כתיבה גופנית: שיחה בין האמניות עדי ארגוב ומרב שין בן-אלון

בשיחה גלויה, שתי אמניות-כותבות משתפות זו את זו בחלקים המודעים והלא מודעים של תהליך היצירה ומעלות שאלה לגבי היחס בין רישום לכתיבה אוטומטית והמקום שהגוף ממלא בפעולות אלו.
מתוך הדיאלוג ביניהן עולה תובנה חדשה: הגוף חושף את המרחב הנוסף שמתקיים בין פעולת הכתיבה לפעולת הרישום. הרישום נחשף כמקום שמצליח לדבר את מה שלא ניתן לדברו; זה שבאמצעותו מתגלה מנגנון בניית השפה בתוך תהליך היצירה. [השיחות החלו ב-20.09.23 והסתיימו ב-24.05.24]

עדי: במרחב האמנותי שבו אנחנו פועלות ישנה מערכת יחסים הדוקה בין היצירה לבין הכתיבה, ובפרט בין הרישום לכתיבה האוטומטית. אני רוצה לפתוח בשיחה על המכניזם של כתיבת הרצף מול המכניזם של הרישום והקשר של שניהם לגוף ולגופניות. תוכלי לספר איך מתקיימות אצלך שתי הפרקטיקות האלו זו לצד זו?

מרב: לרישום יש קשר לכתיבה שממשיך את המהות של המחברת. הרישום מספר סיפור קטן ללא מילים, הוא יושב בתוך ספרים – פלטפורמה ששייכת לרישום ולכתיבה גם יחד.

ברישומים יש אלמנט יומני אך הוא אינו אוטומטי. הרישום בדרך כלל קורה בסטודיו, על שולחן עבודה, וזה לרוב הדבר הראשון שאני עושה. אצלי יש הפרדה גדולה מאוד בין הכתיבה היומיומית, האוטומטית, הידנית, לבין סוגי כתיבה אחרים. לכתיבת הרצף אני קוראת "כתיבה גופנית", מתוך הבנה שיש משהו אחר שקורה כשמעורבת פעולת היד. גם בכתיבה הידנית וגם ברישום יש קשר בין עין ויד, סנכרון שמתרחש בגוף בין הפעולה שהיד עושה לבין פעולות מוחיות אחרות. זה מזכיר סצנה קולנועית שבה הבוס מסתובב במשרד ומכתיב למזכירה את הטקסט. הפיצול בין הידיים לראש; היא הידיים שמקלידות והוא הראש שמדבר. היום אנחנו נעזרים במכשירים מכניים ואלקטרוניים, והיד  פחות נוכחת. למעשה הכתיבה הידנית והכתיבה המכנית (הקלדה במחשב) הן שתי פרקטיקות שונות שעושות שימוש ביכולות גופניות אחרות.

עדי: אני אוסיף ואומר שבכתיבה האוטומטית בכתב יד, הגוף שותף בפעולת הכתיבה. הפעולה עצמה, שהיא פעולה גופנית, מייצרת תובנות שנכתבות תוך כדי תנועה.

מרב: כן, הפלט יהיה אחר בסופו של דבר. הבוס אינו מקליד, אך הוא זז תוך כדי דיבור, הוא מפעיל את הגוף ותוך כדי תנועה מאפשר לראש לעבוד. הרבה רעיונות לכתיבה באים תוך כדי תנועה.

עדי: פעמים רבות השלב הראשון שלי בסטודיו יהיה לרשום במחברת אחת ולכתוב באחרת. אני, למשל, מתחילה ב"כתיבת בוקר" ואחריה אני רושמת בספרי הסקיצות. לאחר שהיד מתחממת, אני ניגשת לעבודות בפורמט גדול שבהן אני כותבת ורושמת לסירוגין באותו פורמט תוך כדי מעבר ביניהן. הרישום והכתיבה האוטומטית מקבלים מעמד שווה. מתוך הפעולות האוטומטיות והחיפוש הרישומי נבנים דפוסים ודימויים שחוזרים על עצמם. החזרתיות היא מנגנון שיוצר שפה. זוהי פעולה של צבירה ובנייה של שכבות זו על גבי זו לכדי דימוי שלם.

הכתיבה האוטומטית בתוך העבודה נעשית בשפת קוד, וכיוון שאינה מובנת לצופה, הפן החזותי של הכתב מתפקד כמו דימוי בתוך העבודה, הוא הופך למשהו צורני וויזואלי, ובכך לכלי רישומי שאפשר לעבוד וליצור איתו כמו קו או כתם. במקביל הכתיבה האוטומטית מתפקדת כאלמנט מחולל ביצירה. עצם כתיבת הטקסט מכניסה אותי, כיוצרת, להתרכזות ומיקוד, לתדר מסוים.

