לבנטיניות כפרקטיקה של חיקוי
הזמנתי את ד"ר ליאת ארלט סידס לשיחה בעקבות ספרי שבהתהוות, "בזכות הלבנטיניות". ליאת היא חוקרת אמנות ותרבות חזותית. בשנים האחרות היא חוקרת את הלבנט כעמדה תרבותית-ביקורתית.
***
עידן: בשיחה מקדימה שניהלנו סיפרת לי על הקשר הביוגרפי שלך ללבנט, לבנטיניות. ספרי איך את נקשרת למושג הזה?
ליאת: בסוף שנות התשעים (טרם היותי משוקעת במחקר של הלבנטיניות), באיזה סוף שבוע הגעתי למשפחה, לאמי, עם הספר "זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון. הראיתי לה אותו, יותר נכון, תמונה מתוכו (תמונה 1), ואז היא אומרת לי: "וואו, Qu'est ce que je fais ici?" ("מה אני עושה כאן?"). היה נדמה לה לשבריר שנייה, מכיוון שהיא מיד התעשתה, שהדמות הנשית והנאה השנייה מימין, מרים – זו היא. באותם רגעים היתה לי מעין "הארה". הבנתי את הטעות, את "פליטת הפה" שלה. באלבום המשפחתי יש לנו עשרות צילומים מהסוג הזה (תמונה 2). הטעות הפרוידיאנית שלה פערה אצלי בור שחור רווי בכאב, תשוקה וגעגוע גדולים לזמן-מרחב ולמקום שלא הייתי בהם, לדור שלא השתייכתי אליו – דור הלבנטינים. זה הדור של הוריי אשר בחיי, לרבות אלה האינטלקטואליים, התעלמתי ממנו. הבנתי באינטואיציה שהבלבול שניתן לשייכו, לכאורה, לדמיון החיצוני הקיים בין המצולמת בספר של מטלון לאימי קשור לדבר עמוק הרבה יותר, הרבה מעבר למסגרת של הפריים הצילומי.
עידן: מעניין…
ליאת: כן! זהו פריים מעניין מאוד. מודוס של נראות שנתקלתי בו בעשרות אלבומים של משפחות יהודיות-מצריות במהלך המחקר. קומפוזיציה מבוימת קמעה; רקע של ים ושמים נסוגים לאופק אינסופי, אולי באנלוגיה לנוף הים-תיכוני המצרי של אתרי הנופש שבהם בילתה הבורגנות היהודית-מצרית אשר לימים כונתה "לבנטינית". הג'סטות של הנשים הקוקטיות, בייחוד זו בשמלת הנקודות, שגם לאמי היתה כזאת, אלא שקצת יותר יפה – מעשה ידיה המיומנות של סבתי. הגברים במחוות גוף ג'נטלמניות, בייחוד זה האמצעי, האב של מטלון. וכמובן סֶרַח העודף, אלה ש"נדחפו" לפריים, שבשבריר שנייה נלכדו בעדשת המצלמה: מימין העובר אורח ומשמאל מגדל הפיקוח שבנמל חיפה. ה"פונקטומים" (Punctum), "פליטות הפה" של התצלום התמים לכאורה, עשויים להדהד את המורכבות הפוליטית של הפסיפס האנושי במצרים הקולוניאלית במחצית הראשונה של המאה העשרים. עובר האורח בתצלום שברומן, שלא היה אמור להופיע בתמונה, יכול להיות ה"אחר", הערבי, הסודאני, המשרת, הטבח, עובד הניקיון וה"נושא כלים" של האדון או הגברת הבורגניים בתצלומי המשפחה שאליהם נחשפתי.
עידן: זו בעצם תמונה מנמל חיפה.
עידן: אכן.
ליאת: בסדר, נהדר, אבל אני רוצה בכל זאת להציע פרספקטיבה מעט שונה, אני מעוניינת להתמקם בין הקצוות ולא בקצוות, שכן אתה מדבר על חומר מתכתי, סגסוגת, שני חומרים מתכתיים שכשעושים ביניהם איזושהי הכלאה באמצעות ריתוך וכדומה, יוצא מזה משהו. זו מטפורה יפה מאוד, הסגסוגת, מתכת לא טהורה, הכלאה של זהב, כסף, נחושת וכו'…
עידן: כן, זה העניין, זה לא טהור, מדובר בבלילה.
