לכודה

ס’, חברת ילדות שלי, היתה לכודה בדירה שחלקה עם בת זוגה בשכונה מרוחקת בצפון תל אביב במשך כמעט שנה בתחילת שנות האלפיים. כשס' התנהגה באופן לא נאות, בת הזוג שלה היתה תוקפת אותה בפרצי זעם ואלימות. במהלך התקופה הזאת שבה ס' גרה בתל אביב, רק כמה קילומטרים ממני, הקשר בינינו הצטמצם. לא שמתי לב לדבר: לא שמתי לב לסימנים כחולים-סגולים סביב צווארה, שכן צווארון הגולף שלבשה הסתיר אותם; לא שמתי לב שהיא ירדה כל כך במשקל, מפני שלבשה חולצות רחבות שהצניעו את מראה גופה הרזה והשביר. הייתי בת עשרים ושלוש. מעולם לא שמעתי עד אז על אלימות במערכות יחסים לסביות. הנחתי שס' פשוט עסוקה, או שהיא לא מתעניינת בי כמו שהתעניינה בעבר.

על כל מה שקרה לס' שמעתי רק אחרי שהיא הצליחה להימלט. היא סיפרה לי איך יום אחד היא פתאום הבינה שהיא צריכה לצאת משם, מהדירה הקטנה בפרוורי תל אביב, שהיתה מרוחקת מכל מי שהיא הכירה בארץ. היא לא יודעת מה בדיוק קרה באותו יום, שהיא מצאה את האומץ והכוח לחפש את הדרכון שלה, שבת הזוג שלה החביאה ממנה. אחרי שחזרה לשיקגו, ואחרי שהות ממושכת בבית הוריה וטיפול ארוך, היא סיפרה לי בטלפון איך כשמצאה את הדרכון היא רצה החוצה ותפסה את המונית הראשונה שראתה. היא נסעה לבן-גוריון בלי תיק ובלי לארוז כלום. רק עם הבגדים שלבשה, הארנק והדרכון בידיה, חוששת שבת הזוג תופיע בכל רגע ותמנע ממנה לעזוב. תעניש אותה על כך שחיפשה את הדרכון. תעניש אותה על זה שאפילו חשבה לעזוב.

***

בשבועות הראשונים שגרנו ביחד, מ' ואני גילינו את כל ההרגלים הביתיים הקטנוניים האלו שמתגלים בין בני זוג במגורים משותפים. הדברים האלו שאף אחת לא חושבת עליהם כבעיה. אם לא הייתי סוחטת את ספוג ניקוי הכלים עד תום, היה צריך לזרוק אותו מיד לפח כי הוא היה נהפך למלכודת חיידקים. אם הנחתי בטעות את מכסה פח האשפה על שולחן האוכל בעת שהחלפתי שקיות זבל, היא היתה נותנת בי מבט מצמית כאילו זיהמתי את הדירה כולה.

פעם אחת, בימים הראשונים שלנו בדירה המשותפת, מ' נחרדה למצוא אותי חותכת שום על אותו קרש חיתוך שחתכתי עליו גם פירות. "זה לא הולך לעבוד בינינו", אמרתי בחיוך בזמן שקרצפתי בסבון את קרש החיתוך. מ' השתתקה, פניה החווירו. עקבתי אחריה מהמטבח אל חדר השינה, שם התחילה לארוז את חפציה. קופסאות קרטון ומזוודות ריקות עדיין חיכו שם בבלגן של אחרי המעבר. מופתעת, שאלתי אותה מה היא עושה. "הרגע אמרת שזה לא הולך לעבוד בינינו", היא מלמלה בעודה משליכה בגדים לתוך מזוודה גדולה וכחולה. נעמדתי בינה לבין המזוודה. "זה היה בצחוק", אמרתי ברכות. זה היה הרגע שבו הבנתי שזה עשוי לקחת הרבה זמן עד שמ' תתגבר על מערכת היחסים הטראומתית שלה עם י', שייקח לה זמן לשחרר את ההרגשה הזאת: ההרגשה שהיא עומדת להיענש. על כל דבר קטן.

