מהפכות

הסכמות

לא הייתי בטוחה בהבנה בינינו או איך דברים עומדים בין רוב האנשים, איך הם מגיעים להסכמות כמו לישון זה אצל זה, לשבת לאכול יחד, להיות אותו אדם יום-יום. אולי הגבר אמר משהו ואני אמרתי כן. ואולי לא אמרנו כלום.
"זה מוזר כאילו?" אני אומרת.
"מה מוזר?" הוא אומר.
"שמתקיימת איזושהי הסכמה בינינו ושאנחנו לא יודעים להגיד מה היא", אני אומרת.
"לא הייתי אומר ככה בכלל", הוא אומר. לפעמים הוא דווקאי בגלל המחלה שלו.

הודעת ניתוק-יחסים

כשמודיעים לנו בהודעת ניתוק-יחסים באמצעות שליח שעל מערכת היחסים שלנו להסתיים, הגבר ואני חושבים שלפני שנלך איש לדרכו יש אפשרות ללכת על ילד. מערכת היחסים שלנו התפתחה פה בחדר, לעתים קרובות אגב משגל, בשבועיים האחרונים. הדרנו את רגלינו מחובות ומאספות ומפעולות מפלגתיות, ובכך הבאנו את הסידור הבלבדי יותר ויותר שלנו לתשומת לב המפלגה, ומכאן ההודעה. המפלגה דאגה בדרך כלל לפרק דברים כאלה לפני שיגיעו לנקודה הזאת, אבל הרעיון כבר היה שם, במצב עוברי כביכול.

היסטוריה

בגלל עיניו הגדולות וחזהו העצום של הגבר הזה הבחנתי בו באספות מפלגה כאשר, בעודו שותה קפה שרוף שנמזג ממכונת הקפה הגדולה, היה מעלה עניינים שברוח ואמירות אישיות בנוסח "לפעמים אני שוכח שהעבודה מוגבלת לתקופת חיינו" או "הזמן מועט והמלאכה מרובה!". האמירות שלו נמחקו פעמים רבות מפרוטוקול המפלגה הרשמי משום שאמירות גורפות שמתחזות לאמירות קיבוציות בשעה שהן למעשה אמירות פרטניות נחשבו לא רק נרקיסיסטיות אלא גם חיקוי גרידא של השפה שסיגל לו המעמד השליט ודקלם כלשון כמו-מפלגתית לאחר שהמפלגה השתלטה לראשונה על האזור המזרחי של העיר (בעקבות מקרי מוות רבים). באותו רגע של ההיסטוריה שלנו הדברים נראו טוב מבחינתנו (מבחינת המפלגה), ונאמר לנו שלא זו העת להיות רכרוכיים.

פעולה פשוטה

אם צדקה המפלגה בהשקפתה, שהממשות של כל מערכת יחסים היא פעולה פשוטה שמתרחשת, כגון לברך מישהו, להיפרד, לאכול ולשאת נשק בצוותא, ולאו דווקא פעולה מורכבת שמתרחשת, כגון התענגות על חברתו של אדם מסוים, דברים מלבבים שנאמרים או זמן שמבלים זה לצד זה – מנגנון מפלגתי, מעין תרגיל של תפיסה פסיכואנליטית, שנועד להאיר את הקביים של הנוחות, הנאמנות והאשליה של שותפות בין כל שני בני אדם ובכך למתן את הבלבדיות במושגים של קשר אישי – הרי שמערכת היחסים הממשית בין הגבר לביני, במובן הפעולתי הפשוט, היתה ככל הנראה פעילות מינית ואכילת לחם מהדרגסטור, אם כי לא יכולתי לדעת בוודאות.

