מוזיאון גוש עציון

לבי פועם במהירות כשאחי ואני מתקרבים אל החיילים בכיכר. אחד מהם עוצר את הרכב שלנו בזמן שהשני עומד מאחוריו ובוחן את סביבתנו. חייל שלישי צופה בנו מאחורי מחסום בטון, הרובה שלו מכוון ישירות אלינו. הם שואלים אותנו לאן אנחנו נוסעים.

"לגוש עציון", אני עונה.

גוש עציון הוא בסיס צבאי מדרום לבית לחם, הממוקם בצומת הכביש הראשי שמחבר בין ירושלים לחברון. הוא קרוי על שם גוש עציון, גוש התיישבות הכולל עשרים ושתיים התנחלויות ישראליות. הבסיס הצבאי משמש כמנהלה של הכיבוש, שבה פלסטינים בעלי תעודות זהות של הגדה המערבית, החיים בסביבת בית לחם וחברון, יכולים להגיש בקשות להיתרים ולקבל "שירותים אזרחיים" אחרים, בהיעדר מונח מתאים יותר. היום אני כאן כדי לאסוף היתר איחוד משפחות.

אחי מחנה את הרכב בחניון. הוא נשאר ברכב בזמן שאני חוצה את האספלט ונכנסת פנימה.

אזור ההמתנה מלא בכל סוגי האוכלוסייה שאפשר לדמיין: נער רזה, אישה מבוגרת שברכיה כואבות, אישה צעירה בעלת תלתלי שוקולד ופועלים פלסטינים שמתפרנסים בתוך ישראל.

אני עוברת דרך הקהל הממתין עד לסוף המסדרון, שם מבקשת ממני מכונה להזין את מספר תעודת הזהות שלי או להעביר את ה"כרטיס המגנטי" שלי – הכינוי שאנו משתמשים בו לכרטיס ביומטרי שפלסטינים בעלי תעודת זהות של הגדה המערבית יכולים לקבל. זהו תנאי מקדים לקבלת היתר כניסה או נסיעה בישראל, שאחרת אסורות. מערכת זו מאפשרת לצבא לגשת במהירות למידע על פלסטינים באמצעות קישור נתוניהם האישיים והביטחוניים לנתונים הביומטריים שלהם, הכוללים טביעות אצבע וסריקות קשתית, שאותן יש לחדש אחת לארבע שנים. המערכת הזו מאפשרת לישראל לאסוף מידע מודיעיני ולהעניש את אלו שמפרים את הכללים בשלילת היתרים – או גרוע מכך.

חלון קופץ מופיע על המסך. הוא שואל מה מטרת ה"ביקור" שלי. ניתנו לי ארבע אפשרויות: להגיש בקשה להיתר או לאסוף אותו, להגיש בקשה לכרטיס מגנטי או לחדשו, לשלם קנס למשטרת ישראל או לקבוע ריאיון עם המודיעין הישראלי.
היום אני בוחרת באפשרות הראשונה: להגיש בקשה להיתר או לאסוף אותו.

אני מבית סאחור, עיירה ממזרח לבית לחם. לפני אחת-עשרה שנים נישאתי לאזרח ערבי של ישראל. החוק הישראלי אינו מאפשר לאזרחי ישראל הערבים להעניק אזרחות לבני זוגם הפלסטינים. לכן, במשך אחת-עשרה השנים האחרונות, אני תלויה בהיתרי איחוד משפחות כדי לחיות בישראל עם בעלי וארבעת ילדיי.

אני נדרשת לחדש את ההיתר הזה כל שנתיים. תהליך החידוש מתחיל במשרד הפנים. כאן אני מגישה מסמכים: חשבונות מים וחשמל, מכתבים ממקום העבודה של בעלי, מכתבים מבתי הספר של ילדיי, מסמכים מהבנק ועוד. לאחר שהמשרד מאשר את המסמכים שלי, אני נוסעת שלוש שעות לבסיס הצבאי בגוש עציון כדי לאסוף את ההיתר שלי.

היתר איחוד המשפחות מאפשר לי לגור ולעבוד בישראל, אבל הוא רחוק מלהיות מסמך תושבות רגיל. איני יכולה להגיש בקשה לביטוח בריאות או לפתוח חשבון בנק. איני יכולה לטוס לחו"ל דרך שדות התעופה הישראליים אלא אם אני משיגה היתר נוסף.

בכל פעם שאני מגיעה לגוש עציון, אני מכניסה את עצמי במודע למצב של הקשבה: עדות מתוך פתיחות מכוונת למורכבות הפנימית והחיצונית של החוויה, תיעוד של מה שמתרחש בתוכי, בין הפלסטינים שממתינים, בין הפלסטינים לחיילים הישראלים ובין החיילים הישראלים לבין עצמם.

