לקסיקון: מילות נרדפים

דרך המילים אני מנסה להבין את אפריקה, לחפש מילים נרדפות. אולי מילות נרדפים.
אני מנסה להבין את דרום אפריקה שבה חייתי ארבע שנים מילדותי, בשנות האפרטהייד, מילה שלא שמעתי מעולם באפריקה. אשמע אותה שנים אחרי, בישראל, כשהטלוויזיה תדווח על שחרורו של נלסון מנדלה.
גם על מנדלה שמעתי רק במעורפל. ידעתי שהוא שחור, ידעתי שהוא ישב בכלא, מקום של פושעים, ושמו, שהזכיר לי את מנגלה, הותיר בי את הרושם שהוא בצד של הרעים. לא ידעתי כלום.
בבית הספר לימדו אותנו על "קרב נהר הדם", הניצחון הראשון של הלבנים על השחורים, אך אף מורה לא התעכבה על אלפי לוחמי הזולו שנטבחו על הגשר ונזרקו לנהר, למרות שאת הנהר התבקשנו לצבוע בחוברת הצביעה בצבע אדום.
את השנים שחייתי כילדה בדרום אפריקה יכולתי להבין רק עשורים לאחר מכן. כאישה כותבת,  זיכרונותיי דרשו הסבר. על טבע האדם. על ההיסטוריה. למילים שהשתמשתי בהן ביומיום ולא מצאתי תרגום בשפת אמי.
אדם שמגיע לארץ חדשה, ונכנס לסופרמרקט בפעמים הראשונות, תמיד ירצה להמיר את מחיר הדברים למטבע המוכר לו. כמה זה שני ראנד בשקלים? הלקסיקון הזה נולד ממילים שאי-אפשר להמיר.

Shame

התגובה הכי הנפוצה בדרום אפריקה, ולכל דבר, היא – שיים.
אם קנית שמלה חדשה והיא יפה – הו שיים. אם עשית תאונה איומה עם האוטו – הו שיים.
על תינוק יפה אומרים שיים, על עוזרת חוצפנית שגנבה ונעלמה – שיים! השיים מגיע במוזיקה משתנה, שלפיה אפשר לדעת איך תמשיך השיחה.
ניסיתי וחיפשתי מקבילה עברית למילה. איזו מילה יכולה לעטוף בעטיפה אחת כל כך הרבה תגובות? חבל? הו? באמת? כל התשובות נכונות, ועוד תשובות.
הכי קרוב שהגעתי היתה המילה "אוי", שהיא בכלל ביידיש. אבל "אוי" הוא בסך הכול צליל תמים, ואין בו את המטען הגדול של שיים.
איך מכל המילים בעולם התגלגלה דווקא המילה הזו להיות תגובה לכל דבר, ודווקא בדרום אפריקה? האם ביקשה לבטא אשמה?
הו שיים.
בדרום אפריקה, כשנפרדים לשלום, אומרים "See you just now" ולא למשל "See you later" כמו באמריקה.
איך אפשר להתראות ממש עכשיו, אם אומרים את זה ברגע שבו מסובבים את הגב ללכת?
וכשהמורות בבית הספר היו גוערות בנו, הבנות, "You are very lazy today", אבל חותמות במשפט: "My girl… You are failing English this term, my girl".
"The old goal" היה מרכז קניות חדש שנפתח על חורבותיו של בית כלא היסטורי. מרכז קניות חדש – כלא ישן. בחנויות נמכרו בגדים, תכשיטים ונעליים, וגם לאמי היתה שם חנות, שבה מכרה בגדים מישראל, ולכן קראה לה "Little Jerusalem".
כמו כל חנויות המתחם, ירושלים הקטנה מוקמה בתוך תא אסירים, ובשם העיצוב האותנטי שומרו חרכי האוויר המסורגים ושער הברזל המקורי שימש כדלת.
בית הקפה המרכזי מוקם בין החנויות, בכיכר הגרדום. שם יכולת לשבת לשתות בירה צוננת בערב נעים של יום ראשון, במקום שבו נתלו אנשים ונערפו ראשים.

בוטי וסיסי

בשפת הקוזה (Xhosa) משמעות המילים הללו היא אח ואחות, אך בוטי וסיסי היו שמות כלליים שבהם מכנים איש לא מסוים ואישה לא מסוימת. אם רצית להבדיל את הגנן ממנקה הבריכה, היה עלייך להגיד "Garden bootie" או "Pool bootie", תמיד לפי הפונקציה שהוא ממלא, וחלילה לא לנקוב בשמו. השיא של זה היה כשנתקלתי לראשונה במיסיז "No weeds". גברת אין עשבים. זו אפילו לא נקראה בשם הפונקציה שמילאה, מנכשת עשבים, אלא בשם השורה התחתונה של מעשיה, אין עשבים. שתי המילים הנחוצות לה כדי לשרוד.