דז'ה וו א' וגובה סוס

עלה בדעתי שזה התרחש בעבר ועשוי בוודאי להתרחש שוב. לפני התחייבותי למפלגה, לפני השבועה שנשבעתי האוסרת על סוג האינטואיציה המיוחד שלי (לרבות דז'ה וו), הייתי מְתַקשרת במידת-מה, אם כי תמיד עם עוקץ פוליטי. למשל, הייתי מזמנת מתוך שכרות אנרגיות של מעמד שליט באמצעות לוח ויג'י ופְּלַנשֶׁט. הרוחות, כביכול, באו בכוונה מפורשת להוציא כספים אבודים מהבנקים שהיו אז תחת מתקפה ולהשתמש בכספים שלהם כדי לרכוש חפצים חדשים – ספות מוזהבות, שוקי חזיר מעושנות, מכוניות – ולקחת אותם בחזרה אל הקברים שלהם. בבנק, עם הסיסמאות שהם נתנו לי, הייתי מושכת הכול מהחשבונות שלהם ותורמת את כל הכספים למפלגה, שבאותו זמן התקדמה באמצעות תפיסת בנקים קטנים ומלונות בינוניים במרכז העיר. הסך הכול, סכום שנראה לי גדול, לא התגלה כמשהו ראוי לציון. בלי שהיתה לי שום מודעות לכך שאני על סוס כלשהו, נאמר לי מפי חבר מפלגה מבוסס לרדת מהסוס הגבוה שלי בעניין התרומות שפתחו לפניי את שערי המפלגה. חברים מבוססים בעלי ותק רב כבר כינו אותי נסיכונת. נפגעתי מהעלבון, והבאתי נימוקים רבים לכך שאני לא. באספות אמרו לי לא ליילל או התעלמו ממני לגמרי.
זמן מה בכיתי בגלל הכינוי, בגלל אדישותם כלפיי של החברים המבוססים, והתגברתי על כך בזכות מבצעים טקטיים ברמת סיכון גבוהה שביצעתי, כמעט כמו ריקוד סטפס, כדי לזכות באהדה.
אמרתי: אתם מחבבים אותי עכשיו?
חברים מבוססים בעלי ותק אמרו: מה?
וזה היה הרגע שבו באמת התאהבתי במפלגה.

דז'ה וו ב'

זאת לא היתה הפעם הראשונה שחזיתי באירועים כאלה – ניתוק נוטריוני במסירה מיוחדת של פרשות אהבה פנים-מפלגתיות – שלי, אפילו – אם כי האמרה בעניין להיכנס לאותו נהר פעמיים תופסת; הפעם אל תיסחפי! שאלת הילד, במקרה שלנו, כמו במרביתם, נולדה מרגשות של חיבה וחלומות על ביתיות (ואולי מחלתו של הגבר המסוים הזה, שיצרה אצלו תחושה עזה שעליו להותיר אחריו משהו מעצמו), ולכן היתה אסורה.

למה הוא

הרעיון התאפשר משום שאני הייתי פגיעה לרעיונות לעומתיים בתוך ההתנגדות, והגבר, אף שגדל בשורות המפלגה, יצא נגד העדפות מסוימות של המפלגה מכיוון שהיה חולני וגמיש במידת-מה. ייתכן ששנינו היינו רופפים בכל הנוגע לשְׁבועות.

לא צרעת

למחלה שלו לא היה שם, או שהתייחסו אליה לפעמים (בחוסר רגישות) כ"חוסר ערך" או כ"לא צרעת", או שהתייחסו אליה בצורה אחרת כמצב של מטרייה נגד תסביכים הכרוכים במוות (גם זה היה חסר רגישות). המחלה הכילה תסמינים רבים ותוארה בכתבי עת רפואיים מקומיים כמשהו דומה להימצאות על ערש דוויי בעת התפרצותה – אובדן חושים, שחרור סוגרים ונוזלים, חרחורי מוות מעושים, ייאוש, תקווה, נאומים חוצבי להבות. המחלה הקנתה לגבר תחושת דחיפות בתחומים רבים, אבל גם תחושת השלמה בתחומים רבים אחרים. למרות הכול, הוא נענה לתינוק די בקלות.

אגב משגל

בשורת הניתוק הקרוב לא הפתיעה איש משנינו.
"זה לא כל כך בעניין סופים כמו בעניין התחלות חדשות", אני אומרת, אגב משגל, אם כי מאוששי הזקפה שהוא הזמין מהדרגסטור, ושהבטיחו סיוע נגד התפרצות תסמינים דמויי ערש דוויי כגון זקפות למחצה, לא הגשימו את ההבטחה, כך שזה היה אגב משגל למחצה יותר מאשר משגל מלא.

הוזהרנו

הושארו לנו הודעות בחלון שלו שבמפלס הרחוב, שבהן נאמר לנו פחות או יותר לרדת מזה; הזמנות רק לאחד מאיתנו לאספות מפלגה, אישה אחרת – חברת מפלגה חדשה מאיתנו – נשלחה אל הדלת בגרב גוף בצבע שיבולת שועל, סכין ארוכה ננעצה מבעד לדלת. מרבית האזהרות היו אדיבות למדי, בהתחשב.

התפתחויות

"הי, עלָה קצת", אני אומרת כדי לעודד אותו. שבחים קלושים היו כמו סם לחברי מפלגה, אם כי השתמשנו גם בסמים אמיתיים, קשים, סמים שהחדירו בך נכונות לאלימות חסרת רחמים ולריבוי אורגזמות. ואכן, הוא התקשה קצת. חצי זקפה.