איך את רואה אצלך את היחס בין הרישום לבין כתיבת הרצף?

מרב: בשני המקרים אני צריכה לעכל משהו ולעבד אינפורמציה. הכתיבה האוטומטית היא כאוטית וקונקרטית כי היא מתארת את החיים בהתגלמותם, את הגשמיות של משימות היומיום. בכתיבת הבוקר יש פעולה של "פינוי" מצד אחד ו"גילוי" מצד אחר. הכתיבה האוטומטית לא מגיעה מרעיון אלא מתוך "הרעש" מתפנה מרחב לרעיונות, לגילוי וצף משהו חדש. זה קורה מפני שזו כתיבה ידנית, שכפי שהזכרתי אני קוראת לה "כתיבה מהגוף".

ברישומים אני מעבדת את היומיום, אבל ברמה מטאפורית. אני עובדת מהתבוננות ומשתמשת בדימויים שאני אוספת בסמארטפון. האינטואיטיביות נמצאת במקום שבו אין היררכיה בין הדימויים שאני בוחרת, כל הדימויים שווים. זו מעין צניעות לגבי השליטה שלי בתהליך. למדתי לא לעשות לדימויים "ועדת קבלה" כדי לבחון אם הם יגיעו לאיזו "אוניברסיטה" של תוכן משמעותי.

עדי: אני חושבת בהקשר זה על טיפול פסיכואנליטי שבו מעלים אסוציאציות באופן חופשי עד לרגע שמשהו חשוב נאמר, משמעות נחשפת. יש בזה משהו שמזכיר כתיבה אוטומטית. בפסיכואנליזה, כמו בכתיבת הרצף, יכולות להיות פליטות פה, זהו סוג נוסף של עודפות קונקרטית. הרגע הקריטי שבו מתוך היומיום, הבליל של החיים, מתגלה אמת שנחשפת כשכותבים. משהו מצליח להתנסח ואפשר עכשיו להתבונן בו מחדש. דבר זה מתרחש גם בתוך הרישום במחברות, וכך הרגעים הקריטיים הללו נשמרים ומצטברים. ספרי הסקיצות הופכים אצל שתינו להיות מאגר דימויים של התת-מודע.

מרב: זה בדיוק מה שזה, מאגר של תת-מודע, ממש כך, הגדרת את זה מצוין, ואני גם מתייחסת לזה כך. הרבה פעמים אני לא יכולה באותו רגע לדעת על זה יותר ממה שאני יודעת, זה הכוח והשחרור שיש בעבודה בספרי הסקיצות. זה מאפשר לא לחשוב על שאלת השאלות – מה לצייר. זה מאפשר לי ליצור מאגר של דימויים, עשרות ספרי סקיצות שאני סורקת לארכיון דיגיטלי. הערך שלהם עשוי להתגלות לי אחרי שנים. אני מוצאת את עצמי חוזרת לדימויים שרשמתי לפני עשור, והם ממשיכים להעסיק אותי ומהם אני ממשיכה לעבוד על פרויקטים שונים.

עדי: אני מזדהה מאוד עם האפיון של הרישום והכתיבה כמרכז לעיבוד נתונים. התחלתי לעבוד עם מחברות סקיצות באופן עקבי ב-2016, אך גם קודם לכן הרישום היווה מעין מראה שמבהירה לי איפה אני ומהי השפה שלי כעת. הפעולה הארכיונית, היכולת להתחקות אחורנית, מייצרת בדק בית מתמשך. כאשר שני הצירים האלה, הכתיבה והרישום, פועלים לאורך זמן באופן שיטתי ועקבי, הם הופכים לכלי שאפשר להשתמש בו ולא נשארים בגדר עודפות של המחשבה.

מרב: בהחלט, עניין העקביות חשוב מאוד. הרישומים הם שלב מתקדם של עיבוד האינפורמציה. הם עומדים בפני עצמם, לא סקיצה אלא הדבר עצמו. זה קשור בכך שהרישום הוא שפה. כל עוד אני יכולה לדבר באמצעות הכלים הללו, זה מעניין עבורי.

עדי: מתי הרישום הפך אצלך להיות שפה?

מרב: הכתיבה הגיחה אצלי בפתאומיות לפני עשרים וארבע שנים ותפסה אותי מהרגע הראשון. הרישום התחיל שתים-עשרה שנים לאחר מכן, וגם כאן קרה משהו שלא היה קיים ביצירה שלי קודם לכן והפך להיות שלם וברור בן לילה.

