ליפתא ורמות

1. ליפתא ורמות: ריקוּת ומלאוּת. ריקותו של הכפר, ריקותם של בתי הפלסטינים, של שבילי העפר המחברים בין בית לבית, שהקולות והצבעים שנספגו בכותליהם התאדו. מלאוּת השכונה, השכונה היהודית, הישראלית, מלאוּת בתיה עם הרעפים, אשר צצים במעבה היער כמו אניצים אדומים בזקן ירוק. ריקות ומלאות זו מול זו: הכפר מן העבר האחד, השכונה מן העבר האחר; העמק חוצץ בין השניים. ליפתא הוא תמונת התשליל של רמות, ורמות היא תשלילו של ליפתא. הכפר המרוקן, המת, מושלך בצדי הדרך כגווייה, ומולו השכונה החיה, התוססת, הקיימת, כמתריסה מול ליפתא ואומרת: הנה כל מה שפעם היית. הנה מה שלעולם לא תהיה.

2. הייתי בן שנה כשהוריי קבעו את ביתם בשכונת רמות, שבה ריכוז גבוה של דתיים-לאומיים. את ליפתא ראיתי יום-יום. בקיץ, צהוב ומאובק. בחורף, סופח גשמים ומסתגר. באביב, ירוק ומשכר, מזמין אותנו לרדת בשביל התלול אל הבריכה הכחולה שבלב הכפר. באמצע יום חם ומשמים בישיבה התיכונית היינו עולים לרגל אל הכפר, ממהרים בכיוון הבריכה, זולגים במדרון, חצץ דק נגרס תחת סנדלי השורש. לא הסתכלנו על הבתים. לא שאלנו מי גר בהם, מדוע הם ריקים, מתי התרוקנו. הומלסים, נרקומנים – כך פטרנו את הנושא והמשכנו לצעוד  לעבר המים. כשהגענו לבריכה, פשטנו באחת את החולצות והציציות, השלכנו אותן על שפת הבריכה וקפצנו פנימה, חסונים, חופשיים, עליזים, מצננים במים קדומים את הגופים הצעירים שלנו.

3. אבל אני הייתי מרותק לבתים האלה, להיאחזות העגומה שלהם בטרסות, לגגות המחוררים, לקירות ההרוסים, המנוקבים, המנוקדים גרפיטי. אני, שכל ימיי ראיתי את ליפתא משכונת ילדותי, ניסיתי לדמיין את רמות מעיניו של מי שחי בליפתא. שנים אחר כך הבנתי שאם יש ליפתא, אין רמות; אם יש רמות – אין ליפתא. אחרון מתיישבי ליפתא, מיהודי תימן וכורדיסטן שיושבו שם אחרי קום המדינה, עזב את ביתו, מריר ומאוכזב, ב-1971. כעבור שנה אחת, בהר ממול, קמה רמות אלון. שנה אחת מפרידה בין מותו של זה לתקומתה של זו. רמות נולדת כשליפתא מתרוקן, מציצה מתחת לשמיכה ומוודאת שהכפר נרדם סופית ולא יקום עוד. אין מי שהתעורר בוקר-בוקר בליפתא וראה את רמות מול עיניו. משום שרמות מוציאה את ליפתא.