להצליף בסוס המת של הזמן

"אין הרבה זמן", אמר (בשקט, בקול צרוד), לא כאחת מאמירותיו הגורפות, אלא בהתייחס לעיבור ולזמן שמעכשיו ועד לבוקר, שאז יבואו שלוחי המפלגה לאסוף אותי ולקחת אותי לסטודיו אחר בתחום האזור המזרחי.
היות שהזמן קצר אני מתלהבת, אם כי העוררות שלי לא אמיתית במלואה.
"ברגע המוות שלי, האטי בבקשה", הוא אומר (בלחש, בדרמטיות).
"זאת המחלה שלך שמדברת – לא יהיה רגע מוות", אני מזכירה לו.

גנטיקה

אני לא יכולה לשכוח את התכונה הגנטית של הקרובים אליי קרבת דם, את המעשיות המנופחות על מניות חזקות ואת ההתפארויות בעמדות ניהול שבני משפחתי אכלו ופלטו בלולאה לאורך מאות שנים כדי לחוש תחושה של גאווה ושל סדר בחייהם, אם כי כולם היו בעלי דמיונות עם שיניים רעות שסגדו למספרי הגרלות וחשקו בעושר והתאווּ למערכות היקרות ביותר של שיניים תותבות – דגלים אדומים מובהקים של הפרעות אישיות שעלולות להופיע אצל ילדנו העתידי.
"יש מחלות נפש במשפחת המוצא שלך?" אני שואלת.
"כן", הוא אומר (כמעט בלי לומר זאת).
"הרבה?"
"בשפע", הוא אומר, "פזורות בשני הצדדים" (לוקח לו אולי חמש דקות שלמות לומר זאת).
"גם הצד שלי שורץ כאלה. איסורים וסטיגמות בתהליך שינוי או היחלשות?" אני אומרת.
הוא עושה פרצוף.

מה בכלל עשיתי אז?

מה בכלל עשינו כשנפגשנו?" אני שואלת.
"שיכורים", הוא אומר (מאריך את הסיומת).
"כן, אבל…"
"שיכורים מאוד. את רקדת בצורה מטופשת" (מגמגם).
"אה".
" עם השרת" (הוגה במודגש), "הרגליים. שלך. סביב. פלג הגוף. העליון. שלו" (פולט כל מילה במרווחים של שתי דקות). "הגרביונים. קרועים. חצאית. מורמת. סביב. המותניים. שלך".
"איזה זיכרון מעולה יש לך", אני אומרת.
"זה היה לא מזמן, מבחינות מסוימות", הוא אומר (זאת בתערובת של יריקה, קרקור ולחישה). "הפנים שלך היו מואדמות, העיניים שלך גם מוצהבות וגם מואדמות, השיער שלך שמנוני, התלבושת שלך סתמית. כאילו…" הוא מבטא זאת בעיקר בעיניו, נותן למילים לאזול לקראת הסוף.
"כאילו…" אני אומרת, במאמץ להשיג מידע על עצמי בתקופה ההיא של חיי, שבועיים לפני הרגע הזה, אבל הוא לא איתי. לא מת, רק במקום אחר.

קבלה

"וראית אותי רוקדת ו…" אני אומרת, שוב במשגל, אם כי הזקפה למחצה שלו בתוכי דמוית חימר בחוּמהּ ובמרקמהּ.
"עושה מין תנועת הצלפה עם היד… הטלת לאסו?" הוא אומר.
"הליקופטר", אני אומרת.
זאת דוגמה של התנהגות מקַבלת מצדו, שהוא ראה אותי ככה. לא היה לי ממש בלקאאוט, אבל הפרטים הגדולים של הלילה אבדו.
"זה היה באר של קאנטרי?" פעם אהבתי ריקודי שורה – היתה תקופה, נדמה שזה היה כמעט אתמול, שאנשים עשו את זה בשביל הכיף, כמו קריוקי.
"לא", הוא אומר, אבל מאריך את ה'או' הרבה יותר, כשחלק מכוח החיים שלו עוזב אותו.
"איזה חור עמוק באזור המזרחי?" אני שואלת, חושבת איזו פרועה הייתי, כמה עממית הייתי. הוא עונה בשלילה, שוב בעיניו.
"באר של מלון?" אני שואלת. הוא אומר כן (עיניים) ואני חשה הקלה כי יש בזה משהו תכליתי וצייתני, אפילו אלגנטי; ביקורים בבתי מלון היו משימות מפלגתיות, הצעירים נשלחו לגייס ולזרוע זרעים של אי-נחת בקרב האורחים והעובדים המרוצים לכאורה מכל בחינה אחרת. היינו אמורים לפוצץ חתונות, ללכלך על המנהלים באוזני הסגל הזוטר, היינו אמורים לסתום את האסלות או לפחות לפספס את המטרה בכמויות. המשימות האלה היו הדבר החביב עליי בחשאי, כי תמיד רציתי לשהות במלון.