כשפגשתי את מ' היא עדיין היתה נשואה לאקסית המתעללת שלה. אני אומרת "אקסית", אבל כשהכרנו לאקסית שלה עדיין היתה השפעה הרת גורל על מ' ועל חייה. לפעמים היה נדמה שהן בכלל לא נפרדו. באפריל, כמה חודשים לתוך מערכת היחסים שלנו, קיבלתי טלפון ממ'. היא בילתה את הסופ"ש עם האקסית. היו להן כלבים ביחד. כמו זוג גרוש עם ילדים, הן היו נפגשות לפעמים לשחק עם הכלבים. באותה שיחת טלפון מ' נפרדה ממני. משום מקום היא אמרה שהיא צריכה להיות לבד. "אני לא בן אדם שמתאים למערכות יחסים", היא אמרה. "אני לא יכולה להיות בת זוג טובה בשביל אף אחת". הייתי צריכה להתנגד לכל האינסטינקטים שלי באותו הרגע. נאלצתי לפנות לקול ההיגיון. לחבל במערכות יחסים אחרות של הקורבן זה אל"ף-בי"ת של התעללות. אמרתי למ' שזה נשמע שהיא פשוט חוזרת על משהו שי'  אמרה לה. אמרתי לה שכדאי שנסיים את השיחה עכשיו, ונדבר אחר כך פנים אל פנים כשהיא לא תהיה ליד י'. "טוב", היא ענתה לי. אחרי שלוש-עשרה שנים של התעללות, הקורבן הופך למשהו כמו חימר. כל אחת מבחוץ יכולה לעצב אותך באיזה אופן שהיא רוצה. יכולתי להרגיש שאוטוטו יהיה לי כוח כזה על מ'. זה הפחיד אותי.

***

"תקשיבי," א' אמר לי באחת מעשרות שיחות הטלפון שלנו – בתו עוד היתה בחיים אז – "תקשיבי, אם אנחנו לא מוציאים אותה, זהו זה, זה הסוף". "אני יודעת", אמרתי. ידעתי. בתו היתה זקוקה לניתוח לב פתוח. היא היתה בעזה, אני הייתי בתל אביב. דיברתי עם א' בטלפון הסלולרי של העבודה. הטלפון המשרדי לא הפסיק לצלצל. את מספרו ידעתי בעל פה בלי לשמור אותו ברשימת אנשי הקשר בסלולרי, זיהיתי אותו מיד כשהוא הופיע על המסך. בכל פעם שהוא התקשר, עבר בי רעד. הייתי עובדת הומניטרית, אבל טון הדיבור שלו איתי היה מקפיא. בשיחות הטלפון שלנו היתה תחושה דקה של איום שנתלתה ברעשים הסטטיים של הקו השבור בין תל אביב ועזה. תחושה שאם לא אעשה את מה שהוא רוצה, משהו רע מאוד עשוי לקרות לי.

בעבודה שלי טיפלתי בעיקר בשני סוגי פניות; או שהצבא חשב שהחולה המתעתד לצאת מעזה היווה איום ביטחוני לישראל, או שהצבא חשב שהאדם שרצה ללוות את החולה היווה איום ביטחוני. במקרה של א', הבעיה היתה מהסוג השני. שמו היה ברשימה השחורה. הגשתי בקשה עבורו לאישור יציאה כמלווה לבתו. אבל גם אני וגם א' ידענו שהבקשה תידחה. רשויות הביטחון ידעו שיש אנשים אחרים שיכולים ללוות את בתו. אם הבעיה היתה מהסוג הראשון, עבודתי נהייתה משמעותית יותר. יכולתי לטעון שגם לטרוריסט מגיעה גישה לשירותי בריאות. אלו היו הפניות שהיינו מגישים לבתי המשפט הישראליים. שם נדרשה מערכת הביטחון להוכיח את הסכנה הממשית הגלומה באישור יציאתו של חולה מסוים מעזה לבית חולים בגדה או בישראל. את התיק של א' לא יכולתי להגיש לבתי המשפט הישראליים. אשתו יכלה ללוות את בתם לאיכילוב.

א' היה אחד מכחמישים מקרים שטיפלתי בהם כל חודש. תיאור התפקיד שלי נשמע פשוט מאוד: רכזת פניות. פלסטינים שחיו בעזה התקשרו למשרד ולסלולרי שלי ב"רופאים לזכויות אדם", הארגון שעבדתי בו אז. אני עניתי לטלפון. ניסיתי לתאם את יציאתם של חולים מעזה לטיפול רפואי בבתי חולים בישראל ובגדה. הם התקשרו כשהם לא יכלו לקבל טיפול רפואי מספק בבתי החולים ברצועת עזה. הצלחתי בכך לעתים רחוקות. ברוב הימים התעוררתי למספר בלתי סביר של שיחות שלא נענו. הטלפון המשיך לצלצל כל היום, כך שהיה קשה לצאת להפסקת צהריים מסודרת. הלחץ היה בלתי נתפס.