הרישום המשיך מהלך שהרחיב את הדיבור שבא לידי ביטוי בכתיבה. במשך שנים היה נתק שלא אפשר לשני הדברים להתחבר. החיבור קרה אחרי שאבי נפטר ונחשף סוד משפחתי. לא הרגשתי שאני מציירת, אלא מדברת, ובצורה שלא דיברתי בה מעולם.

עדי: זה סיפור גילוי מדהים.

השפה הרישומית שלי צמחה בהדרגה וממשיכה להתהוות. זהו תהליך חיפוש של שנים, שבו אני שואלת שוב ושוב את השאלה "איך לרשום?". אני מזדהה עם הזיקה שדיברת עליה בין "דיבור" ל"רישום". פעולת הרישום היא חיפוש דרך "לדבר". מעניין שהשאלה שמובילה את חיפוש השפה אצלך היא מה לצייר, והשאלה שמניעה אותי היא איך לצייר, אך אצל שתינו מדובר בשפה שנוצרת מתוך הטראומה.

בעבודה שלי אני חוקרת את המשולש כתיבה-גוף-רישום. הציר המרכזי הוא העיסוק שלי בגוף, הנובע מהמקום הדומיננטי של תנועה ותרגול בחיי, נוכח התמודדותי עם כאב כרוני ועם מגבלה פיזית. בעבודות אני מחפשת להדגים באילו אופנים פעולות אמנות יכולות לנוע בין הצבעה על כאב לבין תנועה של ריפוי. הרישום בעבודתי מדבר את הכאב והחוויה של הגוף דרך מנגנון מקודד – מערכת המשלבת רישום, כתיבה ותנועה, היוצרת את השפה שלי.

מרב: כי שפה היא בעצם מנגנון דיבור. כל עוד לא היתה גישה למקום הזה, לא יכלה להיווצר שפה. לדעתי את יוצרת את השפה באמצעות הפעולה.

עדי: כאשר היה משהו משמעותי בחוויה שלא היתה לי גישה אליו, היה צורך לגייס ולמעשה להמציא את השפה. וזו אפשרה ביטוי לרובד כן ואותנטי שהערוץ שלו הוא הערוץ הגופני והלא מודע.

מרב: אני מאמינה שהיצירה נובעת ממשהו שהגוף אומר. לכן אני חייבת לשמור על מידה של אי-ידיעה. אי-אפשר לדברר את הכול, צריך לשחרר. אני זקוקה לדברים מסוימים מאוד כדי שהמערכת הזו, כמו מעגל חשמלי, תעבוד. פנקס בגודל מסוים, נייר מסוג מסוים, עט בעובי מסוים. זה setting שלם שיש בו ממד פיזי. זה כמו משיכה גופנית. משהו שאי-אפשר למלל. חיבור שבו הגוף יודע.

עדי: החוויות שאנחנו חווים נקלטות בראש ובראשונה דרך הגוף שסופג. כל מה שלא מעובד או לא מורגש באותו הרגע, נשאר בגוף ונטמע בו. לכן הדרך לעבד את החוויה ואת הרגשות היא דרך הגוף. הממד הגופני שקיים בחיבור בין הרישום לכתיבה מניע את המחשבה באופן אחר ויוצר את העיבוד הזה. עבורי החיבור הוא בין יכולות שונות של המיינד. מצד אחד המקום האנליטי שרוצה לנתח, לסדר ולהבין, ומצד אחר המקום הרגשי שצריך להביע את עצמו ולקבל הכרה. השילוב ביניהם דרך הגוף מאפשר את התנועה הזו.

מרב: לכאורה הקשר בין רישום לכתיבה נראה מתבקש וטבעי מאוד. בגלל האופי הקווי, בגלל האופן שבו היד פועלת, בגלל הפורמט הפנקסי ובגלל הפעולה היומנית. את יודעת, אני מרגישה שמתוך השיחה בינינו מתבהר לי הקשר בין כתיבה אוטומטית לרישום. יש ביניהם קשר נוסף, שמתרחש בזמן התהליך, בחלק שנמצא מחוץ לתודעה. נוכחותו של הגוף בשני המרחבים היא הגורם שיוצר קשר סמוי ביניהם, שמפעיל את התת-מודע ומאפשר לתת ייצוג למה שאי-אפשר לדבר אותו. החיבור בין המדיומים מאפשר למעשה היצירתי לגעת במה שאין לו מילים.

מהדורה מקוונת | יוני 2024
דימוי ראשי: מרב שין בן-אלון, דיו על נייר 13×13 ס"מ, 2023.