כשאמות אני רוצה שהלוויה שלי תצא מהבית שלי

מסה על בית, שייכות וחירות של מי שחושב אחרת

המושג "בית" תמיד היה מורכב עבורי, אבל ידעתי איפה הבית שלי לא נמצא, מהיכן אני צריכה לחזור ולחשוב על מה יכול להיות בית עבורי.

השנה חזרתי למקום ילדותי אחרי שלוש-עשרה שנים של מגורים בחו״ל. לימודים שנמשכו לעבודה ותהייה על מקומי בעולם. נסעתי כדי לכתוב דוקטורט באוקספורד, על הקשר בין פוליטיקה ומחול. מצאתי את עצמי מבלה שלוש-עשרה שנים באנגליה ובארצות הברית בכתיבה, במחשבה ובשיחה על שאלות כגון מהי פעולה רדיקלית במצבים של חוסר שוויון וחוסר צדק קיצוניים? כיצד אנשים יכולים לשנות את חייהם כאשר אף אחד לא מאזין להם? צללתי לתוך ההיסטוריה של מאבקי שוויון וזכויות אדם. במשך כארבע שנים כתבתי ביוגרפיה של רוזה לוקסמבורג, מגינת הדמוקרטיה במחשבה המרקסיסטית. עניין בנשים יהודיות שמעיזות לסרב הוביל אותי אליה, והיא הפכה לחברה קרובה למחשבה. ״חירות היא תמיד אך ורק חירותו של מי שחושב אחרת״, כתבה בזמן המהפכה הרוסית ב-1917. היא העריצה מהפכות ואת היכולת של בני אדם לעצב את ההיסטוריה שלהם, אך גם ידעה שהמחיר שמשלמים על התנגדות כבד מנשוא. לעתים המחיר על התנגדות כולל התרחקות מהבית, אובדן המקום שבו שייכים.
בשנותיי באנגליה ובארצות הברית הבנתי משהו לגבי שייכות. הבנתי את הכאב העמוק של להרגיש לא שייכת, ללא קהילה, ללא ״האנשים שלי״. היו לי חברים, היתה לי משפחה, ועדיין לא יכולתי לקרוא למקום הזה בית. ככל שהתחושה הזו העמיקה והתבהרה, הבנתי שיש לי אחריות מיוחדת, כמי שחוותה זאת, למנוע את התחושה הזו אצל אנשים אחרים. הבית שלי, אני יודעת, קשור אינהרנטית להפיכת קהילות שלמות לחסרות בית. ויש בי כוח להילחם בזה ולהפוך את הבית שלי למשהו אחר, שיהיה הבית שלנו. לא על חשבון מישהו אחר, ללא כוחניות ואלימות.
היתה תקופה שניסיתי להעמיד פנים שישראל היא לא הבית שלי. שתיתי תה אנגלי, דיברתי בניסוחים שנשמעו לי מקומיים באנגליה, יחד עם חברים אנגלים התנשאתי על זרים אחרים. אבל אולי באופן פרדוקסלי, ככל שהדברים הלכו והידרדרו כאן, בישראל – עליית הימין הקיצוני, הייאוש של השמאל, העליונות והתקיפות המדינית והצבאית שהפכו אכזריות יותר — הרגשתי את עצמי נמשכת יותר ויותר לארץ. מחאה תמיד עוררה בי גאווה גדולה. הידיעה שיש אנשים שמאמינים שיכול להיות פה אחרת. שיש אנשים שעובדים כל יום כדי שהארץ הזו, המדינות האלו, יהיו צודקות יותר. אלו היו האנשים שלי, והם הזכירו לי שזה הבית שלי. אולי זו בחירה תמוהה להתעמק במחשבה פוליטית, ברעיונות שמאחורי הפעולות, עבור מי שבסופו של דבר עושה בחירות על פי פעולות של אחרים, לא מילים. מעולם לא חשבתי שתיאוריות של צדק נכתבות בספריות אלגנטיות או במחלקות יוקרתיות, למרות שביליתי את החיים שלי בשתיהן. משהו התהפך בי כשגלי מחאה התעוררו במקומות שבהם גרתי, בבריטניה בזמן המאבק בברקזיט ובארצות הברית בזמן שלטון טראמפ. החזרה לרחובות הזכירה לי על מה אנשים נאבקים, בבית שלי, שאותו נטשתי, כמו במקום שבו כעת גרתי, כזרה. ב-1890 אלינור מרקס, בתו הצעירה של קרל מרקס, פעילה חברתית ומארגנת בתנועות העובדים, הוגה ואשת פעולה, אמרה בנאום לתנועת מעמד הפועלים הבריטית: ״עלינו לדבר למען המטרה מדי יום ולגייס עוד נשים וגברים לסייע לנו״. הרגשתי שהגיע הזמן להניח את העט ולחזור לדבר עם אנשים במאבק שלימד אותי על פוליטיקה ועל הרצון לחתור לצדק.