***

בדייט הראשון שלי עם ל' הלכנו לאורך הירקון. נפגשנו בפינה של אוסישקין וצפניה והלכנו ליד המים מזרחה עד אבן גבירול ובחזרה. לבסוף התיישבנו ליד המים, על האדמה. אני לבשתי את השמלה הכחולה שלי, השמלה הכי טובה לדייטים קיציים. נמלים התרוצצו סביבנו כמוכות חרדה ולא הפסיקו לטפס במעלה השוקיים החשופות שלי. היה לי לא נוח, אבל לא רציתי לעשות מזה עניין. ל' לבשה מכנסי אדידס קצרים וגופייה. בלי חזייה. השיער שלה היה מגולח למעט מוהוק דק שממנו השתפלו תלתלים רכים. אני לא יודעת מה עשה לי את זה יותר, התספורת, הגופייה או הקעקוע שבצבץ על חזהּ החשוף. שאלתי אם אפשר לנשק אותה. היא חייכה ואמרה כן.

בדייט השני עשינו משהו שאני בדרך כלל לא עושה בדייטים ראשונים. הלכנו למצעד הגאווה ביחד. במקור קבענו רק להתראות שם. את המצעד התחלתי עם חברה שהיתה שם עם בת הזוג החדשה שלה. אני עדיין הייתי בדיכאון אחרי הפרידה ממ', ולא כל כך הצלחתי להתמודד עם הזוג החדש והמאוהב שהלכתי לצדו. לכן, כשל' הגיעה, כולה סקסית ובוץ', העיניים שלה מפוקסות עליי, זנחתי את החברה שלי והמשכתי איתה.

בתקופה ההיא כבר עזבתי את "רופאים לזכויות אדם" ועברתי לעבוד בחינוך. גם ל' עבדה עם ילדים, כך שהיו לנו הרבה נושאים לשיחה. אבל בסופו של דבר בילינו את המצעד בעיקר בשיחה על מערכות היחסים הקודמות שלנו ולמה הן לא עבדו. אני לא ציינתי שהרגע יצאתי ממערכת יחסים של שנתיים עם מ', וגם לא ציינתי שלפני שאני ומ' נהיינו זוג, היא היתה במערכת יחסים מתעללת במשך שלוש-עשרה שנים. לא ציינתי את זה מתוך כבוד לפרטיות של מ', אבל גם כי עד היום הזה אני לא חושבת שזאת הסיבה שנפרדנו. אבל הקשר ההוא היה עניין משמעותי מאוד במערכת היחסים שלנו. מתחילתה ועד סופה. בכל ויכוח או ריב שהיה לנו, יכולתי לראות בעיניים של מ' את הציפייה שלה שאני אתייחס אליה כמו לחרא.

שבוע לפני שנסענו לכרתים, ל' ואני יצאנו לדייט בבר בנחלת בנימין. נפגשנו רק פעמיים קודם לכן, וההתרגשות עדיין היתה באוויר. לבשתי שמלה שחורה חדשה, והייתי צריכה לאלתר קשר בחלק התחתון של השמלה על מנת לרכוב על האופניים שלי בלי שהיא תיתקע בגלגל האופניים האחורי. ל' החמיאה לי על השמלה. היא לבשה ג'ינס כהה וגופיית ספורט, שוב ללא חזייה. בזמן שלגמנו מהבירות שלנו החלטתי שנשכב שוב באותו הלילה. כבר עשינו סקס בדייט השני שלנו, ולמרות שלא גמרתי היה לי ברור שלסקס בינינו יש הרבה פוטנציאל. דיברנו על זה אחר כך, כשהתכרבלנו במיטה שלי, על איך שתינו אוהבות בדיוק את אותם דברים. כשאת אוהבת סקס טיפה קינקי זה אף פעם לא ברור אם האישה שהכרת אוהבת את אותם הדברים. רציתי שהיא תכבוש אותי. ל' רצתה שאני אשכב בשקט ואקבל את כל מה שהיה לה לתת לי. היה לי ברור שמדובר בסך הכול בריבאונד, אבל רציתי ליהנות מכל רגע במקום לשקוע ברחמים עצמיים על הפרידה. לכן, כשהיא שאלה אותי בספונטניות בזמן ששתינו את הבירות אם אני רוצה לבוא איתה לכרתים שבוע אחר כך, אמרתי כן. ידעתי שגלום סיכון מסוים בנסיעה עם מישהי שהרגע פגשתי. אבל עם נשים – אפילו כשאת יודעת את כל מה שיש לדעת על התעללות במערכות יחסים לסביות – עם נשים הכול עדיין מרגיש בטוח. בחיים לא הייתי נוסעת לחו"ל עם גבר שהרגע פגשתי. בחיים לא הייתי חולקת חדר מלון חמישה לילות עם גבר שיצאתי איתו רק שלוש פעמים. אבל עם אישה, תמרורי האזהרה פשוט לא שם.

