לא כמו ורונה

הוא מילא לךָ רק שליש כוס, היא אומרת. אתה לא מתכוון להגיד לו משהו?
לא, הוא אומר. זו בדיוק הכמות שרציתי.
זה בכלל טעים לך? זה הסוף של הבקבוק.
טעים לי מאוד, הוא אומר ומביט בה בעיניים, ולך?
אתה יודע, ורונה היה מבקש שיפתחו בשבילו בקבוק חדש.
זה בסדר, הוא אומר. גם אם ורונה טיפה יותר טוב ממני בתחומים כאלה, בדברים אחרים אני לגמרי מפצה על זה.
אם אתה אומר, היא אומרת.
תעזבי את זה כרגע. מה דעתך שאחרי היין נלך לאכול גלידה מדהימה?
אני לא רוצה גלידה, היא אומרת. אתה לא רואה שקר בחוץ? ורונה שונא לאכול דברים קרים בחורף.
אז נחכה עם זה לקיץ, הוא אומר, יש לי סבלנות.
הם ממשיכים לשתות את היין, וכשמגיע הקיץ הם הולכים לאכול גלידה מדהימה. הוא לוקח פיסטוק.
אתה לא אוהב שוקולד קלאסי? ורונה חושב שפיסטוק זה לאנשים שרוצים להיות משהו אחר ממה שהם.
רק תטעמי, הוא אומר ועושה לה אווירון עם כפית הפלסטיק הסגולה, בבקשה ממך תטעמי.
אין סיכוי, היא אומרת.
אני מתחנן, הוא אומר. לק קטן. אז היא טועמת ותוך כדי הטעימה שלה הוא מציע שילכו למפעל גלידות בוטיק שהוא מכיר בצפון.
זה של המשפחה של חבר שלי מהצבא, הוא אומר.
מה נעשה שם? היא אומרת.
נעשה מזה טיול לצפון של כמה ימים, הוא אומר.
ורונה שונא את הצפון. תמיד יש פקקים בדרך לשם.
לפעמים יש פקקים, הוא אומר, אבל זה לא נורא אם שמים מוזיקה טובה בדרך.
מה זה מוזיקה טובה? ורונה אוהב את לנון.
כן, לנון, הוא אומר. לנון ואחרים.
איזה אחרים?
לא יודע, איזה אחרים שתרצי.
לא יודעת, היא אומרת. אולי אפשר, אבל גם אם כן, אז רק ללילה אחד.
יופי, הוא אומר ומניח את היד שלו על הירך שלה. די, היא אומרת.
הוא מסיים את הפיסטוק שלו מהר ואז מחכה לה שתסיים את השוקולד. היא אוכלת לאט.
אם אתה רוצה ללכת הביתה אז אפשר, היא אומרת.
לא, זה בסדר. אני אוהב לקחת את הזמן.
אחרי שהם לוקחים את הזמן הם עולים למעלה לדירה שלו. היא אומרת שהיא עייפה. הוא מציע שילכו לישון.
אתה עייף בכלל? היא אומרת. והוא אומר שהוא מתחיל להיות עייף. שהיא הזכירה לו שהוא מתחיל להיות.
הם שוכבים על המיטה והיא מסתובבת על הצד.
אז אני מזמין לנו צימר? הוא אומר.
שתדע שורונה שונא צימרים, היא אומרת עם הגב אליו.
אין סיבה לשנוא אותם, הוא אומר. את תראי.
יש סיבה לשנוא אותם. הם מגעילים, מלוכלכים ומלאים בשאריות של אנשים אחרים.
נכון, הוא אומר. אבל הם גם כיפיים. יהיו לנו ג'קוזי ובריכה רק לנו.
בריכה שלא ניקו.
אני אבקש להוסיף כסף שינקו, הוא אומר.
מה אתה חושב? שהם יגידו לך שהם לא מנקים?
אז אני אנקה, הוא אומר. אני אביא לצימר שפריצר של חלונות ואנקה בעצמי.
אם כבר אקונומיקה, היא אומרת.
כן, הוא אומר. אקונומיקה. ולפני שהם יוצאים לדרך הוא מוודא שאכן הכניס את הבקבוק לתיק.
אתה רואה? היא אומרת בדרך. פקקים.
חכי, הוא אומר. אני שם את Something.
Something זה של האריסון, היא אומרת.
זה של כולם.
זה לא של כולם. לנון בסך הכול שר פה.
הוא לא רק שר, הוא אומר.
משאית אחת חותכת אותם, הוא לוקח ימינה חד.
למה אתה לא צופר? היא אומרת. ורונה כבר מזמן היה נכנס בו.