אני בת ארבעים השנה. הרבה מחבריי עוזבים את ישראל, כל אחד לכיוון שלו. אבל בשהותי באנגליה למדתי שמעצמנו אי-אפשר לברוח, וכל כך הרבה מעצמנו זה הדברים שאנחנו לומדים כאן, יונקים יחד עם החינוך הארץ-ישראלי. אלו שאוהבים לדבר על כמה נוראים הישראלים, ואיך בארצות הברית/ אירופה/ כל יעד אחר הדברים יותר נעימים ורגועים – אני תוהה מה הם אומרים לקול הפנימי שלהם, שהוא לגמרי ישראלי. אני גיליתי בשלוש-עשרה שנות גלות שהקול הזה חזק ומחזיק אותי, ושכל הניסיונות להיטמע ולהיות מישהי אחרת הביאו לי כאב גדול שלא הכרתי קודם. לפרוק מזוודה אל מול נוף אירופי לא עוזר להימלט מכל ה״טוב למות בעד ארצנו״ שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו. המחשבה שאין אפשרות אחרת מלבד לחיות על חרבנו, בפחד אינסופי מן האחר, בתחושת קורבן שמלווה אותנו כבני אדם, כפעילים פוליטיים וכאזרחים במדינה שמכוננת חוסר צדק מדי יום הפכה להיות טבועה בהכרה שלי. מדינת ישראל של המאה העשרים ואחת היא מדינה חזקה המתנהגת כנרדפת, ועדיין יוצרת בקרב אזרחיה מנטליות מתמסכנת ומתקרבנת. מצד שני, תחושת השייכות למקום שחינך אותי היתה עבורי גם חלק בלתי נפרד מידיעה ששייכות זו מחייבת אותי למאבק למען הצדק. הפילוסופית היהודייה-צרפתייה סימון וייל שאלה: ״האם אנחנו נאבקים למען הצדק?״ וכתבה כי ״לפעולה האנושית אין חוק או גבול מלבד המכשולים […] בכל פעם שישנה פעולה, המחשבה מכוונת אל מטרתה״. כאשר אנחנו מסיטים את הקונפיגורציה של המחשבה שלנו אל עבר מאבק למען צדק לכולם, ולא רק רואים את עצמנו כקורבן, במרכזו, עולמנו גודל ואפשרויות הפעולה והמחשבה שלנו נפתחות.
הדבר הכי מפחיד שאפשר לעשות הוא להסתכל על המציאות ולנסות להבין אותה, עם כל הכאב והיופי שבה. בריחה מהבית אינה מעלימה את המורכבות שבו, אלא רק מעבירה את האחריות למישהו אחר.

