מונה ליזה

המטבח הצר והמוארך מחופה חרסינות אדומות מן המסד עד הטפחות. "אמא, את צריכה לבוא לבית הספר לשיחה עם המנהלת", אני אומרת.
"עוד הפעם אני צריכה ללכת. עָש נַעְמֶל לָכּ? עָש?" היא אומרת לי, סוגרת את ברז המים, מנגבת את ידיה בסינר המרובב ומסבה אליי את ראשה מן הכיור.
אני מוציאה מכתב רשמי המזמין את הוריה של התלמידה אילה בן לולו להגיע לשיחה דחופה עם המנהלת.
"אֵימְתָּה?"
"זה מחרתיים, ביום שלישי בשעה שתים-עשרה. אמא, אני צריכה שתחתמי לי שקראת".
אמא מעבירה שוב את כפות ידיה על הסינר, מסירה אותו, תולה אותו על מסעד הכיסא המרופד בבד סקיי חום ומתיישבת. אני עומדת מעליה.
"קומי תנקי פה, אמא. השולחן מלוכלך", אני אומרת. פרפר לילה משורטט נחבט בנורת הניאון. אמא גוררת את כיסאה לאחור וקמה להביא סמרטוט מטבח ישן מהשיש.
"תשטפי אותו קודם, אמא. המכתב נקי, תראי", אני פורשת את הדף מול פניה. "אני לא יכולה לשים אותו על שולחן מלוכלך, מה אני אביא להם, מכתב עם כתמים של מטבוחה?"
"חְיָאר! דָאכּ סִי כִּלּוֹ בשביל מכתב", אומרת אמא. היא מתכופפת אל ארון חומרי הניקוי שתחת הכיור, מוציאה מתוכו מטלית ורודה חדשה ומשליכה את הסמרטוט הישן לפח. היא פותחת את הברז, מרטיבה את המטלית, מנגבת את שולחן הפורמייקה המוכתם וחוזרת לשבת בכיסא. פסוקת חוצה את שערה הדק. על הכיריים בגבנו מבעבעים המים בתוך הסיר. פרפר הלילה החריש. אני פורשת את המכתב על השולחן מול אמא, נועצת אצבע מורה במקום שבו נדרשת חתימתה ומגישה לה עט. אמא לוקחת את העט מידי ומקרבת אותו אל המכתב. עוד רגע תרעד כף ידה האוחזת בעט ברעד החולף בה כל אימת שהיא נדרשת לחתום את שמה. משישכך הרעד, תכוון את חוד העט ותניח תחת המקום שבו אצבעי ממתינה לה. אמא מתחילה בצד שמאל וחותמת אט-אט את שמה הצרפתי, "ראשל", בצרפתית שלמדה במרוקו. ואני מעבירה את אצבעי המשגיחה אות-אות ממעל על גבי הדף.
"אִיוָוה סָאפֶה, תיתני לי עכשיו לעבוד", אומרת אמא וקמה מן השולחן. חזה הכבד נופל תחת אריג הטריקו של החלוק ופטמותיו מתפתלות כמו שתי חיות סומות.

בבוקר יום שלישי, אמא מתקשרת לאחראית עליה בעירייה להודיע שתיעדר. היא עומדת במבואה האפלולית שטפט בדוגמת קורות עץ מכסה את קירותיה ומצמידה את האפרכסת אל אוזנה. אמא הולכת לבניין העירייה כל יום בצהריים. מעולם לא פגשה שם איש. היא מנקה חדרים ריקים, מרוקנת פחי אשפה משרדיים משאריות כריכים וגלעיני פירות, פותחת משרדים דוממים בצרור מפתחות ענקי. לעתים עוד דולק באיזה חדר אור שמישהו שכח או שטלפון מצלצל דקות ארוכות ואחר משתתק. היא מצחצחת את האסלות במברשת פלסטיק ובחומצה. אמא מודה למזלה הטוב: פקידי עירייה אינם מלכלכים הרבה, ובחדריהם פרוש שטיח רך מקיר לקיר.