אני צופר, הוא אומר. בטח שצופר.
זה כבר לא משנה, הוא נסע כבר. אתה לא רואה שזה כבר לא משנה?
עזבי את מה שהיה, הוא אומר במפעל ומחבק אותה, תראי את המכל הענק ההוא הורוד, זו גלידת תות.
כואב לי הראש מהמכונות האלה, היא אומרת. בוא פשוט ניסע לצימר.
צודקת, הוא אומר. נראה לי שאנחנו צריכים ג'קוזי.
הוא יושב בפנים בעיניים עצומות. בואי, הוא אומר. היא נכנסת גם אבל יוצאת מהר.
זה מגעיל, היא אומרת.
תראי כמה קצף, הוא אומר ויוצא גם.
מה אכפת לי מקצף. ורונה שונא את כל השטויות האלה של מים.
הוא לוקח ערימה של קצף וזורק עליה. היא צוחקת. זה מזוהם, היא אומרת. זה כמו להיכנס למים בפארק הירקון.
זה לא, הוא אומר ונצמד אליה. הוא תופס אותה ושניהם נופלים אל המיטה.
זה כן מזוהם, היא אומרת וקמה מהר.
זה רק מים, הוא אומר. וסבון. זה הכי נקי שיש. אני מבטיח לך. אבל בסדר, לא משנה, עדיף שנלך לישון כי מחר בבוקר אנחנו הולכים לראות את האיילים בזריחה.
נו אני יודעת איך איילים נראים בזריחה, היא אומרת כשהוא מעיר אותה.
פשוט תנעלי נעלי ספורט וזה ישתלם לך.
אני מכינה קפה, היא אומרת. זה לא ישתלם לי. היא מחייכת פתאום.
בואי הנה, הוא צוחק ומושך אותה אליו. האיילים יהיו מאוד מאוכזבים אם לא תבואי. אני שומע את האכזבה שלהם מכאן. הנה, את שומעת את זה?
אי אפשר לשמוע אכזבה, היא אומרת.
וואהההה, וואהההה, הוא אומר. את שומעת את זה?
אתה מגוחך, היא אומרת. ורונה שונא שאנשים מתחננים. אני לא רוצה לבוא.
בבקשה תשימי נעליים, הולכים וחוזרים.
היא נועלת נעליים, וכשהם מגיעים הם רואים שלושה איילים שותים מהבאר.
אני מת לקחת אותך לגיאורגיה, הוא אומר. או לקרואטיה.
מה הקשר לגיאורגיה? איך הגעת לגיאורגיה עכשיו?
הגעתי, הוא אומר. משהו בבאר הזאת מזכיר לי את גיאורגיה.
למה אי אפשר שפשוט נישאר בבית? ורונה אוהב פשוט להיות בבית.
בבית זה באמת נחמד, הוא אומר. אבל גם בגיאורגיה או בקרואטיה נחמד. ניקח בקתה, נעשה טיולים. וגם חוץ מזה מה כבר יש לנו לעשות כאן. ללכת לעבודה?
ורונה אוהב את העבודה שלו, היא אומרת.
אני גם אוהב את העבודה שלי. הכי אוהב, אבל לפעמים נחמד להתאוורר בטבע לא?
לא בטוחה.
יש עכשיו גם טיסות כל כך בזול. ברצינות רוני, זה איזה שבעים דולר לכיוון.
ורונה סגר לנו פעם יוון בעשרים דולר לכיוון, היא אומרת.
זה מה שאני אומר, זה נחמד לטוס בזול.
שבעים דולר זה כבר לא כזה זול.
וחוץ מזה, לא סיפרתי לך, אבל פעם אחת הלכתי לאיבוד שם, בטרק. לא תשלחי אותי לשם לבד ללכת לאיבוד שוב נכון? כי אם אני אסע לבד אני בטוח אלך לאיבוד ואני אשכב מסכן באיזה נקיק ולא אצליח לצאת, ואני אהיה שם לנצח, אבוד. לא תרצי שזה יקרה לי, נכון?
לא יודעת, היא אומרת. גיאורגיה?
כן, גיאורגיה. וכשהם מגיעים לאחד הכפרים הוא מצלם מקומי שיושב ליד מדורה ומלטף עז.
ורונה חושב שזה מתנשא לבקר בכפרים כאלה ולצלם.
תראי רגע את הקטנטונת ההיא, הוא אומר. היא לא חמודה?
לא יודעת, היא אומרת.
את רואה אותה?
כן.
היא חמודה או לא?
היא בסדר.
גם את בסדר, הוא אומר ומחבק אותה. בעצם את הרבה יותר מבסדר. אני מרגיש שאני…
די, היא אומרת. בוא נסיים פה ונלך לשתות קפה או משהו.