ליאת: בסדר, אבל עדיין מדובר במתכת, בחומר יציב ונוקשה אשר על מנת להמיסו, ליצור ממנו דבר-מה אחר, ישות אחרת, אנו נזקקים, תרתי משמע, לאש. ואני מכוונת למקומות טיפה יותר גמישים, רכים, מאפשרים ולא אגרסיביים ודומיננטיים כמו "אש" למשל. אני מבקשת לנסח את הלבנטיניות כבת, צאצאית לאישה שחיה פחות או יותר בתקופתה של ז'קלין שוחט, לימים כהנוב. כהנוב נולדה ב-1917, אמי ב-1928. אבי היה קרוב יותר לגילה של כהנוב, כך שסביר להניח שאת שעות הפנאי שלהם ("פנאי", מונח מפתח של הבורגנות הלבנטינית) הם העבירו באותם מקומות קסומים.
עידן: היכן נולדו הורייך?
ליאת: שניהם במצרים, בקהיר. ב-56' הם היגרו לאיטליה, לג'נובה. ב-58' הגיעו לישראל.
עידן: מדוע הם לא נשארו באיטליה? עשו טעות?
ליאת: אין לך מושג איזו טעות. אבי נפטר שנים ספורות לאחר שהגיעו, בשנות הארבעים המוקדמות של חייו.
עידן: את קושרת את המוות שלו להגעה לישראל?
ליאת: לא חשבתי על זה. הוא נהרג בתאונת עבודה. אמי כן קשרה את המוות שלו להגעה לישראל, ומשום-מה באינטואיציה ובעין האימפּוּלְסית, העין הפנימית והרגישה שלה, היא חיברה את המוות של אהובה להקשר הציוני. היא כל הזמן אמרה: "לא רצינו לבוא לכאן, אנחנו לא ציונים, אנחנו לא… לא רצינו…".
עידן: מה את יודעת על ההיסטוריה שלהם במצרים? מהיכן הם התגלגלו?
ליאת: שאלה קריטית בהבנה של המורכבות הלבנטינית. הסבים שלי משני הצדדים בכלל לא נולדו במצרים. מצד אבי הם הגיעו מרודוס, בטח צאצאי צאצאיהם של מגורשי ספרד. מצד אמי הם הגיעו מטורקיה ומסוריה; הם השתקעו במצרים (בתחילת המאה העשרים) פשוט מכיוון שמצרים סיפקה להם מענה כלכלי לא רע. הם מגיעים לקהיר. לאחר כמה שנים המשפחות מתרחבות וכו'. מדוע הנקודה הזאת חשובה? כי בניגוד ליהודים ממדינות ערב האחרות, למשל מעיראק, שבה הם חיו מאות שנים, יהודי מצרים (הלבנטינים שהם הבורגנים, כי אם אתה לא בורגני אתה גם לא לבנטיני) הם בעצמם מהגרים. כלומר הסבים שלנו בעצמם היו לא שורשיים, על אחת כמה וכמה ההורים שלנו. זה לא שלא חיו במצרים יהודים כמה מאות שנים קודם להגירה ההמונית שהחלה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, אלא שאלה היו לרוב מסורתיים, קראים ורבנים – לא לבנטיניים.
עידן: מה שנקרא לשאלת הילידיות, השורשיות או הזרות…
ליאת: בדיוק. לכן "להיות לבנטיני.ת" משמעותו להיות לא אותנטי.ת, נעדר.ת זהות מובהקת ואידיאולוגית. הדור של הוריי גדל לתוך מקום, לתוך עולם שאינו מלא, שלם, קוהרנטי והרמוני במובן שאנו מזהים "הרמוניה". ההרמוניה הלא הרמונית שלהם היתה פרגמנטרית, מקוטעת, מפוצלת, תזזיתית, משתנה, גמישה, סינכרונית ולא אידיאולוגית מתוך אידיאולוגיה.
עידן: ולוּ מכיוון שהזכרת את רודוס וסוריה, ובהקשר של פיצול – אילו שפות דיברו ההורים שלך, הסבים? או במילים אחרות, אילו שפות את ירשת? אילו שפות שמעת? וגם כחלק משאלת הירושה, אילו שפות את יודעת שאיבדת? השפות שאמא שלך איבדה, שהמשפחה איבדה? מדובר בשרשרת של רכישות שפה ואובדנן, שכן כמהגר אתה רוכש-מאבד שפה, אבל לא נותר לך זמן לעבד את האובדן שאבד. ובכלל, מה שאבד – האם אבד? מי מכריז על האבדה? מתי מוכרז האובדן? מתי מוכר האובדן כאובדן? כל זה קשור ליכולת (אם בכלל) של המהגר-גולה להכיר באובדן, להתאבל עליו. אבל לא כל מהגר יושב במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה בשביל לחקור את משחקי האבלות בשפה. בקיצור, אילו שפות את שומעת במסלולי ההגירה האלה?