Bloody Kaffer

התרגום המילולי הוא "כופֵר מדמם". אבל קאפר היה שם הגנאי של השחורים בפי הלבנים, ממש כמו הניגר של ארצות הברית.
ולמה דווקא כופרים? כך כינו אותם המיסיונרים, לפני מאות שנים, כשלא הסכימו להתנצר.
אבל גם כעבור מאות שנים, אחרי שהתנצרו כולם, הם נשארו "כופרים".
לבית הספר שלי קראו "Kaffrarian", על שם בריטיש קאפרריה, המושבה הבריטית שהוקמה באזור שבו שבט הקוזה סירב להתנצר.
כשחיפשתי את בית הספר בגוגל ולא מצאתי, הבנתי שזה מפני ששמו שונה. כך למדתי שהמילה, על כל נגזרותיה, הוצאה מחוץ לחוק.
משפחות לבנות בדרום אפריקה לא היו כופרות. הן האמינו בישו, וביקרו בכנסייה. לפני כל ארוחה הן היו אוחזות ידיים מתחת לשולחן, אב הבית היה מכריז "let us pray", מודה על הלחם והאוכל ואומר "אמן".
אותם אבות שהיו מכריזים "let us pray" היו משתכרים בוויקנד, ובאופן תדיר זורקים את הקללה "bloody kaffer" לעבר האדם השחור שהיה מצוי בכל בית, בדמות הגארדן בוטי או עוזרת הבית, בעלה של העוזרת, הנהג או מנכשת העשבים. כופרים מדממים הם אכן היו.

בנטומט

בנטו היה שם כולל שניתן לכלל השחורים, למרות שהגיעו ממאות שבטים ודיברו מאות שפות. אבל למשטר האפרטהייד היה נוח ליישר קו ולקרוא לכולם בנטו, ולכן למקומות שבהם גרו שחורים קראו בנטוסטאן.
ממש כמו בנטוסטאן, כך נוצר הכינוי בנטומט, על ידי הלחמה של סיומת המכונות והמכשירים. כספומט, בנקומט. בנטומט. אם צריך להסביר, אז בנטומט היה כינוי לאותם עוזרת בית או משרת שחורים, "אנחנו לא צריכים מדיח כלים, יש לנו בנטומט", אמרו הישראלים שגרו בעיר שלנו, שהיו חברים של הוריי.
ישראלים הגיעו לדרום אפריקה כדי לעזור לשחורים להקים את מדינות החסות שקיבלו מממשלת דרום אפריקה הלבנה. מדינות החסות הן כמו בית עץ בחצר הבית שהורים בונים לילדיהם כדי להתנסות בעצמאות, ללמוד כמה היא קשה.
מדינות החסות היו בגודל של עיר, אבל היה להן נשיא, ממשלה עם שרים וצבא, שביקשו להיעזר בכל מי שמוכן לבוא – מישראל, מהודו, מרוסיה ומהפיליפינים – רק כדי לא להזדקק ללבנים המקומיים השנואים.
ואם חצינו יבשת כדי לייסד מדינות עבור השחורים של אפריקה, האם היינו טובים יותר מהלבנים של דרום אפריקה?
ולמה? כי הזמנו את העוזרות לשבת איתנו לשולחן?
כי מסרנו להן את בגדינו הישנים?
כי הבאנו להן מחופשתנו בישראל גמל מעץ או בקבוק מים מהירדן?
כי לא השתמשנו במנעולים שהיו על המקררים, שנועדו למנוע מעובדי הבית גישה חופשית למקרר?
ואם אנחנו מהצד של השחורים אז איך זה שישראל השתייכה ל"ברית המצורעות" והיתה בין המדינות הבודדות שלא החרימו את דרום אפריקה הלבנה?
ישראלים ברחו מדרום אפריקה כשהגדרות סביב הבתים צמחו לגובה. כשהכלבים הפכו תוקפניים יותר ונבחו חזק מבעבר. כשאיש לא עצר ברמזורים, ואם עצרת, רכבך נשדד ממך באיומי אקדח במקרה הטוב, ובמקרה הרע, זה לא היה איום.
כשנחקק החוק שמאפשר לנשים לא לעמוד ברמזורים אדומים בלילה.
כולם דיברו על משפחות לבנות שנשחטו על ידי "הכושים שלהן". השיחה התחילה בשם המקום, בדרך כלל חווה פרטית הרחק מהעיר, ואז עברה לשיטת הפעולה: with a screwdriver, עם מברג.
השיחה המשיכה במניין ההרוגים: הורים, מספר הילדים, including their cats and dogs!
לבנים מקומיים שהצליחו לברוח מהרפובליקה יצאו. לאוסטרליה, לאנגליה, לארצות הברית ולרעננה דוברות האנגלית. ברחובות רעננה הם מזהים זה את זה לפי המבטא, נעצרים לדבר על איך נהרסה להם המדינה וכמה טוב היה פעם, כששחורים היו שחורים ולבנים לבנים. נזכרים בנוסטלגיה בבתים עם הבריכות בצורת דג, בכריסמס בחנויות הכולבו ובשחורים שהיו פורצים למכונית בשביל שקית של סופר.