***

מהות התפקיד שלי היתה לתווך בין אזרחים פלסטינים ובין רשויות הצבא, שהחליטו מי יחיה ומי ימות. אני הייתי שולחת בקשה למוקד ההומניטרי של מת"ק עזה, ומעדכנת את הפלסטינים אם בקשתם אושרה או סורבה. הבקשה שלי בתיק של א' סורבה. הניתוח של בתו נקבע ליום המחרת. "אנחנו חייבים לשלוח בקשה עבור אשתך", אמרתי לו בטלפון. הוא לא אהב את מה שהיה לי לומר. יכולתי לשמוע בקולו ובטון הדיבור שלו שהוא לא מרוצה. אני לא ניסיתי לרצות אותו, אני חשבתי על הבת שלו. קשה להסביר מה בדיוק הרגשתי באותה שיחת טלפון, בכל שיחות הטלפון עם א'. הוא אמר לי שאשתו לא יכולה לצאת מעזה לבדה עם הבת שלהם. רציתי לשאול למה, אבל לא הצלחתי למצוא רגע בנאום השוטף והכועס שלו בשביל לשאול את השאלה.

לא שאלתי את א' מדוע אשתו לא יכלה ללוות את בתם. זה לא היה מתפקידי לתשאל את הפונים לגבי החלטותיהם. רציתי לדבר עם אשתו, להסביר לה בערבית שהכול יהיה בסדר. יכולתי להציע להצטרף אליה ואל הילדה באיכילוב, או לשלוח את אחד המתנדבים שלנו. נשים פלסטיניות הגיעו לפעמים לבתי חולים ישראליים בלי לדעת מילה באנגלית או בעברית. יכולתי להבין כמה מפחיד זה עשוי להיות. אבל עדיין, נדמה היה שאשתו לא היתה זו שסירבה להגיע לבית החולים הישראלי לבדה. נדמה שא' היה זה שלא רצה שהיא תלך.

א' לא אישר לשלוח את אשתו כמלווה. הוא רצה שאני אגיש בקשה נוספת לגביו. הוא רצה לערב את בית המשפט. "אני לא יכולה לשלוח בקשה נוספת", אמרתי. יש חוקים ברורים, הסברתי לו, הנחיות ברורות מטעם הצבא שאין לי השפעה עליהן: אם יש מישהו נוסף שיכול ללוות את המטופל, אז הבקשה של האדם שנחשב לאיום ביטחוני – כמו א' – תידחה. באופן כללי הרשויות העדיפו לתת אישורי כניסה לנשים. לא רק מפני שנשים היו מעורבות בפעילות טרור לעתים רחוקות יותר מגברים; אולי בעיקר כי רשויות הביטחון חשבו, בדיוק כמו בני זוגן, שפשוט קל יותר לשלוט בנשים. הן עברו את מחסום ארז במהירות, בלי לעשות בלגן. הן הגיעו לבית החולים הישראלי והיו צייתניות ומשתפות פעולה. ובעיקר, רשויות הביטחון ידעו, בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים הנשים האלו חזרו לרצועת עזה בתום הטיפול. הרבה עזתים שקיבלו אישורי כניסה לטיפול רפואי בישראל מצאו את דרכם לגדה המערבית והתחילו שם חיים חדשים. הכול היה הרבה יותר קל בגדה המערבית. שלא כמו בעזה, שתושביה נמצאים תחת מצור מאז 2007, בגדה הגברים יכלו לעבוד. הגברים יכלו למצוא אישה חדשה, להתחיל משפחה חדשה. אבל הנשים העזתיות – הן היו ממושמעות. הן פחדו. הן חזרו לכלא שממנו יצאו מיד אחרי שהשלימו את חובותיהן בבית החולים.