חיבה

אני זוכרת רגעים קצרים מהלילה ההוא, רק לא את מה שהוביל לפגישתנו ולא את הפעולות שלי לפניה. הוא שלח אליי חצי חיוך מלוכסן, השיתוק בפניו שהיה תוקף אותו לפעמים התפרץ, אם כי אני פירשתי את החיוך כחיוך ידעני. הוא אמר "או-אה!" והביט בי באופן שעלה ממנו שראה אותי. אני חשבתי עליו, הוא כאילו מצא חן בעיניי. אמרתי, "אתה מוצא חן בעיניי". הייתי מבוסמת כדבעי והצלילות והחיבה שבהן ראינו שנינו זה את זה ברגע ההוא הן אולי הדבר שאנשים מייחלים לו בבאר, כשרגליהם סביב פלג גוף עליון, מבצעים תנועת לאסו או (סביר יותר) הליקופטר. הייתי רוצה לחשוב שבבאר של המלון הנדנו ראשים, או אולי משכנו כתפיים, אולי העלינו הבעה (אם כי בגלל השיתוק בפניו פקפקתי באפשרות הזאת), והגענו שנינו להרגשה או למחשבה דומות זה על זה.

כוריאוגרפיה

בלילה הראשון, לאור מנורת הסערה של הסטודיו שלו, התפשטנו. הוא החזיק את פניי. נישקתי את חזהו, שהיה רחב מאוד. "ברוטוס", אמרתי, בגלל החזה שלו.
ואז בבוקר, אחרי פגישתנו הראשונה, אחרי הלילה הארוך, בזמן שהוא קרא בקול רם מהעיתון החרוך, אמרתי: "למה אני עוד כאן?" אכלנו לחם מהדרגסטור. הוא משך בכתפיו. חיקיתי אותו מוזג קפה, רועד בגלל המחלה שלו. הוא חיקה אותי משקיפה מהחלון, מחכה למשהו אחר. במשך זמן קצר התסמינים שלו לא התפרצו, והיה שפיך על כל המיטה ובשערות שלי ועל הלחם הישן מהדרגסטור. היה שפיך על החלון שלו שבמפלס הרחוב, על הרצפה, ושפיך התייבש ונקרש על הרדיאטור הקטן שלו. בלעתי כל כך הרבה מהשפיך שלו עד שכמעט לא היה לי תיאבון ללחם מהדרגסטור. כשדיברתי על ילדותי, הוא גלגל עיניים. כשהוא דיבר על שלו, אמרתי, "כזה חמוד וכל כך חשוב".
כשקראתי בקול רם מיומן ישן שסחבתי אתי מימיי כמתקשרת, הוא אמר: "אני לא מבין מה העניין". נישקתי אותו על החזה העצום שלו על כך שלא אכפת לו.
עד שהגיע אחר הצהריים, כבר ירדו לי דמעות.
"את הלכת על כל הקופה אתמול בלילה", הוא אמר. "זה רק הגוף שלך שמתמודד עם כל האלכוהול שיוצא לך מהמערכת".
זה נתן לי פרספקטיבה.
השקפתי מהחלון שבמפלס הרחוב וצפיתי באנשים נכנסים ויוצאים מהדרגסטור, מצטיידים בצינורות עופרת כדי להפגין ולהתפרע, צועקים ברמקול הקהילתי, ואז אמרתי: "למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה?"
"זה מה שלפנינו", הוא אמר, מדקלם את מדיניות המפלגה בשכנוע פנימי. "עוד רבה המלאכה". זה הזכיר לי את אהבתי למפלגה.

אין דלת בלתי עבירה

"אני רוצה לספר לילדה שלנו על הפגישה", אני אומרת.
"סיפורים על פגישות רומנטיות מיוחדות מקבלים משמעות אצל אלה הרוצים להאמין שחייהם יכולים להשתנות, שדברים חדשים הם אפשריים, שהאהבה תמצא אותך", הוא אומר (נצח).
"אולי הילדה שלנו תהיה אחד מהאנשים האלה, ובמקרה זה אני ארצה את הסיפור הזה בשבילה", אני אומרת.
"כל מה שעשינו היה לעבור בדלת, כביכול", הוא אומר.
"איזו דלת?"
"זאת שנקרתה לנו".
"מה?"

גרב גוף

לבשתי גרב גוף עשוי מניילון גרבונים דק במיוחד בצבע כחול כהה. הזמנתי אותו מהדרגסטור כשהיינו פרועים.
"זה כאילו שהגוף שלי הוא פרי מיוחד, עטוף בנייר עדין?" אני שואלת אותו, בעניין הגרב. הוא לא עונה ואני מתפעלת מהמרץ שהוא משקיע בשיחה. "אבל שער הערווה שלי בולט החוצה מפתח המפשעה", אני מסבירה, מכיוון שהראייה שלו מוגבלת בכל הנוגע לפרטים כמו שער ערווה ומכיוון שנראה לי שהוא יעריך את הפרט המסוים הזה.

