאט לאט.
היא מאטה והולכת. יש ימים שנדמה לה: עוד מעט ותיעצר לגמרי. ויש פיתוי גדול במחשבה הזו, אבל יותר מכך: פחד.
עדיין.
בערבים, כשהאור פוחת והולך, היא חושבת: אל תדליקי מנורות. הניחי. ממילא אין עכשיו מה לראות ואף אחד לא יבוא. שבי. תהיי. גם בלעדייך יקרה מה שצריך לקרות (והלוא גם כשניסית להילחם בכוח המשיכה של הייאוש שלו, בכל כוחך ניסית, התנפצו הניסיונות הללו בפנייך. זוכרת איך הרגשת אחרי שעזב? וכבר הגיע הזמן להודות שבכל השנים שעברו מאז לא הצלחת באמת להתגבר עליו. על האין-אתם). מכיכר הכפר נישאים אליה קולות הנגינה, עוּד ולירה וכינור ובוזוקי וחליל ועוד כלי הקשה ונשיפה ומיתר שאינה יודעת לזהות, וקולות גבריים ונשיים מסלסלים ומערסלים עד שהיא נרדמת ואז הם זורמים אל שנתה, מביאים מתיקות עצובה או אולי עצבות מתוקה כמו מאפי הבצק שהגישה לה בחיוך הזקנה בטברנה, רכים ודחוסים בגבינה מלוחה וטובלים בנוזל ענברי ומתוק. והאוויר עצמו, כבד ומבושם, נושב אליה סמיך ומסכסך את מחשבותיה.
משהו כמעט נפתח בה בלילות האלה. כמעט אפשר להרגיש איך הולכת ונשחקת איזו שכבה של בוץ שהתקשה בה עם השנים.
כמעט. כמעט. מפני שדבר מה נאבק שם על נפשו ומסרב להרפות. בעקשנות נאבק, בנחישות, בחירוק שיניים. ובדממה. והיא מתבוננת חסרת אונים במאבק הזה, ולא יודעת אפילו לקרוא לצדדים הנאבקים בשם.
ואולי משום כך היא מותשת כל כך, ושנתה כבדה וארוכה כל כך (או אולי עכשיו היא כאילו ישנה את כל הלילות שבהם הייתה פעם מחכה לו). וההתעוררויות עמוק לתוך הבוקר, למען הדיוק: בצהריים, אל שמש שכבר עומדת בלי לזוז במרכז השמים ומטילה את כל כובדה על הרחובות המתפתלים ומתנקזים אל כיכר הכפר. ושגרת הקימה האיטית, הנינוחה: קפה ראשון. מקלחת. התלבשות. התלבטות בין קפה שני ויוגורט בגינה לבין ארוחת בוקר עם חיוכה הנעים של בעלת הטברנה וידיה הפורשות על השולחן בצל האלון הרחב חביתה וסלט ולחם וצזיקי ודבש ומיץ וקפה, כולם טריים ומתפצחים ונימוחים בפה וממלאים אותו בהכרת תודה. ואחר כך המכולת והמאפייה ובחזרה אל שלוות הבית, הממתין לה בקרירות המרצפות וההרים בחלונות, עם המחשב שלא נפתח והספרים שלא נקראים. רק הטלפון הנייד שומר על הקשר שלה עם העולם.
כל כך מעט נחוץ בעצם. וכל כך רחב הזמן.
ערב אחד היא מוצאת את עצמה חושבת על האחיות ברונטה. בעיקר על אמילי. אמילי שחזרה וניסתה לעזוב את הבית שבו מתו בילדותה אמה ושתי אחיותיה ולאחר שנים גם אחיה, ובו נכלאה עם אחיותיה בחדרן ונצטוותה להיות בשקט גמור כדי לא להפריע לאביהן הכומר; ושוב ושוב לא עמדה בהכרח להיות במגע עם העולם וחזרה, מובסת, לביתה, שם חיברה ספר אחד ויחיד, עז ויצרי ואפל ומופלא ונורא. לימים נכתב על נדיבותה של אמילי ועל הבנתה העמוקה בבני אדם, לצד הנטייה ואולי ההכרח שלה להתבודד. כשהיא חושבת על אמילי, חוזרים הלילות שבהם שוטטה עם קאתי והית'קליף בנופי יורקשייר הפראיים, בגיל שש-עשרה ואולי שבע-עשרה. שלושים השנים שחלפו מאז הפכו אותה מודעת לאכזריות ולהרסנות שלהם, אבל בגיל ההוא הרגישה רק את אי-השקט העמוק ואת הכמיהה המוחלטת. הו, כמה היתה איתם, נגד כל העולם. לנצח, אמרה קאתי, תישבע לי, והית'קליף הביט עמוק בעיניה ונשבע.