Shading

בדרום אפריקה לצבעים יש מקום משמעותי יותר מאשר למילים. בבית הספר, בחוברות הלימוד שלנו, היו יותר תמונות לצביעה מאשר טקסט. כשהייתי בכיתה ח', לצביעה היתה משנה סדורה, שנקראה "שיידינג".
הייתי צריכה לחדד את העיפרון הצבעוני ולסלק את החידודים, כך שרק פירורי הצבע המיקרוסקופיים יישארו על הדף. למרוח את פירורי הצבע בכריות האצבעות, בזהירות ובעדינות, כדי להשיג תוצאה אחידה ומעוננת. לסיום היה צריך לעבור על קווי המתאר השחורים של הציור בקונטור תקיף.
על צביעה מסודרת התקבלה מחמאת "well done" מהמורה, ועל צביעה מרושלת הערת "poor work" עם שלושה סימני קריאה.
כך צבענו לוחמי זולו אוחזי חניתות, אוניות פורטוגליות שהגיעו לכף התקווה הטובה, את מפת אפריקה ואת פירמידת המזון.
נוסף על לבן ושחור היה גזע הצבעוניים, שאליו השתייכו בני תערובת, שאין לבלבל ביניהם לבין מי שהגיעו מהודו. לצבעוניים היו שכונות משלהם. להודים היו שכונות משלהם, והשחורים גרו בבנטוסטאן. אבל כשמישהו שאל איפה העוזרת שלך, או למה היא לא נמצאת, היה נהוג לענות שהיא בלוקיישן שלה. למקומות של השחורים קראו לוקיישן, מילה שבעולם אחר מתארת מקום שבו מצלמים סרט, אבל בדרום אפריקה הלבנים לא טרחו ללמוד את שם הכפר שממנו באה העוזרת שלהם, כי מחר היא תתחלף, ואחריה תגיע אחרת, אבל לוקיישן נשאר לוקיישן.
גם בתוך הגזע הלבן התקיימו קבוצות. לבנים דוברי אנגלית ולבנים דוברי אפריקאנס. ערוצי הטלוויזיה שידרו בימים הזוגיים באנגלית ובימים האי-זוגיים באפריקאנס.
דוברי אנגלית ודוברי אפריקאנס הופרדו לא רק בטלוויזיה. גם בתי הספר, הכנסיות והחוגים החברתיים שלהם היו נפרדים ושונים.
האלוהים של האפריקאנרים היה נבחרת הראגבי הלאומית, ה"ספרינגבוקס", ואלוהיהם של דוברי האנגלית היה הנסיכה דיאנה. ייתכן ששתי הקבוצות הללו היו הורגות זו את זו אלמלא שנאתן המשותפת לשחורים.