"תודה רבה, את אישה טובה", אומרת אמא לאחראית עליה בעירייה, מתכופפת עד שידת הטלפון הנמוכה והאפרכסת צמודה לאוזנה, מניחה אותה על התושבת וניגשת להתלבש בחדר השינה. אמא קוראת לי לעזור לה עם החזייה. אני מושכת אליי בכוח את רצועות החזייה העבות וגופה של אמא מתנודד ונוטה לאחור. "אל תזוזי", אני מבקשת ורוכסת על גבה את קרסי המתכת. אחר כך מסרקת אמא את שערה החום במסרק פלסטיק לבן ואני פותחת את מגירת השידה, מוציאה פינצטה ואת השפתון האדום שלה ותוחבת אותם לכיסי.

אני לומדת בבית הספר האקסטרני מישלב: מפלט אחרון לנערים ונערות שנזרקו מכל תיכון אחר בעיר. אמא ואני יוצאות מן הבית והולכות יחד. אמא משלבת בכף ידי הדקה כף יד שאצבעותיה נפוחות. טבעת הנישואים מוטבעת בהן עמוק משל כבר היתה לחלק מן הבשר. היא לובשת שמלת טריקו פרחונית ונועלת קבקבי רשת ועץ, הולכת אט-אט ואני גוררת אותה בידי כילד קטון הגורר חמור בחבל. אנו חוצות את העיר כולה, ממזרח למערב. חולפות ברחובות ששמותיהם כשמות גיבורי הציונות: אחד העם, הרצל, לסקוב, ידין. ברחוב כצנלסון הארוך, היורד עד בית הספר, אנו חולפות על פני וילות קטנות ומטופחות ובקדמתן דשא ירוק וערוגת פרחים צבעונית. אמא עומדת ומתנשמת בכבדות, נשענת על שער ברזל, מרימה אליי את עיניה הכחולות ואומרת בפליאה: "בית ספר רחוק יש לך, עָלֵיש מְשִׁית לבית ספר כזה רחוק?"
אני שותקת וכובשת את עיניי במדרכה.
שמש מזרחית לוהטת על עורפנו. אנו מוסיפות לרדת ברחוב הישר והצר עד בית הספר. חוצות את הכביש הסלול האחרון החותם את העיר. ושם הוא עומד: מבנה דמוי קסרקטין צבאי בקצה המערבי של העיר, צריפים טרומיים צמודים זה לזה בצורת חי"ת בתוך מגרש מגודר. מעבר לו דיונות חול הנמשכות מן הים.
אני דוחפת את השער עבור שתינו וכף ידה של אמא נלחצת לכף ידי. אני אוספת אליי את זרועה וטומנת אותה בבית שחיי. אנחנו נכנסות. זו שעת ההפסקה. מחוץ לכיתה, ברחבת החי"ת, יושבת עפרה היפה שהראתה לי פעם בשירותים איך מרטה את שְֹער ערוותה בשעווה רותחת. "יפה? תעבירי פארה, חלק כמו תחת של תינוק", אמרה ולקחה את כף ידי בידה. העור התכווץ ונמס למגעי, קירח וקרומי. "עשית לעצמך כווייה", חילצתי את ידי בבעתה.
ליד עפרה יושב יוסי פייגל, שאמו תימנייה ואביו היה שחקן כדורסל אוקראיני. יושבים גם גבי אטדגי וסימה ברזני. סימה מאופרת בכבדות; אבא שלה שוב הכה אותה כי חזרה הביתה מאוחר. היא יושבת על ברכיו של גבי, שמפריח לעברה טבעת עשן בצורת לב בכל פעם שהיא מושכת בתנוכי אוזניו וצוחקת.
"כוסית!" עפרה היפה שורקת לעברי, והם צוחקים. "באה לתפוס איתי אחר כך טרמפים לים?"