שחזורים

שואבת עידוד מגרב הגוף, שמקנה תחושה שונה מאוד מסתם לא ללבוש כלום, אני עוברת על השלבים בחיי על דרך הביצוע. בתור תינוקת אני סתם שוכבת לי. בתור ילדה אני מבצעת שחזורים: קופצת לשלולית, זורקת אבן גדולה על הראש של הגבר. עיניו מזדגגות. אני עוברת ישר לגיל העשרה, אם כי ביד אחד על פלנשט ויג'י (מדומיין) זה יותר ברמה המושגית. המושג מדליק אותו ואני רואה את הזקפה שלו עומדת למחצה, אז אנחנו חוזרים לקיום יחסים. אני מאוכזבת שלא הספקתי להיכנס לכל השלבים שלי. ובכל זאת אני מתמקדת; זה גדול יותר מאיתנו, או מהרגע או מביצועים כלשהם. העתיד תלוי ברגע הזה עצמו, עמדה מפלגתית שמעולם לא הבנתי כי תמיד היו רק רגעים.

אנחנו כאן מאז ומתמיד

"נדמה שאנחנו כאן מאז ומתמיד", אני אומרת, משום שלא יצאנו מהחדר. "אבל הייתי רוצה לחמוק מהרגע המיוחד הזה, שייתכן שהוא מה שקורה עכשיו, אתה יודע, אם מאז ומתמיד אנחנו ברגע המהפכה, כמו שהמפלגה אומרת לנו".
הוא גונח.
"וחוץ מזה", אני אומרת, "איך קרה שיצא לי לבלות לילות רצופים בסטודיו שלך?"
"את פשוט נרדמת והתעוררת כל יום", הוא אומר (פיו לבן, בלי שום חומר סיכה, קרום קרוש, לשון יבשה כמו מקל בחול).
"הזמנת אותי?"
"לא" (ברור למדי).
"אם היית מזמין אותי זה היה רומנטי", אני אומרת.
"מצטער", הוא הוגה בשפתיו. "גדלתי בחיק המפלגה ולא זו דרכנו. אבל דווקא רציתי אותך כאן".
"היה מוצא חן בעיניי אם היית מכין לי ארוחת ערב נחמדה", אני אומרת, אם כי לא רק שלא היה אוכל לארוחת ערב נחמדה אלא שעצם האמירה היתה נסיגה לחינוך המעמד השליט שקיבלתי – תקופה שבה, כילדה צעירה מאוד, כל תשוקתי היתה לארוחות ערב נחמדות או לארוחות ערב רומנטיות או לארוחות ערב במסעדות, וכן לשיניים תותבות ולכספים. "יכולת להגיד לי – תישארי כאן איתי בבקשה, כי את כל מה שחיפשתי כל הזמן הזה", אני אומרת.
"אמרתי, אני אומר, כאילו, כמו כל אחת אחרת, בכל אופן. הנחת הקניין שביסודה של התשוקה מנוגדת לכל מטרות המאבק שלנו" (לסתות רפויות, תנועות פה כמו של דג גדול מאוד, וכמו דג כזה שמתאמץ לשאוף אוויר).
"היית צריך להגיד – אני רוצה להתחתן איתך, אפילו שזה לא חוקי בתוך המפלגה ואני חריגה מדי בשביל נישואים. היה מוצא חן בעיניי שמישהו שאני באמת רוצה יציע לי. הציעו לי בעבר, אבל רק אוהדים".
"אוהדים", הוא אומר (פוזל בעיניו).
"היו לי כאלה כשהייתי קצת יותר צעירה", אני מסבירה, "גברים שאהבו את הנעורים ואת הלא-האכפתיות ואת העצב שלי. כולם הציעו לי להתחתן איתם…"
"מחזרים – אולי זה שם מדויק יותר. מעריצים, אפילו".
"אוהדים זאת המילה המדויקת", אני אומרת.
"כדאי שנמשיך", הוא מזכיר לי.

דימויים חזותיים

באשר לאורגזמות, שלו מבוססות על דימויים חזותיים של בעלות ושליטה על נכסים – זה חזק יותר ממנו, כי הם אסורים ולכן נחשקים ביותר. שלי מתבססות על חזיונות מעורפלים (לפעמים צלליות של אקטים מיניים אפופי ערפל ממשי), פרצופים זרים, חלומות, מילים, מחשבות, ובכל אקט מיני זה כמו ללחוץ על הידית של מכונת משחק כדי לראות איזה צירוף יופיע. לעתים קרובות לא מופיע דבר, והאורגזמה מתרחשת במין חור שחור בלי סיפור או דימוי ואפילו בלי ערפל.