את רוצה עוד משהו? הוא אומר לפני שהוא משלם בקופה.
לא, היא אומרת. אז הם חוזרים לשולחן ומחכים שיגישו להם.
טעים לך? הוא אומר.
היא אומרת שכן אז הוא קם שוב לקופה וחוזר עם שתי אריזות של פולי קפה.
למה זה? היא אומרת.
שיהיה לנו בבית, הוא אומר. וכשהיא ישנה אצלו יום אחד הוא מעיר אותה עם קפה למיטה.
ורונה חושב שלשתות קפה במיטה זה מפונק.
לא נורא, הוא אומר ונכנס מתחת לשמיכה. הוא מנשק אותה בצוואר. הקפה נשפך על המצעים.
אתה רואה? היא אומרת.
הוא מביא סמרטוט ומנקה. לא קרה כלום, גם ככה עוד מעט נעבור דירה אז נקנה מצעים חדשים או אולי אפילו מיטה חדשה.
למה צריך לעבור דירה? אני אוהבת את הדירה שלי. אתה לא אוהב את הדירה שלך? ורונה משקיע בדירה שלו. יש לו ערסל במרפסת.
בטח שאני אוהב את הדירה שלי, אבל אני רוצה משהו שיהיה שלנו, וחוץ מזה תחשבי על זה שנוכל לשכור משהו יקר יותר ויהיה לך בית גדול יותר, אולי אפילו עם חניה.
אני תמיד מוצאת חניה, זה לא כזה מפריע לי שאין לי חניה.
אבל זה לא רק החניה, תחשבי בית גדול.
ורונה חושב שלגור בבית גדול גורם לאנשים לחיות באשליה של יציבות.
לא גדול גדול, התכוונתי. פשוט יותר גדול ממה שיש לך עכשיו או ממה שלי יש עכשיו. זה גם יעזור לכלכלה אם נפנה את הדירות שלנו.
כלכלה? מה אכפת לי מהכלכלה?
התכוונתי שנוכל גם להציע את הדירה שלך לאחת החברות שלך שמחפשות. הן בטח ישמחו, לא?
אולי, היא אומרת.
וגם תחשבי שיהיה לך כל בוקר את הפנקייקים שלי. עם קצפת, עם מייפל. תחשבי רוני על המייפל, הוא אומר בזמן שהוא הופך כמה פנקייקים קטנים על המחבת.
כשהם מסיימים לאכול הוא מתחיל לעשות בירורים. הוא מסתכל על דירת שלושה חדרים עם נוף לפארק, וכשהם עוברים אליה הוא חוזר יום אחד מהמשתלה עם קקטוסים ותבלינים.
ורונה אומר שכשיש עציצים בבית, אז גם יש תולעים, היא אומרת.
לפעמים יש תולעים, הוא אומר. אבל זה לא כל כך שכיח.
זה כן שכיח. לחבר של ורונה, מנצ'ס, היו תולעים בכל מקום.
מקסימום, אם יהיו תולעים נביא לברדור שישחק איתן.
לברדור? ורונה תמיד אומר שאנשים מאמצים כלבים רק ממניעים אגואיסטיים.
אולי, אבל גם יכול להיות לו כיף מחוץ לכלוב. וחוץ מזה, כלב זה מישהו שיאהב אותנו תמיד.
אתה רואה, היא אומרת. זה אגואיסטי לחשוב את זה.
אבל גם נציל אותו. תחשבי שיכול להיות שאם לא ניקח אותו, אף אחד לא ייקח אותו והוא ימות לבד בכלוב בלי אהבה.
לברדור זה כלב שכולם אוהבים. הם האחרונים להישאר בכלוב, היא אומרת.
אז ניקח דוברמן. ניקח קוקר ספניאל, ניקח מעורב, הוא אומר. ניקח מה שתרצי.
אולי, היא אומרת. לא יודעת.
ונוכל גם לקחת אותו להליכות שלנו. תחשבי כמה נרזה עם כלב.
יש כלבים שבכלל לא אוהבים ללכת הרבה, היא אומרת.
נכון, אבל יש כאלה שרוצים להוציא אנרגיה, וזה גם טוב לנו. את יודעת שזה גם מעלה את רמת האוקסיטוצין בגוף?
אז מה, היא אומרת.
אז זה יכול להיות טוב לכל הצדדים. זה כל מה שאני אומר.
לא יודעת.
רק נחקור על זה בינתיים, הוא אומר ומדפדף בתמונות הכלבים. הנה תראי את החמודה הזאת שנפ, היא חמודה, לא?