אני מחייכת ומסבה מהם את ראשי, מזרזת ומושכת את אמא אחריי לחדרה של המנהלת. אמא כמעט מועדת.
"יותר לאט, אילה. חְ'לָאס, כמעט נפלתי".

משרד המנהלת צפוף ודחוס. מורים ותלמידים נכנסים ויוצאים. מזכירה מאחורי שולחן.
אמא ואני יושבות על שני כיסאות פלסטיק לבנים, צמודים לקיר, והיא נאנחת ואומרת: "תְּהֵרְסוּ לי רְזְ'לִיָה מִלְ-מַשְׁיָה". אני מלטפת את פניה הרכים כל כך ולוחצת באצבעי על שפתיה.
אנחנו שותקות. אני אינני פוסקת מלהתעסק בכיסאי. מרעישה, מזיזה ומקרבת אותו לכיסא של אמא. שלא יהיה ביניהם שום רווח, שיהיו כמו ספסל ארוך.
נשמע הצלצול ובבת אחת נגדעת ההמולה בחדר המנהלת. בחוץ דלתות נטרקות, ריצה, צעדים מהירים וקולות צחוק רחוקים. שקט נורא משתרר. אנחנו מוסיפות לשבת ולהמתין בדממה שמחוץ לזמן עד שהמזכירה קוראת לנו להיכנס. אני נבהלת ונזכרת שלא השתמשתי בשפתון ובפינצטה. אני מוציאה אותם מכיס מכנסיי, מבקשת מאמא להביט אליי ומושחת אודם במהירות על שפתיה החיוורות. היא מחייכת במבוכה.
"היא מחכה לכן", מזרזת אותי המזכירה. "זה לא מכון יופי".
"עוד רגע". אני סוגרת את השפתון, מוציאה את הפינצטה ומורטת לאמא שערות סוררות שחרגו מקו הגבות. "חבל שלא הבאתי צללית כחולה, שהמנהלת תראה שיש לך עיניים כחולות", אני אומרת לה.
סבלנותה של המזכירה פוקעת. היא קמה ממקומה, פותחת לרווחה את דלת חדרה של המנהלת וממתינה. אמא ואני חוצות את הסף. המזכירה סוגרת את הדלת בגבנו ונעלמת. קרירות מזגנים זרה מקדמת אותנו ווילונות כחולים מכסים את החלונות עד שרק אור שמש מרוסן וכבוש כבכי מסתנן בעדם אל החדר.
"הואילו לשבת, גברת בן לולו, שבי בבקשה", אומרת המנהלת. היא יושבת על כיסא משרדי שחור וכף ידה הימנית, שהיתה מונחת בחיקה, מתרוממת אל שולחן העץ הכהה ונופלת עליו בנקישה. אני מחזיקה את אמא בידה ושתינו יושבות מן העבר השני של השולחן על שני כיסאות מתכת מרופדים באריג גס.
"שלום גברת בן לולו, טוב שבאת", אומרת המנהלת לאמא.
"אה, שלום", אמא מחייכת אל המנהלת במבוכה. על הקיר שמאחורי כיסא המנהלת תלוי גובלן רקום של המונה ליזה. מעינה הימנית זולג חוט פרום. המנהלת מסירה את משקפיה, נשענת לאחור בכיסא הרחב, משלבת את ידיה ומביטה באמא ממושכות.
"ראי, גברת בן לולו", היא אומרת. "את יודעת שעל אף ההערות החמורות שצברה אילה בתיקה האישי במהלך השנים, בית ספר מישלב ניאות לקבל אותה לשורותיו בתחילת השנה".
"כן, אילה היתה הולכת פעם לבית ספר ליד הבית", אומרת אמא. היא הוגה את שמי במלעיל ואוזני צוללות.
"אני מקבלת כל הזמן תלונות עליה, ואני מתחילה לחשוב שהמסגרת של בית ספרנו לא מתאימה לה יותר", אומרת המנהלת.