Maids day off

 היו ערים מסוימות שבהן הוחלט על יום חופש גורף לעוזרות הבית כולן, כדי שיהיה אפשר להתארגן בבתי הספר, להגיש לילדים ארוחת צהריים. לאן הלכה העוזרת ביום החופשי שלה? ללוקיישן. את משכורתה של העוזרת היה נהוג לשלם בחלקים. חלק באמצע החודש, חלק קטן לפני יציאתה לחופשה וחלק נשמר בצד, כי מי יודע אם בכלל תחזור, אצלם אף פעם אי-אפשר לדעת.
אבל אפשר לדעת שעוזרת הבית לא יושבת עם בני הבית לשולחן.
אפשר לדעת שאם הוזמנת לארוחה, עלייך להביא איתך את העוזרת, ממש כמו שמביאים בקבוק יין או פשטידה.
אפשר לדעת שעוזרות בית יש מכל מיני סוגים, ישנן אלה from the bush, לרוב הן לא יודעות אנגלית, וזה בסדר כי גם כך הן נדרשות לשלוש מילים בלבד: יס מאדאם, יס מאסטר.
שיעורי שפת הקוזה בבית הספר שלי נועדו ללמד מילים כמו לנקות, לסדר, לכבס, ללכת, לחזור, את כל המספרים וגם שיר אחד. לשפת הקוזה חמישה-עשר קליקים, כל אחד יוצא ממקום אחר בפה ולפעמים הפקתו דורשת אימון. היו בעלי בית שחשבו כי שליטה בקוזה תעניק להם יתרון בתפעול משק הבית, אך אדם לבן דובר קוזה נשמע כמו היטלר שר שיר ערש ביידיש.
ב-maids day off, כשהעוזרת נעדרה, רציתי להציץ אל החדר הקטן שלה שהיה סמוך אל הבית. מה הייתי מוצאת שם, מיטה וחלון? אולי פסל אפריקאי, מאלה שמוכרים בנווה שאנן ודווקא אותם לא ראיתי בשום מקום באפריקה. היו שמועות על עוזרות בית שמחביאות בחדר את ילדיהן, או גרוע מכך, בעל שיכור.
הכי קרוב שהגעתי היה צעד מדלתה. אך ריח המדורה שדלף משם גבר על סקרנותי. ריח של אש, זיעה ואלכוהול. אותו ריח שהנביח את הכלבים אם מי מהם עבר בשטח ביתך. אם ברחוב או בחנות היה אחד מהם מתקרב אלינו, היינו סותמים את האף באופן אוטומטי, עוצרים את הנשימה.

School panties

דרום אפריקה השתגעה על מדים. עוזרות הבית כולן לבשו מדים. תמיד הן היו ארוזות באותן שמלות עבודה שסינר לבן מסומן עליהן, ורק הצבעים משתנים. פעם תכלת, פעם אפרסק, פעם סגלגל, ומטפחת הראש היתה בצבע תואם.
בבית הספר לבשנו מדים.
שמלת התכלת בגזרת הסינר הסתיימה בקו הירך, ואם לא הגרביים המתוחים עד הברך, זה היה נראה כמו שמלת מיני. הברכיים שלנו הציצו כמו זוג עיניים של אישה מכוסה רעלה. במהלך השנים למדתי לזהות ברכיים מצולקות שמסגירות בנות פראיות, ברכיים חלקות של בנות בעלות נימוסים וברכיים עצובות של ילדות שנראו לי עניות. אבל אלה בעצם לא היו הברכיים אלא הגרביים הדהויים, שהסגירו את העובדה שנקנו מחנות יד שנייה, ודווקא התלבושת האחידה איימה לחשוף חוסר שוויון. בתוך כיתה של עשרים ושש בנות יכולתי לנחש מי צייתנית ומלשנית ומי זו שחצאיתה תתקצר במהלך השנה.
גם תחתונים היו חלק מהמדים. תחתוני בית ספר, בצבע תכלת ומבד סינתטי, שאותם היינו נדרשות להציג בפני הפריפקטס, תלמידות שנבחרו לתפקיד סדרניות המשמעת ועברו לאורך טור הבנות במסדר הבוקר, כשהרמנו חצאיות.
אנחנו הבנות הישראליות מרדנו. קנינו תחתונים באותו הצבע, אבל לא תחתוני בית ספר.
בבית הספר לבנים ענבו עניבה ולבשו בלייזר, ואצלם קיבלו מכות.
היידינג היה שמו של עונש המכות שהיה נהוג לבצע בחדר המיועד לכך, והוא נחשב לעונש בריטי מכובד. אך ההורים הישראלים הודיעו להנהלת בית הספר שילדים ישראלים חוטפים מכות רק מההורים שלהם.
קופאיות בסופר לבשו מדים. מנקי רחובות לבשו מדים. השוטרים לבשו מדים, גם במשטרה הצהובה וגם במשטרה הכחולה, שתפקידה היה לאסוף אל הניידת שחורים שהסתובבו ברחובות אחרי תשע ולתפוס אותם על חם פורצים למכוניות.
אנשים לבנים תמיד סיפרו איך פרצו למכונית שלהם בשביל שקית של סופר. פעם שקית של לחם וחלב, פעם שקית של מסמרים וברגים, ולמכונית של אמא שלי פרצו בשביל השקית של הסריגה.
בעירי תל אביב אין משטרה כחולה ומשטרה צהובה. אבל אם אדם שחור מותקף על ידי שוטר או על ידי פורע, כדי להגן על חייו הוא צריך לצעוק "אני אתיופי, לא ניגרי".