ליאת: "לא נותר לך זמן לעבד את האובדן שאבד" – אהבתי! הוריי אכן לא ישבו במכון כהן או בדומיו; אבי לא הספיק, גם לא בטוח שזה מה שהוא היה עושה. האובדן הופך לגדול וטראומטי יותר כשהוא ממשי, כשמדובר במוות אמיתי של אב. מכל בליל השפות ששמעתי בילדותי – צרפתית, ערבית, ספרדית, ספניולית, איטלקית, קצת אנגלית ואפילו יידיש ופולנית – נותרה הצרפתית. זו השפה שבה הוריי דיברו ביניהם בארץ וגם בקהיר למרות שהם חיו בקולוניה בריטית; אבל כאמור, שפת התרבות, כפי שנאמר לי, היא צרפתית. אנסה להסביר: הבריטים ייצגו את המודרניזציה, ואין כמובן לבנטיניות בלי מודרניזציה, בלי אירופיזציה. ה"אנגלית" מייצגת איזושהי יעילות, סדר, שלטון ובירוקרטיה. ואותה אפשר ללמוד ברחוב, מכיוון שברחוב מדברים אנגלית עם נציגי הממסד ועם המטפלות. צרפתית, לעומתה, היתה השפה של ה"תרבות", ועל מנת ללמוד צרפתית, ללמוד צרפתית טובה וספרותית, נחוץ ללכת ל-lycée (בית הספר הצרפתי). כאמור, צרפתית ואנגלית היו השפות הדומיננטיות. אמי עבדה תקופה במפקדה הבריטית, ולצורך העניין היא גם דיברה כמה שפות: ערבית, צרפתית, ספניולית, ספרדית, איטלקית. כך גם כאשר בשלב מאוחר יותר היא עסקה באופנה. הסבים שלי דיברו ספניולית, ספרדית ויוונית מצד אבי, מצד אמי דיברו ערבית וטורקית. צרפתית הם לא ידעו ולא למדו, אבל היה חשוב להם מאוד לשלוח את ילדיהם לבתי ספר צרפתיים, ולא אנגליים חס וחלילה, שנחשבו לפחותים ברמתם ומעמדם. ב- lycée תוכנית הלימודים היתה מובנית ותאמה באופן מלא את ההנחיות שנשלחו מפריז. בשטח אמנם היו שליטה ונוכחות אנגליות, אבל התרבות היתה צרפתית, גם אם הצרפתים היו אי שם באלג'יר, תוניס ומרוקו.
עידן: בשביל להיות בן-תרבות אתה צריך צרפתית.
ליאת: כשאתה מהגר בארץ ערבית שנתונה בשליטה אנגלית, אתה צריך צרפתית. זה כנראה ההיגיון הלא קוהרנטי והמקוטע של הלבנטיני הממוצע. איכשהו בני המשפחה שלי, ובכלל יהודים במרחב התרבותי שלהם, הרגישו קרבה גדולה יותר לשפה, לתרבות ולמנטליות שהגיעו מפריז, לא מלונדון. לכך יש להוסיף את ריבוי השפות שמזוהה מאוד עם הלך הרוח הלבנטיני. אמי בכלל לא תפסה את עצמה בקטגוריה של "לבנטינית" או באיזושהי קטגוריה או הגדרה בכלל. כך גם אחרים. הם פשוט אהבו להיות לא מוגדרים. הם חיו בלבנט. לבנט זה מונח גיאוגרפי. הם הגיעו לכאן ופתאום "גילו" שהם "לבנטינים". "אז טוב, שיהיה". הם לא עשו מזה עניין. הם היו אדישים להגדרות המכלילות, ונדמה לי שזה היה קשור לתפיסה האנטי-נציונליסטית המובהקת שלהם והשלכותיה.
עידן: אמרת קודם שאין לבנטיניות בלי בורגנות.