בגיל שלוש-עשרה הצטרפתי לנוער שלום עכשיו. הייתי חלק מ״נוער הנרות״ אחרי רצח רבין. התחלתי להשתתף במפגשים עם בני נוער פלסטינים, לראות בעיניים שלי את המציאות שעד כה רק סיפרו לי עליה. כאשר נפגשנו עם בני נוער פלסטינים דיברו איתנו על שוויון, על כך שכולנו בני אדם, לכולנו יש רצון ואינטרס שיהיה שלום. אבל אני זוכרת את ההמתנה לפלסטינים שעוכבו במחסומים, את ההבנה שאנחנו לא מגיעים לשיח הזה מנקודת מוצא שווה. אם יש אופק לסיום הכיבוש ולמאבק לשלום, הוא ינבע מתוך ההבנה עד כמה אנחנו רחוקים אלה מאלה, על איזה מרחק יש לגשר ברמה הפרקטית על מנת שנוכל לדבר על תחילת איחוי. כאשר אנחנו נפגשים משני צדי המחסום, הגבול, אין אנו מחכים אותו זמן, אין אנו מגיעים למאבק מאותו המקום. דחיפות המאבק למען הצדק גדולה יותר כאשר אנחנו אלו שבאפשרותנו לחכות כי את חברינו מעבר לגבול מעכבים. אני מהדור שחשב שהשלום עוד שנייה מגיע, עוד שנייה הוא כאן איתנו. ההתבגרות שלי בנוער שלום עכשיו הבהירה לי שאנחנו לא צריכים רק שלום, אלא גם צדק. לדעת להסתכל במציאות בפיכחון ולהבין כיצד המעגליות של הפעולות שלנו מביאה אותנו שוב ושוב לאותם מקומות של חוסר צדק. אני רוצה לשבור את המעגליות הזו. אני מרגישה שאם כל אחד מאיתנו ירגיש שיש בו כוח לפעול, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, לא להתחמק מהמקום הזה שבו אנחנו חיים – רק אז הבית שלי יהיה הבית שלנו.
הבית שלי יהיה הבית שלי רק כשהוא יהיה בית צודק, כשלא יהיה לי קשה להגיד מאיפה אני באה, כי אז אני אדע טוב יותר לאן אני – אנחנו – הולכים.

***

שבוע אחרי שחזרתי לארץ נסעתי לסילואן בפעם הראשונה. ידעתי די מעט על המאבק שמתרחש שם, והצטרפתי לסיור של כחמישים אנשים. מפגש ראשון עם שכונה שיש בה כל כך הרבה יופי וכל כך הרבה כאב, כל כך הרבה אנושיות וכל כך הרבה צער. אחרי מפגש עם התושבים והסבר קצר על המאבק המשפטי הארוך, שבו מעורב חלק גדול מהשכונה, אישה אחת אמרה: זה לא עניין של פוליטיקה, זה עניין של אנושיות. אני זוכרת היטב את הסיור ההוא, אולי מפני שהוא הצטרף לחוויות אחרות שהכו בי בשיבה שלי הביתה, כמו הפגנות נגד פינוי תושבים, ריצה למקלטים במהלך מבצע שומר חומות וגם הפעם הראשונה שהגעתי לכנסת.

המאבק נגד הפינויים בסילואן הפך לאחד המוקדים המרכזיים ביומיום שלי. יש ימים מעטים שבהם אני לא חושבת על סילואן, או לא מדברת על המתרחש שם. במהלך המאבק נגד פינויי תושבים בשייח ג׳ראח ובסילואן משפט אחד שאמר אחד התושבים בסכנת פינוי במזרח ירושלים נחרת בלבי: כשאמות אני רוצה שהלוויה שלי תצא מהבית שלי. עבור תושבי סילואן, אין שום שאלה מהו הבית, ואין שום שאלה מהי שאיפתם בחיים האלו ומעבר להם. כל מה שהם רוצים הוא לבלות ולכלות את ימיהם בבית שלהם, שיישאר שלהם, ושלא יילקח מהם. עבור רבים מתושבי סילואן סכנת הפליטות היא סכנה של פליטות שנייה ; רבים מהם נסו מבתים ביפו, ברובע היהודי או בדיר יאסין. הבית שלהם בסילואן הוא ביתם מזה שבעים שנה, אבל אין הם יודעים עד מתי.