4. הפריזמה הציונית, הירושלמית-אורבנית, צמצמה את ליפתא לכדי מדרון תלול ומעיין. אך ליפתא הוא כפר שסביבו שטחים רבים, פוריים, ועליהם קמו השכונות של צפון-מערב ירושלים, מיעוטן לפני מלחמת 1967 ורובן אחריה: רוממה, סנהדריה המורחבת, רמות אלון, רמות אשכול, אזור התעשייה הר חוצבים, אימפריית קרקעות שאי-אפשר לדמיין את מטרופולין ירושלים בלעדיה. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ייעד לליפתא את תפקיד החִירבֶּה, פצעי בתים על ההר, אגן טבילה פופולרי, טקס חניכה לנערים דתיים, מרחב של התנסות באהבה. הזיכרון הקולקטיבי ניסה לשכוח שליפתא הוא חלק ממרחב: נחל שורק עובר מתחתיו, נבי סמואל ניצב מולו; שכניו, בעבר ובהווה – הכפר בית אכסא, הכפר קלוניא, מוצא, עמק הארזים, מצפה נפתוח, רמות, עינות תלם, דיר יאסין שהפך לכפר שאול, גבעות עלונה, בתי מבשרת ציון, הקסטל – שכבות על שכבות של נוף שלעולם אינו רק פסטורלי, שלעולם אינו ניטרלי, שהוא תמיד זרוע פצעים. ליפתא הוא הבולט שבהם.

5. על אדמות הכפר, מאחורי התחנה המרכזית של היום, אירעה הכניעה המפורסמת של 1917: שני טוראים בריטים, צ'רץ' ואנדרוז, הלכו לחפש ביצים באחד מכפרי האזור, ופגעו במשלחת שוויתרה על ירושלים לטובת אלנבי. יומיים אחר כך כבר נכנס הגנרל, רכוב על סוס, בשערי העיר העתיקה.

6. הבית ברמות (זיכרון): אבא ואמא הגיעו לכאן מארצות הברית, בנו את ביתם ברמות, התמקמו בשוליים הליברליים של החברה הלאומית-דתית, הפכו לישראלים. בבית היתה ציונות שממילא – לא אגרסיבית, לא תועמלנית: טבעית, ארץ-ישראלית, מתונה, אמריקאית, חלום שנרקם מעבר לים, בבתי ספר יהודיים של יום ראשון, בתנועות נוער, בחופשות קיץ בהרי הקטסקיל, בסיפורים ובתקליטים של ששת הימים. בערבי שירה היה אבא מתיישב ליד הפסנתר שבסלון, על הקיר היו מוקרנות שקופיות, ואנחנו ישבנו מולן ושרנו שירי ארץ ישראל: באב אל-ואד, בדרך אל העיר, בללייקה, בללייקה, הו שירי לי אם אשכחך ירוש-ל–ים, הם רוכבים ושרים, הו, הסלע האדום, האדום, ההר הירוק כל ימות השנה, אני עוד חולם ושואל.

7. ליד הבית שלנו היה "ההר": כמה סלעים ואדמה שנותרו חשופים, ושם היינו מדליקים את מדורת ל"ג בעומר, או מטפסים גבוה ביום העצמאות לראות את הזיקוקים מהר הרצל. כשהבנתי שרמות כולה נבנתה על הר, ש"ההר" של ילדותי – כעבור כמה שנים נבנו עליו פינות ישיבה ועציצים וספסלים, ולשם חמקתי לעשן סיגריות ראשונות – הוא שריד ופליט להר שכל השכונה בנויה עליו, ניסיתי לדמיין את ההר החשוף, ללא השכונה, עקרתי בדמיוני את הבתים והכבישים וגני השעשועים, ושיוויתי לנגדי הר טרשים. אם אחזור אחורה בזמן, אל ההר הריק, האם אדע לזהות את הרחוב שבו גרנו? האם רחוב זרחי, שהוביל לביתנו, נסלל על דרך עתיקה יותר? לו נחתּי כאן בשנת 1960, 1860, האם הייתי יודע להבחין בה? האם הייתי יודע למקם את עצמי במרחב, לזהות איפה ייבנה, עשרות שנים אחר כך, בית ילדותי? הסניף של תנועת הנוער? הספסל שעליו היינו יושבים עד אמצע הלילה, משוחחים וצוחקים, כשמאחורינו רצועת אור של כביש ירושלים-תל אביב?