ליאת: נכון, נכון. להיות לבנטיני זאת פריבילגיה בורגנית. כדי לדעת לחיות ולנווט בין כל העולמות, ההוויות והזהויות, אתה זקוק לחינוך, לכלים, לשהייה במקומות הנכונים, לרווחה ולפניוּת מנטלית וגופנית. את זה, למרבה הצער, לא היה לכולם. כהנוב מתחילה לפרסם את המסות שלה באמצע שנות החמישים. המונח שעומד במרכז ההגות שלה הוא ה"לבנטיניות". היא למעשה מעתיקה את המודל שאותו היא ינקה והכירה בילדותה במצרים. לכן אני אומרת שהלבנט אינו זהה בכל ארצות הלבנט, באותה מידה שהמודרניות אינה זהה בכל אחת מהארצות שאליה היא התגלגלה. כלומר ללבנטיניות, כמו למודרניות, יש פנים שונים ומופעים שונים בזמנים, במרחבים ובמקומות שונים בעולם. והמודל שהכהנוב מציעה לנו הוא מודוס שהיא מייבאת משם, ממצרים הקולוניאליסטית של המחצית הראשונה של המאה הקודמת, והיא עושה לו אדפטציה למקום שלנו. הדבר המעניין במחשבה של כהנוב הוא האופן שבו היא מהפכת את המשמעות של המונח "לבנטיניות"; ממונח שלילי, כינוי גנאי שמציין את ה"מזרחי" אשר בהליכותיו, נימוסיו ותרבותו מחקה באופן לא מודע ושטחי את תרבותו של בן המערב – למונח שמדבר בשבחו של החיקוי ובגנותם של ה"מקור" ושל האותנטיות שלכאורה מיוחסת לו.
עידן: היהודי הוא באמת אשף התחפושות, אשף החיקוי, והלבנטיני שאת מדברת עליו מחקה את המערב אבל גם את המזרח, שהרי יהודי יוצא מרוקו אינו נתפס כמרוקאי אותנטי באותה מידה שמרוקאי מוסלמי נתפס כאותנטי וכן הלאה… גרמני אותנטי אמור להיות פרוטסטנטי, לא יהודי, לא יקֶה… האוכל הרוסי האמיתי נמצא ברוסיה אצל רוסים לא-יהודים. כלומר היהודי (האותנטי) מצוי תמיד ליד, ברווח המסמני, הוא מתקרב למקור, אבל לעולם אינו זהה למקור… אנו נותרים עם שארית (עקבה) בלתי נסבלת בשפה, כך שבמקרה הטוב היהודי הוא סוג של חיקוי ובמקרה הפחות טוב הוא חיקוי נחות, אלא אם כן כל חיקוי נתפס מלכתחילה באופן קטגורי כנחות.
ליאת: זה בדיוק העניין, וכהנוב זיהתה את יחסי הכוח המקופלים במונח. היא "מתלבשת" על המושג ואומרת לנו שחיקוי הוא סוג של אסטרטגיה, אסטרטגיה מאוד מתוחכמת. זאת אומרת שלהיות לבנטיני זה לשאול את עצמך כל הזמן מה הזהות שלך, והזהות הזאת גמישה מכיוון שהיא משתנה כל הזמן בהתאם לזמן, למרחב, לנסיבות. אלה דברים פריכים. זאת תוצאה של מחשבה של אנשים שחיו בתקופה מסוימת מאוד במקום מסוים מאוד, במדינה שהיא ערבית, בעודם מתנהלים על פי קודים אירופאיים, אבל שוב, לא תמיד… ואם אתה לא מבין את הפריכות הזאת, את הניואנסים בתוך המערך הזה, אז קשה להבין לעומק את הטקסט הזה, את התיאוריה הזאת, אז זה הופך לקלישאות של מזרח, מערב…
עידן: יפה, זו תפיסה גמישה, נזילה… ולכן אני רוצה לשאול אותך אם המושג הזה שקוראים לו לבנטיניות רלוונטי לישראל של ימינו או שזה חלק מהביוגרפיה של כהנוב ולכן אינו רלוונטי למרחב שלנו. במילים אחרות, מה המסמן הזה יכול לתת לנו מעבר למסמנים השחוקים של מזרחי, אשכנזי וכו'.