ניסיתי שוב ושוב לתרגם את מה שאני עדה לו למילים ולעתים קרובות נכשלתי. משטר הכיבוש מבוצר עמוק בחיינו ויוצר מובלעות של חוויות מבודדות לקבוצות שונות של פלסטינים, דבר שהופך את הניסיון לכתיבת נרטיב קוהרנטי לבלתי אפשרי כמעט.

אני חוזרת למילים הללו הזאת: הקשבה עמוקה. למדתי אותן מכתביה של אתי הילסום, אישה יהודייה-הולנדית שנרצחה באושוויץ. ביומניה שפורסמו כתבה: "חיי הם הקשבה ארוכה לעצמי ולאחרים, לאלוהים. ואם אומר שאני מקשיבה, זה באמת אלוהים שמקשיב בתוכי. הדבר הכי מהותי והכי עמוק בתוכי מקשיב לדבר הכי מהותי והכי עמוק באחר. אלוהים לאלוהים" (תרגום הציטוט: אמה שם-בה אילון).

הקשבה היא בחירה. היא עוזרת לי להתמודד עם השיגעון הבל יתואר של המציאות היומיומית שלנו, של יום בגוש עציון. אני צריכה – אני בוחרת – להאמין באנושיותם של אנשים, לא משנה איזו עמדה הם נוקטים. אני צריכה ובוחרת לדמיין שיום אחד זה ייגמר. אני מדמיינת שיום אחד גוש עציון יהפוך למוזיאון שיעיד על עבר אפל.

המכונה מפיקה עבורי פתק עם מספר. אני חוזרת למסדרון ומוצאת את המושב הפנוי האחרון. אני מכינה את עצמי: ייתכן שאמתין חצי שעה, שעתיים, שש שעות. לפעמים מחכים יום שלם ובסוף אומרים לך לחזור בפעם אחרת. אי-אפשר לדעת.

בכל פעם שאני נכנסת לבסיס הזה, אני מתכננת בראשי את מוזיאון גוש עציון. יום אחד מבקרים ייסעו למבנה הזה ויחנו את רכבם במקום שבו אני חניתי פעם. הם ייכנסו לאותו אזור המתנה ויחצו אותו כדי להירשם באותה מכונה. הם ילכו בעקבותיי.

בזמן שאני מחכה שיקראו למספר שעל הפתק שלי, אני כותבת ומשכתבת בראשי מדריכים למוזיאון. יום אחד לוחית תציין כאן את המקום שבו נהגנו לשבת ולהמתין. אולי חוברת שתסביר מה היו תעודות הזהות של הגדה המערבית, כיצד הן הפרידו אותנו – באופן מילולי וממשי – מבני עמנו בעזה ובירושלים.

מבטי נעוץ בקצה המסדרון בזמן שאני בונה את המוזיאון הדמיוני הזה. משמאלי נמצא שער מסתובב ממתכת, שמופעל מרחוק על ידי חייל ישראלי שיושב מאחורי חלון שעשוי מזכוכית משוריינת. אף על פי שהמכונה מקצה לנו מספרים, החייל הוא שמחליט מתי התור של כל אחד. לפעמים זה תלוי בסוג ה"שירות" שנבחר. עם כל מספר שנקרא נשמעות טרוניות מאנשים עם מספרים נמוכים יותר שעדיין ממתינים – מתוסכלים, צמאים, מותשים.

פועל פלסטיני ניגש אל חלון הזכוכית המשוריינת ושואל את החייל מתי יותר לו להיכנס. הוא מסביר שהוא ממתין מאז 08:00. אני מביטה בשעוני ורואה שכבר 14:00. החייל מתעלם ממנו.

היום עוברות שעתיים עד שקוראים במספר שלי. אני ניגשת לשער המסתובב ושומעת קליק מכני – סימן שהוא נפתח – ועוברת דרכו, דוחפת את המוטות הכבדים עד שאני יוצאת מהעבר השני. אני פונה שמאלה ועוברת דרך דלת שמובילה למסדרון נוסף. שם, משמאלי, אזור המתנה נוסף, מלא גם הוא.

מימיני שלוש דלתות ממוספרות שמובילות לשלושה חדרים קטנים, ולידן שני חלונות זכוכית משוריינת.

בעבר שימשו הדלתות הממוספרות רק את מגישי הבקשה לכרטיס מגנטי. כאשר נכנסת לחדרים הקטנים האלה, חייל מאחורי חלון משוריין היה מוביל אותך דרך כמה שלבים. תחילה: טביעות אצבע על הסורק; קודם האגודל, אחר כך ארבע אצבעות, ולבסוף האצבע המורה בלבד. לאחר מכן, סריקת קשתית במכשיר שממוקם מעל לסורק טביעות האצבע; עמדי מול המצלמה, אל תזוזי, אל תמצמצי. לאחר מכן היו שואלים שאלות: איפה את גרה? מה שמה של אמך? פעם שאלתי את החייל למה הם שואלים שאלות שהם כבר יודעים את התשובות להן. "זה הפרוטוקול", הוא ענה. בראשי, הוספתי את הפרוטוקול הזה למוזיאון גוש עציון.