8. שבת אחת, אחר הצהריים, אני בן שש-עשרה, יורד בשביל התלול שליד הבית שלי, אל היער, נמזג לתוכו, נעלם בו, פוסע בשביל לאורך הדרך המובילה לליפתא, ופתאום עוצרת אותי מצבה: יד להתיישבות היהודית בעמק הארזים, שנחרבה בשנת תרפ"ט.

9. זאב וילנאי, ציוני, לאומי כדרכו, מקדיש לליפתא – "לִפְתָה", הוא כותב, מתעקש לעברת גם את השם הערבי – ערך באנציקלופדיית ירושלים שלו: "כפר ערבי שהיה במבואות ירושלים, נפתוח של ימינו". התושבים הערבים, כותב וילנאי – קרוב לאלפיים – "היו פשוטים בהלכותיהם ותמימים בשיחותיהם". ולטובת הקוראים הוא מוסיף שכאשר אם יהודייה היתה כועסת על בנה הבטלן, שלא רצה ללמוד תורה, היתה אומרת לו, ביידיש: "דו וועסט זיין א דיין אין לפתה" – אתה תהיה דיין בליפתא. אחר כך מפליג וילנאי בשבח אתרוגי ליפתא, שהיו לששון ולשמחה בקרב יהודי ירושלים: "מלפתה יצאו כאלפיים אתרוגים". ואחר כך מלחמת הקוממיות, שבמהלכה "נמלטו ערביי לפתה ונטשו את בתיהם". אנציקלופדיית ירושלים היתה הפרויקט האחרון של וילנאי. הוא מת ב-1980 (יום אחד, אחרי אחת האזכרות של סבא שלי בבית העלמין ארץ החיים, גיליתי שווילנאי קבור לידו). ליפתא של וילנאי הוא הערת שוליים בתולדותיה של העיר, כפר שראשיתו במי נפתוח המקראי ("וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל-מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ", יהושע טו 9), וסופו כאתר לגידול אתרוגים מובחרים, או כמושא ללעג בפי אמהות המלינות על בניהן העצלים.

10. חיפשתי את ליפתא בספרים שקראתי. עגנון המאוחר, ב"לפנים מן החומה", עובר בו בדרכו לעמק הארזים: המספר יורד עם תמר "במורד תלול בין צוקין וסלעים", אל ליפתא "שעכשיו כפר קטן הוא ואנשים קשים דרים בו". מאיר שלו ("בביתו במדבר") מזכיר את הכפר.

והיו התצלומים. בסרט של דוד פרלוב, "בירושלים", מ-1963, נראים לרגע בתי הכפר, בחלק של הסרט המוקדש ל"ירושלים העתידה". הקומפוזיציה של הפריים ברורה, ההיגיון שלה שקוף: בחצי העליון נראים הבניינים החדישים של שכונת רוממה, ובחצי התחתון של הצילום, שקועים בהר הצהוב, בתי ליפתא החרבים. באמצע, חוצץ בין רוממה הברוטליסטית של תחילת שנות השישים לבין ליפתא הנטוש, עובר שביל לבן, שעליו ייסלל אחר כך כביש בגין. הצופים מבינים מיד שליפתא אינו חלק מ"ירושלים העתידה": הבתים השוממים של הכפר, בתי העבר, זומנו לכאן כדי להדגיש את העתיד, את הקִדמה, את הבניינים שמעליהם.

בסרט קצרצר אחר, שצילמה ב-1951 אישה צעירה בשם אליס שלוי, לימים כלת פרס ישראל, נראים בתי הכפר להרף עין, הבזק של מצלמה: מצמצת, וכבר הם נעלמו. ליפתא לעולם שולי, לעולם נפסח, לעולם משמש כדי להדגים דבר אחר – האתרוגים של וילנאי, העיר העתידה של פרלוב. אבל הוא שם, אין מרכזי ממנו, הוא הקוץ באליה של הכניסה לירושלים, אלפי ירושלמים מצטופפים כל יום בתחנת האוטובוס שמשקיפה עליו, או מביטים בו כשהם יוצאים מן העיר או נכנסים אליה, בכביש מספר אחת, בכביש תשע החדש, ברכבת, באוטובוס, במחלפים ובנתיבים שהולכים ונבנים ללא קץ. עובדי ציבור, ראשי ממשלות, רופאות, פרופסורים, נהגי מוניות ספיישל, נשיאים, דיפלומטיות, תלמידי ישיבה, שחקני כדורגל בינלאומיים, זוכות אירוויזיון – כולם עוברים בשערי העיר, בדרכם לירושלים העתידה, וליפתא נגרס כחצץ מתחת לסנדליהם.