ליאת: מעל הכול אני סבורה שללבנטיניות כמה פנים. היא כלי עיוני, הגותי, פילוסופי ותיאורטי שיש לו גם פוטנציאל פרקטי אמיתי. וזה די נדיר שמחשבה מופשטת עשויה בפוטנציאל להיות בת מימוש ויישום במציאות היומיומית. מכאן שלהיות "לבנטיני" משמעותו להיות, להתקיים, בסוג של תודעה, הכרה, עמדה קיומית ואמונה שיכול להיות שינוי. אנחנו חיים ושייכים ללבנט, מה לעשות? זאת עובדה, וכל שעלינו לעשות הוא להתחיל לראות ב"וילה" המהודרת והנִסית שלנו ישות ברצף של האזור הזה, המזרח התיכון, שמכיל בתוכו בין השאר גם יהודים. אם אנחנו כבר חיים בלבנט, מדוע לא נאמץ את הלבנטיניות כסמן של תרבות אוניברסלית עשירה ומפרה המכילה את כל הצבעים, הגוונים, הלאומים והגזעים באופן שווה? הלבנט קשור במושגים גיאוגרפיים, הלבנטיניות קשורה בתרבות – זה אך טבעי שנאמץ אותה. אז כן, אם נפסיק לחשוב במושגים בינאריים של הגמוניה אשכנזית ותרבות גבוהה; אם נחדל מהמנטרות המדירות "אנחנו פה והם שם"; כשנתחיל לחשוב על מדינה רב-לאומית, ולא דו-לאומית; כשנפסיק להיות נציונליסטים, אז כן, אולי יש לזה סיכוי. וכשנתחיל לחשוב על עצמנו קודם כול כחברה אזרחית – ואם בכל זאת להתעקש על הפן הלאומי, אזי כדאי שזה יהיה בלי קשר לאדמה ולטריטוריה. זה ממש בסדר אם אסע לירושלים והיא לא תהיה בריבונות ישראלית. זה קשור לחינוך מהגיל הרך. האמת שאני די פסימית… די מתוסכלת ממה שקורה כאן. הכתובת היתה על הקיר באותיות קידוש לבנה כבר כמה עשרות שנים והנה זה מתפוצץ לנו בפרצוף.
עידן: טוב, צריך להקים באוניברסיטאות levantinian studies. וזה יכול לכלול הכול – שפה (אוכל), תרבות חזותית, מרחב… הלבנטיניות כאפשרות לתשוקות מרובות.
ליאת: בהחלט! בזמנו הצעתי באקדמיה קורסים ללימודי לבנט ונדחיתי. אני מדגישה "לבנט" ו"לבנטיניות", ולא "מזרח" ו"מזרחיות". באמת [צוחקת], הצעתי… אבל לא קיבלו… להיות לבנטיני זה עניין של דיספוזיציה, של צורת קיום, של דרכי התבוננות על העולם: איך אני מסתכל עליך עכשיו, איך אנחנו מתקשרים בינינו עכשיו. אז כן, אני בהחלט חושבת שראוי ללמד את זה, אבל זו עבודה קשה, מכיוון שהלבנטיניות מציעה סוג של גמישות, פריכות, איזה סוג של… פריעות, קיום סינכרוני, חיקוי מודע לעצמו שיש בו ביטול עצמי זמני, וזה לא פשוט. לפעמים החיקוי הוא גם סוג של אסקפיזם… טוב, פה אני כבר נכנסת לניואנסים: יום אחד קיבלתי תצלום משפחתי של הסופר יצחק גורמזאנו גורן, שעליו מבוססת אחת הסצנות המדהימות באחד הספרים שלו בטרילוגיה ("בלאנש"). הוא מספר על מסיבת סילבסטר באלכסנדריה שבה אחד מגיבורי הרומן וידידתו התחפשו לקציני אס-אס ואף אחד לא התרגש מזה. בספר שראה אור בהוצאת גמא, שהוקדש כולו ליצירה של גורמזאנו גורן, כתבתי על ה-vacance, החופשה השנתית של הבורגנות במצרים. הראיתי איך חופשה ותרבות פנאי הופכות להיות חלק מהזהות שלך. ישראלי ממוצע לא יזהה את עצמו על סמך זה, אפילו לא צרפתי. אבל הלבנטיני כן. ארבעה חודשים בשנה כל משפחה בורגנית ממוצעת בילתה באלכסנדריה או באבו קיר או בראס אל-בר, אתרי נופש קיציים בורגניים. ובנופש קורים דברים, אתה משוחרר ומתערבב עם כל מיני אנשים אחרים… אנגלים, פולנים, רוסים, רומנים, מה לא. היה שם גם תיאטרון יידי. שם מצוי הערבוב…
עידן: תיאטרון יידי במצרים?