***

באחר הצהריים הראשון שלנו בכרתים קיבלתי שיחת טלפון מחבר שלא דיברתי איתו הרבה מאוד זמן. כשסיימתי את השיחה, ל' אמרה לי שזה היה חסר כבוד מצדי לשוחח בטלפון ארבעים וחמש דקות במהלך החופשה המשותפת שלנו. תווי פניה היו מתוחים, כאילו היא התכוננה למלחמה. העיניים שלה בהקו כחרבות שחיפשו את דרכן להינעץ בגופי. בעודי מנסה להסביר את עצמי נזכרתי פתאום בדברים שס' סיפרה לי בשיחות הטלפון משיקגו. היתה באוויר תחושה שכל הסיפור הזה ביני לבין ל' יכול להיגמר ממש ממש רע. אבל עדיין, הזכרתי לעצמי, הייתי בחופשה, חלקתי חדר מלון עם האישה הזאת שהרגע הכרתי ושעד כה היתה סקסית ומהממת בכל צורה שהיא. הקטע עם התעללות, ס' אמרה לי, הוא שאת אף פעם לא בטוחה אם מה שקורה לך באמת לא בסדר. את מבינה את זה בדרך כלל רק כשאת כבר עמוק בפנים, וקשה מדי לטפס חזרה למעלה.

ניסיתי להסביר לל' למה שיחת הטלפון הארוכה עם החבר שלי לא היתה אמורה לפגוע בה. "אני נהנית ממש", אמרתי. "אני רק רציתי לדבר עם חבר שלי". "חשבתי שאת סופר עצמאית", אמרתי, "הרי תכננת לטוס לפה לבד". ניסיתי להרגיע אותה. לרגע קצר, זה עבד. חזרנו למים, שחינו, דיברנו על דברים אחרים. כשחזרנו למיטות החוף שלנו שלפתי מהתיק את הספר שלי. היתה לי מטרה: חמישה ימים בכרתים לשני ספרים מלאים, מההתחלה ועד הסוף. ל' התיישבה על מיטת החוף ואמרה, "אני לא רוצה שתקראי ספר עכשיו". היא רצתה שנדבר. היה לה שוב המבט המפחיד ההוא בעיניים. הייתי צריכה לקום וללכת באותו רגע ממש. אבל שוב, כמו אחרי שיחת הטלפון, ניסיתי לפייס אותה. למה? אין לי מושג. אולי חשבתי שאפשר עוד להציל את החופשה. בקושי הכרנו אחת את השנייה, חשבתי לעצמי. אולי אנחנו רק צריכות להיות יותר ברורות לגבי הציפיות שלנו.

לקח לי כמעט יום שלם בכרתים כדי להבין שאני לא מעוניינת לבלות את החופשה שלי עם ל', לא מעוניינת לפחד כל הזמן לעשות את הדבר הלא נכון. היה אוגוסט, הייתי על אי יווני. זה היה הבוקר הראשון שלנו ביחד. הלכתי לשירותים וחיפשתי בסלולרי מקומות לינה אלטרנטיביים. האפשרויות היו מלון חמישה כוכבים ב-5,600 שקלים לארבעת הלילות שנותרו לי או פנסיון מיושן באמצע שום מקום בלי מזגן ובלי ויי-פיי אבל במחיר שיכולתי להרשות לעצמי.

היא לא הגיבה טוב כשאמרתי לה שאני עוזבת. משום מה, שוב ניסיתי לפייס אותה. אמרתי לה שאני עוזבת כדי שהחופשה שלה תוכל להיות מהנה, כמו שהיא תכננה אותה, לבד, בלי כל הדרמה שלנו. "לכי תזדייני", היא אמרה. ארזתי מהר. המצב הידרדר, היא התחילה לצעוק, ולא רציתי להיות שם יותר. מונית לקחה אותי לפנסיון הזול בהרים. קראתי שם שני ספרים, התקשרתי לכל החברים שלי, חסמתי את ל' ברשתות החברתיות. ובכיתי. הרבה. בלילה הראשון שלי לבד בפנסיון התקשרתי לשיקגו ובכיתי לס' והיא בכתה איתי, כי הסיפור שלי הציף את כל מה שקרה לה.

***

שרה, בתו של א', מתה שלושה ימים אחרי שהבקשה שלו סורבה. שלושה ימים אחרי שהוא סירב להגיש בקשה נוספת בשם אשתו. על המוות של שרה בישרו לי נציגים של ארגון רפואי בעזה שעבדנו בצמוד אליהם. הבטתי בפניה של שרה שנשקפו אליי מדפים שפוקססו למשרד. תמונה קטנה בשחור-לבן של תעודת הזהות של הילדה בת השש. הפנים שלה היה ברורות אך בקושי. וכמו מאות הדפים האחרים, של חולים שמתו וחולים שהצלחנו להעביר דרך מעבר ארז בדרך לטיפול רפואי, הנחתי את הפנים של שרה ושל א' בפח המחזור. הטלפון שלי צלצל שוב. הייתי צריכה לקבל פנייה חדשה.

מהדורה מקוונת | פברואר 2023
דימוי ראשי: מתוך ״שלושה דברים שהלכו לאיבוד״, נעמה שוחט, 2019