11. אבל אני חיפשתי את ליפתא שלפני הפצע.

12. מצאתי אותו בתצלום מתחילת המאה העשרים, אפור, מרוטש כמעט – החלק התחתון של ליפתא, בתים פזורים על פני מרבדי דשא, טרסות, שבילים חורצים את ההר. השליש העליון של התמונה לבן בוהק, לובן של שמש עזה שלוחכת את ההר שמתחתיה, ההר שעליו תיבנה רמות. והכפר יושב לבטח, איש לא מפריע לו, איש לא מאיים עליו, הבתים שלו כמו קוביות קטנות של תפילין. הנה ליפתא, לראשונה מול עיניי, קיים, עומד על תלו, מוציא את שנותיו האחרונות הטובות, לפני שיהפוך לרוח רפאים.

13. "אבל בזמנינו, כאשר אין עובדי עבודה זרה, אלא שמנהג אבותיהם בידיהם, וכפי שהבהרתי בהרצאתי הנ"ל, וכל שכן אלה שאינם בגדר עובדי עבודה זרה כל עיקר, אין לעניות דעתי שום הכרח להתיחס לגויי זמנינו כדין עכו"ם [=עובדי כוכבים ומזלות], הן בארץ הן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, והן ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום הכרח לשמור על יחסים אלה 'מפני דרכי שלום' בלבד, אלא מתוך חובה אנושית-מוסרית […] שהרי נאמר 'וכל נתיבותיה שלום'" (הרב חיים דוד הלוי, רב השכונות רוממה ומי נפתוח בתחילת שנות החמישים, מתוך מכתב לפרופ' אביעזר רביצקי).

14. ליפתא תמיד בשוליים. בבית הוריי תלויה מפת ירושלים משנת 1969, מפה מרהיבה, מצוירת, כל בית מאויר בה בדייקנות, אזורי התעשייה החדשים, האוניברסיטה בגבעת רם, הכנסת בת הארבע, המוזיאון, ריבוע כחול של בריכת ממילא, וביניהם, משתחלים כוורידים, שמות הרחובות באנגלית. כל ילדותי עברה עליי מול המפה הזו. ובפאה השמאלית העליונה של המפה, שכמותה תלויה היום גם בביתי שלי, ליד Ha-Mem-Gimel ו-Magen David Adom, רגע לפני שהמפה נחתכת בשוליים ירוקים, מצוירים כמה בתים אחרונים: בתי ליפתא העליונה. תמיד בשוליים.

15. רמות, בשעת צהריים סתמית, מקבלת את פניי בהרחבה חדשה, שוממה, כעורה. אני נוסע למעלה, ברחוב הרי טרומן שיכונים שזה עתה נבנו, שלא הכרתי, אבל זה אותו טרומן, ובמעלה הרחוב, ידעתי, תחכה לי רחבת העפר של שבט הצופים. כאן התקיימו, מדי שנה, טקסי יום הזיכרון של השכונה; שלוש שנים עמדתי על הבמה וייצגתי בכובד ראש ובאחריות את התנועה שלי, מקריא "מגש הכסף" מול נכבדי השכונה והורֵי חבריי ומוריי ורבותיי וחבריי וחברותיי. ועכשיו, כשאני שם, השבט של הצופים כבר נהרס, ובמקומו עומדים קרוואנים של תלמוד תורה. מאות ילדים משננים משנה ותלמוד במקום שבו שרנו שירי זיכרון וקראנו קטעים על תקומת האומה, כשברקע משקיף עלינו שלד ארמון הקיץ של המלך חוסיין בתֵל אֶל-פוּל, היא גבעת שאול המקראית (חוסיין כבר לא יבלה בו בקיצים). אני נכנס לרכב ונוסע משם, שמות הרחובות כמו סוכריות ישנות שנמצאו פתאום במגירה: סולם יעקב, נרות שבת, כיסופים.