בערבים אחרים יש שהיא מספרת לעצמה את הסיפור על הכפר שעל ההר. כפר קר ורחוק, שאמנם בקיצים היה מתלבלב בפראות של צבעים וריחות, נפער ובוער בלי בושה, אלא שמרבית השנה היה קר ועירום ואילם. וליתר דיוק: על האיש האחר, שגר בכפר ההוא, היא מספרת לעצמה. זה שנגע בה בעדינות שלא הכירה. איש לא צעיר – גם אם לא זקן כפי שהרגיש – וכבר מקריח, שהצלקת בלחיו הימנית פועמת באותה הפראות משכבר ועיניו הכהות נפערות ממש כמו בילדותו, כשהיתה אמו עומדת על גג הבית וצועקת את שמו שיבוא כבר, ותמיד הלילה הבא לפניו ותמיד התגנבותו שכל הצלפות החגורה של אביו לא יכלו לה. איש נזירי, קרוע. היא לא שכחה את שיר הערש ששר לבתה, שהקשיבה בפליאה מוקסמת עד שנרדמה; איזה אבא יכול היה להיות, חשבה. זוכרת איך הביטה בו אז. היא ידעה היטב שאין שום טעם באהבה האסורה הזו. לשבור צריך, לתלוש ולקרוע ולהיקרע ממנו, לפני שימעד ויחליק וייפול נפילה שאין ממנה קימה. ולמרות זאת נאחזו זה בזה. שנים רבות אחר כך עוד תסתבך שוב ושוב בשאלה אם כשניתקו לבסוף כבר ידעה שתמיד יחסר לה.
עדיין אין לה תשובה לשאלה הזו. במקום תשובה, חוזרת וממלאת אותה עכשיו העייפות. ושוב הצלילה אל המיטה הרחבה שמחכה לה כאן. והשעות היווניות שעוברות בשקט, בעדינות, כשהיא ישנה וישנה. ימים שלמים.
אין לה צורך להיות בחברת המנגנים כדי לספוג אל תוכה את הצלילים. אבל ערב אחד, כשהיא יורדת אל הכיכר מאוחר מהרגיל, מתברר שחתונה מתקיימת שם, ואישה עם מגש גדוש כוסיות ראקי באה לקראתה ומזמינה אותה להצטרף, המילים אינן מובנות אבל אי-אפשר לטעות בכוונה. היא נבוכה ורוצה לסרב, אבל פניה של האישה פתוחות וחמות כל כך עד שהיא נעתרת ונכנסת למעגלי החוגגים, בהשתאות רואה את הבמה עם המנגנים ואת מעגלי הרוקדים, זורבה, היא חושבת בחיוך, ובמבוכה לוגמת ממושכות מהראקי ומיד משתעלת מעוצם החריפות, ושותה שוב, ומתיישבת ומסתכלת ברוקדים ובמנגנים, במיוחד בצעיר ארוך שיער המפליא בכלי הקשה ובכנר המבוגר שלצדו, שנגינתו לא פחות ממכשפת. רק המילה הזו עשויה, בדוחק, להסביר איך אירע שהיא מוצאת את עצמה קמה ועולה על הבמה ואוחזת בידיים של זרים גמורים ורוקדת, מעולם לא רקדה ולא ידעה לרקוד, אבל הצעדים המגושמים שלה איכשהו משתלבים בקצב הכללי של המעגל, ונדמה שאנשים מחייכים בטוב לב לגמלוניותה כדי לסמן לה שזה בסדר. וזה באמת בסדר, יותר מבסדר, כי כשהיא יורדת לבסוף מהבמה, מתנשפת ובלחיים סמוקות, מורגש בהפתעה שהיא שמחה. ממש שמחה.
בלילה ההוא היא מתקשה להירדם. כל גופה ער וחי, מרגישה שלעולם לא תצטרך או תרצה לישון שוב. דבר לא נחוץ עוד.
ועם התחושה הזו היא נרדמת.