ליאת: במצרים, ברור… היו גם עיתונים ביידיש. וכאמור, בתוך הנופש, בתוך הזמן הזה שבו אתה פנוי, לא טרוד בענייני פרנסה, יומיום, עסקים וכו', קורים דברים. הגברים היו מגיעים רק לסופי שבוע, כי מישהו צריך לנהל את העסק. הנשים והילדים היו נופשים ועסוקים בדברים החשובים "באמת" – מסיבות, טיולים, שיט, ציד, ים, מרוצי סוסים, משחקי קלפים והמון בטלה. היה בזה משהו יפה. יצחק גורמזאנו גורן אומר שהם חיו חיי הוללות; חיי ההוללות התקיימו אצל היהודים הספרדים, לא אצל אלה שהגיעו ממזרח אירופה, האשכנזים, שכן מבחינתם מצרים לא היתה אלא תחנת ביניים בדרך לפלשתינה. כאמור, מעניינות אותי הזהויות המשתנות האלה, הפריכות, הדילוג בין זהות אחת לאחרת. וכן, מושג החיקוי קשור גם למושג ההוללות, האיבוד העצמי לדעת… וזה בסדר.
עידן: את מתארת את היהודי כאשף התחפושות, אשף החיקוי, אומת החיקוי, אולי מכיוון ש"היהודי" הזה (בן הגלות) שאת מתארת הוא חסר מולדת… מכיוון שהם פזורי עולם ואין להם מרחב אחד, הם צריכים לנוע בין זהויות, הם צריכים להיות גם הם וגם קצת לא הם, כלומר לחקות, לקחת ולתת, להתנהל בכלכלת יחסים של שאילה ונתינה. כלומר היות לבנטיני הוא המצב האורגינלי של היהודי, מכיוון שהוא מגלם בגופו את האידיאל של חיקוי, כלומר היות לבנטיני. ובכן, מי עוד יכול לעמוד במופת היהודי של הלבנטיניות? בחוסר האותנטיות ביחס לזהות, אומת החיקוי, זה באמת מעניין….
ליאת: בהחלט. הרשה לי לצטט בהקשר זה את רונית מטלון מתוך "קול צעדינו". היא כותבת על המשפחה שלה, אמה ושני אחיה. היא הצעירה, יש לה אח בוגר מהנישואים הראשונים של אמה ואחות. הם גרים באיזושהי שכונה, מעין מעברה באזור פתח תקווה, הסבתא גרה ליד, ו… זאת משפחה בלי ראש, שכן האב נטש אותם והלך לעסוק בעניינים הפוליטיים שלו, במפלגה וכו'. ובאשר לחיקוי ומראית עין היא כותבת: "במראית העין הלבבית של שיתוף פעולה, שלא היתה הצגה אלא הדבר עצמו. היא עצמה. אמת עמוקה של הדבר עצמו. שלה. עצמה. זו היתה בין השאר המנטליות, 'אנחנו יש לנו את המנטליות הזאתי', אמרה במין אנחת גאווה וקבלת הדין כאחת. המנטליות היתה בין השאר העניין של מראית העין. הפרצוף שמפנה האדם לעולם, שאיננו דבר של מה בכך. היא אמרה, 'אוכלים מהעיניים' או 'הבן אדם קודם כול אוכל מהעיניים'. זאת בין השאר היתה המנטליות. היא באה מתרבות של מבט. מרכזיות המבט ואפילו גורליותו". זאת אומרת שהעניין כאן הוא להעמיד פנים, להתנהג כמו שאולי אתה חושב שמצפים ממך שתתנהג במקום מסוים. זה קשור להתנגשות עם המוסדות, זה לא מעיד בהכרח על היעדר עומק תרבותי או היעדר איזו אמת פנימית. לא, מדובר בכורח הישרדותי… להתאים את עצמה לסביבה, לשרוד. וכאמור, העניין הזה מעסיק מאוד את כהנוב. אני חושבת שיש כאן בוז, כלומר שהם (הלבנטינים) מבזים את המקור. מה מקור? על מה אתם מדברים? מי אמר שיש מקור? ואיזה מקור? ומי קבע אותו
מהדורה מקוונת | דצמבר 2022
דימוי: נונו ונונה סידס, הבת ז'אן, על הגמל הנכדים ריקו, טוני ובני. ברקע משמאל מצרים מקומיים, פירמידות, גיזה, מצרים, מתוך האלבום המשפחתי, 1952-5.