16. מרכזים מסחריים בשכונות הם תמיד סימן של מוכרות, של קִרבה, של צניעות קמעונאית, כל מה שאינו הקניון הפלסטיקי, המנוכר. המרכז המסחרי של רמות נבלע בקניון הגדול שנבנה לידו; הקניון בלע גם את הגשר הרעוע, המוזנח, שמעל גולדה מאיר, הגשר שחיבר בין חלקי השכונה. אני פוסע במרכז המסחרי שהפך לצלו של הקניון, ומחפש את החנויות שהכרתי – רק הפיצרייה, סניף הדואר וחנות מוצרי הבנייה עוד נותרו. במורד המדרגות ממתין לי הבניין הקופסתי של שופרסל, שהפך לסניף רשת "חסד לאלפים". פעם הלכתי עם אמא לקנות שם בשר וגחלים למנגל, לפנינו בתור עמד בחור שעסק בענייניו, וכשהוא יצא, חצה את הרחבה הענקית שלפני השופרסל והתחיל לעלות במדרגות, שבהן אני יורד עכשיו, שמעתי את אמי צועקת: ״גנב!״. ודמי קפא.

17. מעל לסופר – בניינים רבי קומות, בית אבות עצום. רמות הפכה מפרוור לעיר. שבועות שלמים יעברו עליך בלי שתצא ממנה. הכול במרחק קפיצה. אבל כבר אין מקום חשוף. אין גשר מט לנפול. אין "הר".

18. בשיחות בינינו, החברים שגדלו ברמות, עולה במוקדם או במאוחר השאלה: ההורים שלך כבר עזבו? רובם עזבו. אני רואה אותם ברחובות אחרים, ליד ביתי היום, משחקים עם נכדיהם, הילדים של חבריי. היו לנו כאן עשרים שנים, היפות ביותר בחיינו, ועכשיו יבואו משפחות אחרות וילדים אחרים, ירקמו להם זיכרונות.

19. כמה רמות יש? ישנה השכונה שנבנתה ב-1972, ואוכלסה, בתחילת הדרך, על ידי האינטליגנציה החילונית הליברלית, זו שבאה מרמת אשכול ומשכונות אחרות. חמן שלח, בנו של יונתן רטוש, מייסד הכנעניות, התגורר כאן. במרכז המסחרי הייתי רואה פרצופים מוכרים מהטלוויזיה – עיתונאים מרשות השידור, שהפכו אחר כך לפרשנים בולטים בערוץ 2. אחר כך התרחבה השכונה, הצטרפו דתיים-לאומים, הדור של הוריי הגיע לכאן, "בנה ביתך" בדרך החורש משך תושבים ממעמד גבוה. וכשאני הייתי ילד, התקיימו שכונות שונות זו לצד זו: רמות החילונית, רמות הדתית-לאומית האשכנזית, רמות המזרחית-מסורתית, רמות האמריקאית האמידה ורמות החרדית, שלבסוף גברה על כולן.