"היא עשתה משהו רע?" שואלת אמא.
"רק אתמול הציתה סיגריה ועישנה בכיתה. וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות".
"אני לא עישנתי", אני מתפרצת. "גבי העביר לי את הסיגריה שאני אעביר לפייגל שהיה בחלון. העבירו לי את הסיגריה דלוקה באמצע השיעור, אני רק קמתי לתת אותה".
"שבי בבקשה", אומרת לי המנהלת. המונה ליזה מאחורי גבה מביטה בי. אני רוצה לקום ולמשוך את החוט מעינה, למשוך ולפרום עד שיתגלה שלד השתי והערב, הרי תמונת הנוף עם הנהר התכול מאחוריה הפכה לשביל בוצי. אני משפילה את עיניי. שולחת את ידי אל ידה של אמא המונחת על ברכיה. המנהלת מוסיפה לדבר, קולה רחוק ועמום. ידי מרפרפת על גב ידה של אמא, ממוללת את אצבעותיה באצבעותיי עד שהן ניגפות בטבעת הנישואין ונטפלות אליה, מסובבות אותה בבשר, מושכות אותה מעלה עד שנגלה תחתיה חריץ חיוור וחסר דם כמו צליפה של שוט.
"גם בבית היא לא מתנהגת יפה, את חושבת שהיא מתנהגת יפה?" פתאום אמא צוחקת, מחלצת בכוח את ידה הנתונה בידי תחת השולחן וצובטת את לחיי. "טוב, מה נעשה? אִיוָה, תיקחו איתה סבְּלנות, היא ילדה טובה".
"תודה רבה לך, גברת בן לולו. תודה רבה שבאת, אבקש מהמזכירה לשלוח לך מכתב סיכום של הפגישה", חותמת המנהלת את השיחה. היא לוחצת על כפתור וקוראת למזכירתה.
אנחנו קמות יחדיו ואמא ואומרת לי, "תהיי ילדה טובה, נַעְבִּי-בָּאסְכּ. את תהיי בסדר, נכון? אבל למה שלחתם אותה לבית ספר כל כך רחוק?" שואלת אמא את המנהלת ומרימה מעט את קולה.

אני מובילה את אמא בחזרה אל ביתנו, בקצה השני של העיר. שוב אנו חוצות את כולה, ממערב למזרח. היא מאחוריי, קול טפיפת קבקבי העץ עולה מן המדרכה. השמש נעוצה בשמים הבהירים מעל ראשינו, וצלליותינו המתקצרות על המדרכה נבלעות זו בזו.
בסוף העלייה של רחוב כצנלסון אמא מתנשמת ומבקשת לעצור לנוח. אנחנו נשענות על חומה עשויה אבני ירושלים ואני אומרת, "אמא, מפה את כבר יכולה להמשיך לבד. תחצי את ז'בוטינסקי ותמשיכי ישר. כשתגיעי להרצל את צריכה לפנות שמאלה ושם תראי את התחנה המרכזית". אני מחווה בידי, לסמן לאמא את דרכה הביתה, אבל היא מביטה בי עייפה ומבולבלת. אני ממשיכה ללכת איתה. כשאנו מגיעות לתחנה המרכזית אמא מחייכת, אומרת שהיא מכירה את הדרך. אני מנשקת אותה שתי נשיקות מצלצלות, אחת בכל לחי.
אני ממהרת בחזרה לבית הספר. בקרן הרחובות מוהליבר וז'בוטינסקי אני מסבה את ראשי לאחור ורואה את אמא עוד עומדת שם, מתמהמהת, עדיין נשענת על עמוד התחנה. אני מוסיפה ללכת, כמעט רצה בלי לעצור עד קצה הרחוב היורד מערבה לבית הספר. מחיצה מבריקה של חום עולה מולי מן האספלט השחור.

גרנטה 7 – כסף | דצמבר, 2017
דימוי: בועז אהרונוביץ', מתוך Daily Practice, תל אביב 2017