אני מתיישבת באזור ההמתנה השני, מקשיבה לצירופי המספרים שבוקעים מהרמקול. "מספר A23 לחדר 3". האישה הצעירה עם תלתלי השוקולד נאנחת ונכנסת לחדר השלישי. מבטי נעוץ בשני חלונות הזכוכית המשוריינים, שמיועדים למבקשי היתרים.

חייל מופיע מאחורי אחד החלונות. אני מצטרפת לקהל קטן שממהר אליו. אישה זקנה בשמלה צבעונית רקומה נדחפת קדימה. נאמר לה לעמוד בתור, אבל היא מוחה: הברכיים שלה כואבות והיא זקוקה להיתר כדי להגיע לבית חולים בירושלים, שם הנכד שלה, בן ארבע, עובר ניתוח. החייל מחליק לעברה טופס דרך פתח קטן מתחת לזכוכית ואומר לה למלא אותו. "אני לא יודעת איך ואין לי עט", היא בוכה, "תנו לי את ההיתר ותנו לי ללכת!". נאמר לה למלא את הטופס והיא נשלחת משם.

אני מסמנת לה לגשת אליי, אומרת לה שיש לי עט ושאני יכולה לעזור. אני ממלאת את הטופס בשבילה ומחזירה אותו. היא נדחפת שוב לראש התור ומגישה את הטופס לחייל. היא מתחילה לקלל את כלתה ומתלוננת שזו אשמתה מפני שדרשה שהילד יקבל טיפול בירושלים. כמה גברים בתור מציעים מילות תמיכה: התפללי לאלוהים והירגעי; שאלוהים ייתן לו בריאות.

מגיע תורי. אני מסבירה לחייל למה אני כאן. הוא מחליק לעברי טופס. אני מוחה, מסבירה שכבר מילאתי את כל הטפסים שלי במשרד הפנים בטבריה. "אם את רוצה את ההיתר שלך, תמלאי את הטופס הזה. זה הפרוטוקול", אומר החייל לפני שגם אותי הוא שולח משם.

אני עוזבת את התור בתסכול וממלאת את הטופס במהירות האפשרית לפני שאני חוזרת לחלון. אני מוסרת את הנייר וחוזרת, שוב, לאזור ההמתנה. למזלי, לא עובר זמן רב עד שקוראים בשמי ואני מקבלת את היתר איחוד המשפחות שלי.

אני יוצאת דרך שני שערים מסתובבים ומוצאת את עצמי פתאום באורו הבוהק של מגרש החניה. מאחוריי אני שומעת את קולו העמום של הרמקול מכריז על צירוף מספרים נוסף. אני חוזרת לרכב של אחי, ואנחנו נוסעים לבית סאחור לבקר את ההורים שלי.

בזמן הנסיעה, אני ממשיכה לתכנן בראשי את מוזיאון גוש עציון. מבקרים ילכו במסדרונות המוזיאון מלווים בפסקול של השיחות בערבית מאזור ההמתנה, בעברית של החיילים, בקריאות המספרים ובקליקים של השערים המתכתיים. הם יצטרכו לבחור באחד השירותים ולהזין את מספר הדרכון שלהם. לאחר מכן הם ימתינו כמה דקות, שעות, או יום שלם. חלקם אפילו יתבקשו לחזור ביום אחר.

מאחורי החלונות המשוריינים של המוזיאון יוצבו רובוטים בדמות חיילים. כשהמבקרים ייכנסו לאחד החדרים לקבלת כרטיס מגנטי, הרובוט יאסוף את הנתונים הביומטריים שלהם וישאל שאלות שהוא כבר יודע את התשובות עליהן. אם הם לא יענו נכון, הם יינעלו בחדר.

על קירות אזור ההמתנה השני, ליד שלוש הדלתות הממוספרות ושני החלונות המשוריינים, יהיו תמונות של אנשים שונים ולידן אוזניות. האוזניות ישמיעו, בקולותיהם, סיפורים על השעות שבילו במקום הזה, מדוע הם היו שם מלכתחילה וכיצד זה הסתיים.

המבקרים עשויים לצאת כשבידם כרטיס מגנטי או היתר. זה יהיה סמל למערכת שהיתה פעם, זו ששום אדם לא אמור לסבול עבור פעולה פשוטה של מגורים עם משפחתו, פרנסה הוגנת או טיול כדי לראות את העולם הגדול והיפה שלנו.

יום אחד, מוזיאון גוש עציון יזכיר לנו את מה שהיה פעם אך אסור שיהיה שוב לעולם.

הטקסט פורסם לראשונה בערבית ובאנגלית במגזין האינטרנטי Fikra ביולי 2024.

מהדורה מקוונת | מרץ 2025
תרגמה מאנגלית: נגה רש
דימוי: לכל האוהבים (קוצים), 2023, קרמיקה, קרדיט צילום: אילונה בלגה