20. טבילה במעיין (זיכרון): לילה, אנחנו יוצאים מתוך המים, קופאים, משקשקים, ולמעלה חבורה של נערים חרדים, בני גילנו, יושבים למרגלות אחד הבתים החרבים. התיידדנו, ובתוך כמה רגעים, בלהט הישיבתי שלנו, שלהם, נקלענו לוויכוח על צדקת דרכה של הציונות ועל שלוש השבועות שהשביע הקדוש-ברוך-הוא את ישראל ואת אומות העולם, והשבועות הללו, טענו הנערים, השבועות הללו שמקורן בתלמוד, הן הן הראיה לכך שהציונות היא תנועה של כפירה בקדוש-ברוך-הוא, ואנחנו, על סף הבית ההרוס, מגייסים את כל המטענים הדתיים והאידיאולוגיים שלנו, משיבים להם מגמרא אחרת, על גאולתן של ישראל, ואיך טחו עיניכם מלראות את תחילת הגאולה שבציונות, וכבר כתב הרב קוק מה שכתב.

20. אבל עכשיו אני יורד ברכב לפארק עמק הארזים, שנחנך לפני כמה שנים למרגלות ליפתא. המתקנים שוממים, מאובקים. בתווך, מטר מהמכונית שלי, ערוץ אכזב, ולידו שלט: סכנה – אין לרדת לנחל בזמן זרימה. ואני למרגלות ליפתא. הבתים מעליי. מעולם לא ראיתי אותם כך, מלמטה, מעולם לא היו קרובים כל כך. למעלה, מתוך אחד העצים, כמו עוד אחד מענפיו המשתרגים, מגיח שלט כחול, "תל אביב", מכווין את מאות המכוניות שזורמות על השביל הלבן מהסרט של פרלוב.

ימינה, לכיוון חוות טור סיני, פתאום הוא נגלה מולי, הכפר, החלונות השחורים, הקשתות, הגגות הפעורים. ורגע לפני הפנייה לחווה, על פרשת דרכים, שלט צהוב: רמות ימינה, חוות טור סיני שמאלה. אני יוצא מהרכב ומתחיל ללכת ביער, בכיוון רמות. בין העצים נראה גשר המיתרים. דקות קודם לכן הייתי בקניון, ומי עוד זוכר שרמות צמחה מתוך היער. רק שמות הרחובות עוד מעידים על הריח שנדבק עכשיו בבגדיי: דרך החורש, אורנים, משעול ההדס, ואני, בעקבות השלט, מתעטף ביעריוּת של השכונה. ומימיני ליפתא. הבתים שלו מלווים אותי, כאילו יודעים שזו ההזדמנות האחרונה לתפוס אותי, להזכיר לי את קיומם, להראות לי שרמות מתחילה היכן שליפתא נגמר. אחר כך כבר ניכנס לרחובות, לקניון, לבתי הכנסת, לגני השעשועים.

21. הרכב מקרטע ביציאה מעמק הארזים, אני עולה למעלה, על כביש בגין, פונה ימינה לכיוון הכניסה לעיר, ושמאלה לרחוב המ"ג. מול מגן דוד אדום אני עוצר. ברחוב הזה, שפעם היה חלק מליפתא עילית, עוד יש כמה בתים מבתי הכפר, נחבאים בין השיכונים והבנייה החדשה. אני מוצא מדרגות צדדיות – בהן תמיד אפשר לבטוח – יורד ועובר ליד בית מרהיב מבתי ליפתא, בית שגורלו שפר עליו, שהתמזל מזלו והוא חלק מרוממה, מן השכונה היהודית, וברית כרותה לו עם הבתים הנאים בטלביה ובקטמון ובבקעה. במורד המדרגות – טיילת מוזנחת, נשכחת, מעל לכביש בגין ולעמק, ואני צועד איתה, מעל לכביש, מאות מכוניות שוצפות תחתיי, מתיישב על ספסל ועוצם עיניים, מקשיב לזרימת המפל של המכוניות. קם, מסתובב, פוקח עיניים, ומרחוק, כמו על חמאה רותחת, מכוניות מחליקות על כביש תשע שבאמצע מנהרת הארזים. רוח עזה טופחת על פניי, אני הולך והולך, מרגיש את סופה של העיר, הטיילת הופכת לשביל עפר, כמה בתים אחרונים, ואז, בלי שום התראה מוקדמת, רמות מופיעה.