רגשות א'

"את אף פעם לא מכאיבה לי", הוא אומר אחרי שאיימתי ללכת ולא הלכתי לפני שחברים מבוססים יבואו לקחת אותי.
"דווקא ניסיתי, כאילו", אני אומרת.
"לכן זה לא כאב – הניסיונות שלך הצביעו בבירור על השורשים שלך במעמד השליט בכך שניסית למשוך תשומת לב ולעורר תשוקה באמצעות דחייה או איזשהו משחק של בלתי מושגת".
"שנאתי אותך לפעמים. ראיתי את כל החולשות שלך, כמו המחלה שאתה חולה בה או הפרצוף שלך כשאתה גומר, והיו רגעים שחשבתי שזה כל מה שאתה", אני אומרת.
"גם אני", הוא אומר, בשיא המתיקות.
"מה החולשות שלי?" אני שואלת.
"לא כדאי".
"בבקשה", אני אומרת. "תגיד לי מה הדברים הרעים שראית בי – עכשיו זה כבר לא יכול לכאוב".
"את מסוגלת להראות חוסר אהבה", הוא אומר, די בקלות. "כמעט כאילו לא חווית אף פעם חיבה גופנית בשום צורה חוץ ממין, ואפילו מין, אצלך, הוא לא חיבה – הוא תשוקה שמעוררת תגובה אלימה בתוספת התקווה שהאחר ייקשר אלייך. ככה את שרדת, אם כי אין בזה שום היגיון וזאת בבירור שיטה כושלת ומיושנת שאת חוזרת עליה כל הזמן".

רגשות ב'

"אתה תהיה זקן יפה תואר אם תגיע לגיל זקנה", אני אומרת, מביטה בשיניים המצהיבות שלו שכבר עכשיו דומות לתותבות נאות למראה.
"היו רגעים שבהם חשבתי שאני לא רוצה יותר להיות על ידך אף פעם", הוא אומר (כתמי זקנה פורחים על פניו ועל ידיו).
"למה אנחנו עדיין מדברים עליי?" אני אומרת.
"אף אחד אחר לא ירצה אותך כמו שאני רוצה אותך", הוא אומר לי.
"זה הפחד הכי גדול שלי", אני אומרת. "אתה יודע שכל מה שאני רוצה זה שהרבה אנשים ירצו אותי".
הוא קורץ. או שאחת מעיניו לא נפקחת עוד.
"היו רגעים שבהם קלטתי מראות של ההזדקנות שלך, והמראות האלה היו גרוטסקיים", הוא אומר.
"אנחנו סוטים מהנושא", אני אומרת, מסרבת לשמוע על חזיונות עתידיים של עצמי.

הסחות דעת

כדי לשים קץ לחזיונות אני נעמדת על המיטה ומתרגלת את פנטומימת הירידה במדרגות שלי, מסיימת בערימה על המיטה.
"ממש טוב!" הוא אומר (משתנק מנוזֵל בגרונו).
"תודה – די מזמן לא תרגלתי", אני אומרת.
"את עשית את זה שוב ושוב, בבאר, בלילה ש…"
"ששש", אני אומרת. לא אכלול את זה בסיפור פגישתנו – כלומר, אם אספר אותו אי פעם.
"פתאום נזכרתי בעוד משהו עלייך ועל השרת", הוא אומר. "כשרקדתם, את כאילו טלטלת את התחת שלך קרוב לפנים שלו".
גם את זה אני לא אכלול.
"יש הרבה דרכים לשבש ולגייס", אני אומרת, בידיעה שלא זו היתה כוונתי עם השרת. בידיעה שלא היתה לי שום כוונה.