בבוקר שלמחרת היא מתעוררת לאט אל מתיקות חדשה וכמעט מחייכת אל האיש שהיה פעם שלה, עד שהיא מצטללת ומתבהר לה שהוא איננו שוכב לצדה. אבל כבר ממלאת אותה ההתכוונות אליו, כמעט כמו בשנים ההן (למרות קרעי הזיכרונות מהתקופה האחרונה שלהם: גופו הארוך מוטל על ספת הסלון, פניו אל החלון הפונה לקיר הבית השכן, שותק. שעות. או מתפרץ פתאום, גם מול עיניה הנבהלות של ילדתם. הגעגוע אל שפתיו. השיחות האינסופיות, השוחקות עד דק, שאי-אפשר לעמוד בהן וגם לא להפסיק אותן. גבו המתרחק כשהוא יוצא בלילות, וההרגל להפסיק לשאול לאן, והחום המתפשט בגוף כשהוא חוזר ונכנס אל המיטה ומהדק את גופו לשלה ומחבק. חזק). וכבר יודעת שאת מה שבאמת עובר בו היא יכולה רק לנחש. פעם ידעה, תמיד ידעה מה הוא חושב ומרגיש; די היה במבט ובמגע יד כדי לראות ולהגיד כל מה שהיה נחוץ להם. אלא שהזמן הכניס ביניהם אנשים שלאט לאט שחקו את המידיות הזו, עד שהוא למד לשקר לה והיא – להפסיק להאמין לו. אף אחד מהם לא הצליח אחר כך לאחות את הקרע, גם לא בינם לבין עצמם. איזה סדק פנימי עמוק נשאר בנו, היא חושבת, וכמה הרבה דולף מתוכו, בלי הרף ואולי לתמיד. אבל למרות שנות הנתק, ועוד יותר מכך: כל מה שנצרב ביניהם, מוחש מאוד שהאהבה נשארה. כמעט בעל כורחה. ומתברר שגם הכרת התודה נשארה, על הדרך שבה חלקו פעם את עוצמת הצורך שלהם בקרבה ואת היכולת להיענות לו, כמו גם את הבדידות מחמת ההכרח לדכא את הצורך הזה בסביבה שלא ידעה ולא הבינה ובעיקר לא יכלה לשאת אותו בלי להכאיב.
ולמרות שזה מכבר כל ידיעותיה על אודותיו מקורן בבתם, הרי כתובתו עדיין ידועה לה היטב, והיא מוצאת את עצמה מנסחת וגם שולחת אליו אי-מייל. כאילו נעלם איזה קיר, כאילו דהה מה שמירר והפריד, מותיר תחושה של כימים אחדים מאז התראו. יקר אחד, היא כותבת. לא תתפלא על המכתב הזה, נכון? כל כך הרבה זמן עבר. כל כך חבל על הזמן שנשאר. על מה שלא ידענו לשמור, אבל עדיין אפשר. עכשיו מרגישה שאפשר. תשמע. אני בכרתים. לבד. קמתי בתשע. חזרתי לישון. התעוררתי שוב בשתים-עשרה. עוד מעט אלך לאכול. לא עושה כאן כלום חוץ מלקרוא קצת ולהסתכל על העלים ולישון ולנסות לא להרגיש לא בסדר מלא לעשות כלום. לא היית מאמין כמה טובה אני יכולה להיות בזה (ואולי גם בדברים אחרים). תראה אותנו עכשיו. היית רוצה לבוא איתי לטברנה? נצטרך להתאמץ לחשוב לאיזה מהשתיים, אבל הן ממילא אחת מול השנייה, משני צדיו של העץ הגבוה שסביבו מעגל אבנים שעליהן יושבים הזקנים בבוקר והצעירים בערב ומדברים. בדרך נראה זקנות בשמלות שחורות יושבות על כיסאות הנצרים הקטנים. או לא. היה טוב אם הייתם כאן, אתה ופיצי, היא מתירה לעצמה להוסיף. וכעבור שעות אחדות באה בפשטות תשובה שהוא שמח על המיילים שלה וישמח עוד יותר לפגוש אותה בשובה.
כמעט בלי פליאה שניהם יודעים ששב וניתן להם חסד המגע. לפחות ברגע הזה.
ולה, בכיסא הנצרים מול הגינה העולה על גדותיה ביסמין וורדים ועצי תאנה והדר ורימון, ניתנות סוף-סוף, בעדינות, באיזה רוך, גם הדמעות.

מהדורה מקוונת | אוקטובר 2022
דימוי: ניתאי חלופ, מתוך וסיפורים אחרים, צילום: טל ניסים