22. ולפני כמה שנים טיילנו בליפתא, ביום חופש אחד, חם ויבש, ואחרי טבילה במעיין רצה אחד החברים לצלם את הבן שלי על רקע הבתים, רטוב ומחויך. אבל אני אמרתי: לא. הבן שלי לא יצטלם, מחייך, על רקע בית שהתרוקן מיושביו במלחמה. את התמונה הזו איני מסוגל לראות.

23. התוכנית החדשה מדברת על בניית שכונת יוקרה בליפתא. הריסת הכפר ההיסטורי, או שימורו בדרך מפוקפקת, כך או כך: ניסיון לכתוב את הפרק האחרון של הכפר הזה. לספרו על הכפרים הפלסטיניים שנחרבו ב-1948 קרא וליד ח'אלידי "כל מה שנשאר". והנה מה שנשאר (רשימה חלקית): בתי יוקרה בטלביה, בקטמון ובבקעה. מסגד וכמה קברים במלחה, מול בית ספר אורט (מתוך האתר: "בית הספר יחנך למתן כבוד לאדם ברוח ערכי הדמוקרטיה"). מסגד רפאים ביהוד. מסגד ביפו, ועוד כמה בתים. שלד בית במנשיה שהפך למוזיאון האצ"ל. עין הוד – כפר אמנים (מוזיאון ינקו-דאדא פתוח למבקרים). אל המים בסטף קופצים נערים ונערות קפיצות של עיוורון. ויעקוב עודה, מן האחרונים שגרו בליפתא לפני 1948 ועודם בחיים, כבר בן שמונים. כל מה שנשאר.

24. בארכיון יד בן-צבי אני מוצא תמונה בשחור-לבן (צלם לא ידוע), "שרידי מבנה ושיחי צבר". במרכז התצלום – עמוד שהוא פינה בין שני קירות בבית שנהרס, נותר לפליטה, מתוכו מבצבץ שיח ולמרגלותיו קקטוסים. מרחוק ההרים שעליהם תיבנה רמות. עמוד ניצב שם לבדו, עיקש, מול ההרים, כמו בריח שחיבר בין שני חדרים בתוך הבית. ובתמונה אחרת, שנמצאת עכשיו מול עיניי בחדר העבודה, תמונה שצילם אמיל סלמן ופורסמה בעיתון "הארץ", נראים בתי ליפתא משוחים בשמש, על צלע ההר, ומאחוריהם, כמו הצללים שלהם, הבתים של רמות, ופתאום, לרגע קטן, נראה שליפתא ורמות קיימים יחד, לא רחוקים זה מזה אלא ממשיכים זה את זה, כאילו רמות היא צלו של ליפתא, ולא להפך; כאילו כבר אין מרחק בין השניים, כאילו כבר אין עמק שחוצץ ביניהם, יער וגבעה ומצפה שנועדו לתפוס מרחק בטוח מן הכפר – עכשיו, בתצלום הזה, ליפתא ורמות אחוזים האחד בשני, בלתי ניתנים להפרדה, כפי שהם באמת.

25. וכשהלכתי בליפתא לפני כמה ימים, חשבתי: המלחמה היתה. הכפר התרוקן. הכפר ריק. אין לי מה לעשות עם ליפתא. המלחמה הסתיימה. סמוך לשקיעה, דממה בעמק, אני חושב על הציווי היהודי: זכור. היהודי זוכר את השבת. היהודי זוכר את יציאת מצרים. היהודי מתרגם את הזיכרון לפעולה, מנכיח אותו במעשיו, בשכבו ובקומו, בלכתו בדרך, כותב אותו לאות.

מהדורה מקוונת | אוקטובר 2021
דימוי: ניר עברון, הדפסת פיגמנט בהזרקת דיו על נייר ארכיוני. 41 ס״מ על 62 ס״מ, (דימוי מספר 22) (2014), מתוך סף