המחשבה שההתעמרות באחר משפיעה עלינו ישירות נשארה איתי מגיל צעיר, מאז שהתחלתי לחשוב ולפעול כדי לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים. כשאנחנו מתרגלים להיות בלתי אנושיים כלפי אנשים שאותם אנחנו תופסים כזרים משהו בנו מתרוקן, מהות החיים שלנו מאבדת מעוצמתה. כשאנחנו מוותרים על האנושיות שלנו במפגש עם אחרים אנחנו מכלים את האנושיות שלנו עבור עצמנו. בשנת השינויים הפוליטיים הגדולה הזו זה ניכר ברמה הפרגמטית ביותר: באחד הסיורים שלנו בסילואן דיברתי עם בחורה צעירה שסיפרה לי על האלימות המשטרתית שחוותה בהפגנות בלפור. ״אז התחלתי להתעניין יותר בפלסטינים״, היא אמרה לי.

החיים במזרח ירושלים הם חוויה קיומית שונה מאוד מזו של החיים במערב, בייחוד במערב הגובל בסילואן. אתרי התיירות הנלווים לכותל ומגוון אתרי העלייה לרגל היהודיים עמוסים במזכרות ושירי קיטש ציוניים מתנגנים בהם ברקע. הקפיטליזם התיירותי הפך את השוטטות באתרי הקודש בירושלים המערבית לחוויה שמבלבלת את החושים. עם זאת, מספר מועט של צעדים מעבירים אותך את הגבול – לא פיזי, אבל קיים בכל כך הרבה מובנים. ביוב זורם ברחובות, מדרגות תלולות וכבישים צרים קושרים בין חלקי השכונה ואין צל ואין מזור מהשמש הקופחת. הבניינים בסילואן מעוטרים בציורי קיר מדהימים שיצרה האמנית האמריקאית סוזן גרין, ושכוללים הרבה מאוד עיניים. בסילואן תמיד יש מישהו שמסתכל עלייך, אך זהו מבט מגייס, מחייב, ממוקד, שלא כמו הערפול החושי בעיר דוד הסמוכה. בסילואן את חייבת להסתכל לעולם בעיניים. אין מנוס ואין משהו שיסיט את מבטך.

עם כל יום שעובר, אני מבינה שעד שמאבקם של תושבי סילוואן, וכל אלו שחיים בסכנת גירוש במדינה הקטנה, הלוהטת והמסובכת הזו, לא יגיע לכדי פתרון צודק, עד שלא תהיה ריבונות לכולנו בין הירדן לים, עד שתושבי סילואן יוכלו להצביע לממשלה שלהם ממש כפי שאני מצביעה לממשלה שלי, זה לא יהיה הבית שלי.

***

חצי שנה לפני יום הולדתי הארבעים אני יושבת על מטוס שמחזיר אותי מאוקספורד אל ישראל. אני לא יודעת לקראת מה אני הולכת. אבל אני יודעת שזה הבית, ואני חייבת להיות שם ולהיאבק על העתיד שלו. אנשים שאיתם אעבוד הם האנשים שמלמדים אותי מה אני צריכה לעשות מדי יום וגם נותנים לי את הכוח לעשות זאת. כמו כל קהילה קרובה, לא הכול קל ולא הכול פשוט, אבל זה הבית ומכאן מתחיל המאבק. אני כבר לא אותה הילדה שצעקה כן לשלום, לא לאלימות, אי אז בשנות התשעים, אבל הזעקה הזו מובילה את כל מה שאני עושה.

כשאמות אני רוצה שהלוויה שלי תצא מהבית שלי.

אנחנו עומדים בסילואן ומסתכלים על השקיעה. שקיעות הן עניין מתעתע. האור הנמס והחם על פסגות ההרים יכול להשכיח הרבה, אפילו היסטוריה שהתרחשה ממש לפני כמה דקות בשעות בין הערביים. שקיעות הן סוג של נחמה על ימים חמים מנשוא. יש בהן משום הכרח להישיר מבט אל ההר ולחשוב על היופי אבל גם על האלימות שמכיל המקום הזה. השמש נעלמה לגמרי בהרים. בסילואן מגן דוד מנצנץ בחושך לצד הסהר הפורה מזכירים שיש עוד דרך רבה מאוד, מלבד המדרגות הרבות בשכונה, עד שנגיע הביתה.

מהדורה מקוונת | מאי 2022
דימוי: מתוך לז'ורז' פרק – לז'ורז' פרק, המזרח התיכון, 2020, אקריליק על בד, 35×50 cm