Black Love

שיער אפריקאי שחור ומקורזל נארז תחת מטפחות. ראש גלוי של נשים שחורות היה סימן לפרא, לאי-ציות. גם עוזרת הבית שלנו היתה תמיד ארוזה, ורק לרגעים בודדים נפרצה דמותה. אני זוכרת את אותו בוקר, כשהופיעה בראש גלוי, שערה מקורזל וסורר. היא חשה מועדת והתנצלה, סורי מאסטר, איי פורגט – ונעלמה דרך דלת המטבח כדי לכסות על מבושיה.
לחברים של הוריי, זוג יהודי מקומי וזוג בריטי, היה מפעל קוסמטי לתכשירים לשיער אפריקאי. ללא בושה נקרא שמו "Black love". רווחיות המפעל היתה מובטחת. תשעים אחוז מתושביה של דרום אפריקה היו שחורים, וכשם שהשקיעו במוצרים שהבטיחו להלבין את פניהם, כך השקיעו כסף בשערם. קראתי פעם על נוסחה כזו שאומרת שעניים מוציאים כסף על מותרות נגישים. אף על פי שנהוג היה לומר על עוזרות הבית שהן מבזבזות את כל כספן על אלכוהול, ייתכן שהכסף דווקא הושקע בשמפו, במרכך ובשמן של "Black love". הכימאי שרקח אותם היה יהודי, ולא היה לו מתחרה.
לרוב הבנות בכיתה שלי היה שיער בלונדיני חלק, ומשאלת לבן היתה "perm" – סלסול תמידי. בשיעור משעמם הן היו מגלגלות עיפרון על קווצת שיער, ומתפללות שיישאר שם תלתל, אבל זה לא הצליח אף פעם.
נשים צבעוניות היו מסתובבות ברחוב עם רולים. השיער שלהן, שהיה כפי הנראה בן כלאיים בין שחור ולבן, דרש אילוף ממושך בעזרת הרולים. גם נשים לבנות השתמשו ברולים, אבל רק בתוך הבית. אל הרחוב הן יצאו בתסרוקות אופנתיות, בהתאם לאלה של הנסיכה דיאנה.
בתקופה של משטר האפרטהייד, אדם שרצה לערער על גזעו נדרש להתייצב במשרד הפנים, שם נערך לו מבחן העיפרון. תחב עיפרון בשערך, אם הוא נופל אתה לבן ואם הוא נשאר, אתה שחור.

אני רוצה לנסוע לדרום אפריקה, להיזכר בילדותי, אבל יודעת שמחכה לי ארץ אחרת.
האם אפגוש לבנים ושחורים מתגוררים בשכנות, מנופפים זה לזה לשלום מחלונות המכונית? האם אפגוש נשים שחורות שיש להן עוזרת בית לבנה? או שגם למאדאם שחורה יש עוזרת שחורה? ובאיזו שפה הן מדברות?
ארץ שתחתיה תועפות של זהב ויהלומים אבל ערך המטבע שלה אפסי. ארץ שבה הפשע גואה, ומכיוון שבתי הכלא לא יכולים להכיל את כל הפושעים, מאות רוצחים ואנסים משוחררים אל הרחוב לפנות מקום לחדשים, בכל שנה, ביום הולדתו של נלסון מנדלה.
ארץ שבה ויני מנדלה, סמל לשחרור הדיכוי, הכריזה כי "בקופסאות הגפרורים והמחרוזות נשחרר את הארץ הזאת". המחרוזות שאליהן התכוונה הן מחרוזות עשויות פנימית של צמיג שהיו ממלאים בה נפט, מלבישים אותה על צוואר ומציתים. זה היה העונש על בגידה ושיתוף פעולה עם המשטר הלבן, וקראו לו "Necklacing", עוד מילה שאין לה תרגום.
ארץ שעדיין לא החליטה איזו עיר תהיה בירתה, כך שכרגע יש שלוש, ואיזו מבין שלוש-עשרה השפות המדוברות בה תהיה השפה הרשמית. כל המריבות על כך מתקיימות בשפות הלבנים, אנגלית ואפריקאנס.
עוד לא מצאתי מילה אופטימית לסיים בה את הסיפור על דרום אפריקה.
אולי היא מחכה לי בדרום היבשת, במקום שבו שני אוקיינוסים נפגשים, ממש שם בכף התקווה הטובה.

מהדורה מקוונת | יולי 2022
דימוי: Temporary Home, acrylic on canvas 116/89. מתוך התבוננות חיה, מיכל ממיט וורקה