כן, היא אומרת. היא חמודה. וכשהם יוצאים לרוץ איתה בפארק היא מעודדת אותה וצועקת לה, שנפי קדימה, שנפי קדימה. שנפ מושכת אותה וגורמת לה לרוץ מהר יותר. וכשהיא רואה שהוא כבר לא מאחוריהן היא גוררת אותה לכיוון ההפוך, לחפש אותו.
היא מוצאת אותו הרבה מאחור על השביל. הוא כורע ברך כדי לקשור את השרוכים.
למה לא קשרת טוב בבית? היא אומרת. בגלל דברים כאלה ורונה קונה רק נעליים עם סקוטש.
הוא ממשיך לקשור את השרוכים. שנפ רוצה כבר להתקדם ומנסה למשוך אותה.
נו, היא אומרת. כמה זמן צריך בשביל לקשור שרוכים?
הוא מסתכל על השרוכים ואז עליה. הוא מוציא משהו מהכיס של המכנסיים. היא רואה עכשיו מה זה המשהו הזה.
רוצה להתחתן איתי? הוא אומר.
שנפ ממשיכה למשוך אותה. היא נאבקת בה. שבי, היא צועקת עליה. ורונה אומר שלהתחתן זה פתטי. היא אומרת. שרק חסרי ביטחון צריכים את זה.
הוא ממשיך לכרוע ברך לכמה רגעים.
שנפ מתיישבת. כלבה טובה, היא אומרת לה.
הוא קם, מנער את החול מהברכיים ומתחיל ללכת חזרה בשביל לכיוון הבית. הוא הולך לאט ואז מגביר קצב.
שנפ רוצה לכיוון ההפוך אבל היא מושכת אותה כדי שילכו אחריו. היא רצה ומנסה לצמצם את הפער, אבל הוא מהיר ממנה.
נו מה? היא אומרת.
הוא לא עונה. רק הולך, רק הולך.
שנפ נו בואי, היא צועקת.
כשהם נכנסים הביתה הוא מתחיל ללחוש לעצמו דברים.
מה אתה אומר? היא אומרת. אני לא שומעת כשאתה לוחש.
הוא ממשיך ללחוש ומכניס דברים לתוך שקיות ניילון של השופרסל.
מה אתה עושה? היא אומרת.
הוא מכניס גרביים לשקית. היא עומדת עכשיו בפתח הדלת של חדר השינה.
אתה יכול בבקשה לעצור רגע?
הוא מנסה להכניס תחתונים ודאודורנט ג'ילט לשקית. השקית לא נפתחת לו והוא צריך להרטיב את הידיות ברוק. הוא הולך לדלת עם השקיות שהכין.
לאן אתה הולך? היא אומרת. למה אתה הולך?
הוא ממשיך להכניס לשקיות כל מיני דברים. עכשיו הוא שם סווטשירט. יש לו סך הכול ארבע שקיות מוכנות ליד הדלת.
שי, היא אומרת. אתה יכול לעצור שנייה? אני רוצה להגיד לך משהו.
הוא הולך מהדלת לכיוון האמבטיה ומכניס לשקית החמישית מברשת שיניים ומשחה ושמפו קטן שלקח מהמלון בגיאורגיה.
נו שי…
הוא אוחז בידיות של חמש השקיות ופותח את הדלת.
שי נו, תעצור שנייה.
מה? הוא אומר כשהוא כבר בחוץ. מה את רוצה להגיד לי?
היא מסתכלת עליו בעיניים מבריקות. אני…
הם שומעים צעדים. שכנה אחת חולפת על פניהם לכיוון הדירה שלה ומציצה פנימה אל הדירה שלהם. השכנה מפשפשת בתיק כדי למצוא את המפתחות, וכשהיא מגיעה לדלת שלה היא מניחה את התיק על הרצפה וממשיכה לחפש.
דברי, הוא אומר.
היא מביטה בשכנה. היא עדיין לא מוצאת את המפתחות שלה.
רק תגידי לי דבר אחד. הוא אומר. ממה את כל כך מפחדת?
היא מסיטה את מבטה מהשכנה ומסתכלת עליו. היא מנגבת את הדמעות ומשפשפת את העיניים לדקה ארוכה.
אתה יודע משהו? היא אומרת. ורונה בחיים לא היה עוזב בצורה כזאת, בטח לא ככה.
הוא מחייך אליה חיוך קטן ונותן לה נשיקה בלחי, קרוב לפה.
ביי רוני, הוא אומר.

מהדורה מקוונת | פברואר 2021
דימוי: נעה מישקין, מתוך תערוכת כרזות קולנוע