יום הולדת/נאום נאום נאום

"עוד מעט יום הולדת שלך ואני הולכת להפסיד אותו".
"חבל", הוא אומר.
אני עושה עוגה מעיתון חרוך, גזרי ציפורניים, קמח תירס, אבקת חסילונים וג'לטין מקופסה.
"יום הולדת שמח", אני שרה, פמוט מהדרגסטור שנועד למקרי חירום מאיר בעוז. "תודה לעם על שנולדת ושנפגשנו ושאני מכירה אותך ומה הסיכויים, ואם לא היינו בבאר של המלון ההוא יחד וזה שהייתי מרוחה לגמרי על השרת משך את תשומת הלב שלך, ואם לא היינו מנידים ראש או מגיעים לאיזושהי הסכמה או מה שזה לא היה, ואם השבועיים האלה לא היו עוברים – מי יודע!"
"כן!" הוא אומר. "איזה מזל" (מרוצה).
"מי יודע… אולי היינו כל אחד בסטודיו אחר פה באזור באמצע משגל עם אנשים אחרים, אוכלים לחם אחר, לובשים גרבי גוף אחרים".
"כן, מוזר" (לא שם לב).
"סליחה?" אני אומרת.
"אני מכין נאום יום הולדת" (בלחישה). נאומים הם אחד התסמינים הפחות נסבלים שלו.
"אף פעם לא ידעתי מה אני מחפש", הוא אומר. "הראייה שלי תמיד היתה לקויה, במובן המילולי והמושאל – עכשיו יותר מתמיד" (עיניו פוזלות בהתמדה). "כשראיתי אותך, חשבתי – מה היא עושה הבלגניסטית הזאת? נראה כאילו היאבקות או הטלת לאסו…"
"עשיתי הליקופטר, ככל הנראה – כבר קבענו שזה מין ריקוד ושלא צריך להזכיר אותו יותר".
"חשבתי שנראית כמו פרחחית, אבל סקסית – את זה אני אומר רק לאחר מחשבה – לא חשבתי כך באופן מודע כשראיתי אותך – רק עכשיו, כשאני נזכר, אני מנסה ליצור סיפור ממה שהלך לי בראש, ואולי הוא בכלל כוזב, ניסיון להקנות לקשר שלנו חשיבות, ניסיון לרומנטיקה, ניסיון להעניק לזיכרון חשיבות".
"כמה מתוק", אני אומרת. "מתה על זה", אני אומרת.
"בשלב מסוים, אני מניח שמשהו היה קורה, או שהיינו נשארים יחד כי היינו צומחים בצורה דומה או לא צומחים בצורה דומה, ובכל מקרה היינו נשארים בהסכמה. או שהייתי תופס מתישהו מה אני רוצה – כמו שגברים במערב תופסים בגיל העמידה שהם רוצים אחות-מין צעירה ונחמדה שאפשר לקחת אותה למסיבות, והייתי מנסה להשיג את זה במחיר כל היושרה השקטה שהייתי מצליח לבנות עד אז, ובסופו של דבר אנשים היו פשוט אומרים על המאהבת הצעירה שלי – מה חשוב הגיל, בעצם, או שיעשה מה שבא לו.
"כולנו היינו מתרגלים לזה", אני אומרת.
"אל תקטעי, בבקשה…" (כחכוח, עוויתות). "מה שאני רוצה לומר הוא, קיבלתי מה שנקרה בדרכי ולא חקרתי בו, ואת היית מה שהיה שם ועם אותו המרץ וכל כך שתויה, ורעבה באותה צורה ולבד באותה צורה ונואשת באותה צורה וחרמנית באותה צורה".
הוא נושף ומכבה את הנר בשיעול רטוב שמייצר הרבה לחה וגם הרבה נוזל.
תסמין המוות הכוזב של המחלה שלו מתפרץ. לחרחור של זיוף המוות שלו יש צביון מיוחד. מכיוון שלא אהיה לצדו במותו האמיתי, אני אומרת: "אני אתגעגע אליך". כמו אלמנה, אני אומרת: "מה אני אעשה עכשיו?" בידיעה שלא אשא דברים בשריפה ההמונית שגופו (יחד עם מאות אחרים) יישרף בה, אני אומרת: "תודה לעם שאיננו מסוגלים לתפוס את מושג הסופיות ברגעים אשר כאלה!" ואחר כך: "חיינו אלה כה מהר חולפים!" הוא מחייך קצת. אני גוררת את גופו הממש רפה אל תוך אגן הרחצה הגדול. אני רוחצת אותו בכאילו, כי כמות המים מוגבלת מאוד מאוד, כשהוא עירום, אני בגרב הגוף שלי, דם ושפיך קרושים בשער הערווה שלי ועל הגרב כולו. "הילדה שלך תתגעגע לזכרך", אני אומרת. אין לו שום הבעה, נשימתו נעשתה רדודה כל כך עד שנדמה כאילו הוא באמת מת.
הבוקר הגיע. הגבר משתעל בתוך אגן הרחצה הגדול כאשר שני חברים מבוססים נכנסים לסטודיו. אני אוספת את הטייץ הקרועים ואת בגדיי המוכתמים בשפיך – תלבושת המבצע הטקטי שלבשתי בליל פגישתנו. אני משאירה את גרב הגוף. ישרפו אותו באש הגדולה.

גלגל המזל

שיכון הסטודיו החדש בנוי באותו סגנון של הגוש המזרחי. יש פחות חירויות עכשיו, אבל היה הכרחי להיפטר מהנטיות הישנות. אני מעדתי – ילדה! מה הייתי עושה איתה? המטלות שלי הוגבלו לבתי מלון; הייתי טובה מאוד בזה. הכישורים היחידים שלי נוצלו כהלכה.

מעבר הזמן

יש זמן. אני זוכרת – הגבר והזמן שלו, האמירות שלו על הזמן, קוצר הזמן, איך הוא חשב שלדיבור על הזמן יש משמעות כלשהי. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שְׁבועות, השקפות ואמונות. לעתים קרובות, כדי להישאר, אמרתי לעצמי "המהפכה!" וקראתי שוב ושוב ושיננתי את הספרים ואת החוברות שלנו – דברים צודקים על שוויון ועל המאבק הבלתי נפסק, איך להמשיך לכעוס ולתקוף אנשים זחוחים שברשותם פריטים או נכסים רבים, וזאת עשיתי בשמחה.
הקרובים שלי, אלה שמקרבם יצאתי, אלה שהפיזיות וההתנהגויות שלהם דחפו אותי לזרועות המפלגה לפני שנים, כתבו מכתבים: "מוכנים לשלם כדי להוציא אותך משם", הם אמרו, כאילו היו להם כספים לכרטיסי אוטובוס. המפלגה ואני היינו צוחקים על בני משפחתי לשעבר, המתחפרים בשיטה שלהם, מסוממים בחלומות ובכספים ובשיניים תותבות ובסוסים גבוהים, והיינו שורפים את המכתבים שלהם. בני המשפחה שלי לשעבר התעקשו, שלחו מעטפות גדושות בבקשות המאושרות שלהם לכרטיסי אשראי כדי להראות שיש להם קווי אשראי אפשריים בסכומים של מאות אלפים ומעלה, בלוויית קטלוגים שמבטיחים מוצרי אביב חדשים כמו שמלות פרחוניות וסנדלים, וכמה תמונות מלפני שברחתי. הם שלחו תמונות ממגזינים של גברים רוכבים על סוסים גדולים וחובשים כובעי בוקרים. הם שלחו קבלות על קניות מזון שבוצעו באשראי: כמה קבלות מפורטות שהתהדרו בירקות טריים ובעוגות גלידה. הם שלחו תפריטים ממסעדות סמוכות לאוקיינוס עם ארוחות שאכלו לאחרונה, מסומנות בעיגולים בעט כדורי כחול. הם היו אומרים: "האוקיינוס יפה ואנחנו מתים על המסעדות". הם המשיכו להתנגד לאמונות המפלגה ולפעולותיה, העתידות בהכרח לפלוש לעולמם ולהציף אותו.

מהפכות

השריפות עצומות. אני רואה את הצד המערבי של העיר. אני רואה בקבוקים חודרים לחלונות שלהם. אני מיידה אותם בעצמי, לפעמים דברים גרועים יותר, אני משליכה בלוני מים מלאים כלור כדי להרוס להם את הבגדים. אלה שבאזור המערבי לא רואים את הישגינו אף על פי שפעולותינו אכן גורמות מוות – מוות של אנשים משלהם – אבל מכיוון שהם לא מאוחדים וחיים אינם סחורה עוברת לסוחר, הם לא רואים את מקרי המוות האלה כשייכים אליהם. הם סבורים שכל הפעולות דלות חשיבות בעיקרן, אם כי הבתים והכספים שלהם בוערים ועכשיו אנחנו שולטים בשלושה בתי מלון במרכז העיר.
כשאני עוברת על יד שריפה גדולה אני שואלת: "מה יש בפנים?" התשובות באות מכל עבר: ספרי טלפונים, תצלומים, גרבי גוף, אשפה, תלבושות, כתבי עת, פלסטיק. בלילה אני מוצאת את עצמי חושבת: "זאת הדרך הנכונה!" או: "הפעולות האלה אינן בחירה אלא כורח!"

קבלת הודעה

אני מקבלת באמצעות שליח הודעה פנים-מפלגתית ששלח הגבר הקשיש. היא כתובה כמין נאום: "הזמן הואץ לעד". אני מציינת את השפה החדשה שלו, המרמזת הן על ריחוק מעברנו והן על עלייה בדרגה בשורות המפלגה. "הזמן משחרר אותנו מקרבה ואפילו מן הזיכרון, בסופו של דבר. אני מתפלל לשכחה, לפעולת הנטישה והמחיקה, היא תפסה את מקום הרגש והכמיהה. היא כמו ילד, או לפחות משהו מוכר. המאבק הוא הילד האמיתי. ואולי פשוט אין כזה – כלומר, ילד. המאבק נשאר ממשי וטוטלי. בכל אופן – בואי נשכח מהילד ילד. רצ"ב לאסו קטן. שלך כתמיד במאבק, כשם שאני של כולם כתמיד במאבק". אני מביאה את הלאסו הקטן לשריפה הגדולה. אחר כך אני תופסת את עצמי בלילה, בסטודיו של גבר אחר, חושבת דברים ישָׁנים.

גרנטה 6 – כתיבה אמריקאית חדשה | יוני, 2017
תרגם מאנגלית: משה רון
דימוי: אופיר דור, מוטל, 2006