מונטריאול-ירושלים-תל אביב-קריית טבעון: שיחה עם יונתן לוי

"החיים האמיתיים אינם עוד. עם זאת אנחנו עדיין בעולם", כותב הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס בפתח ספרו הגדול כוליות ואינסוף. זוהי פרפרזה על משפט של המשורר ארתור רמבו, והכוונה היא שהאדם המודרני נוטה להתכנס אל המקום המוכר לו, אל "הבית", וחושש מהחיים המתדפקים מבחוץ "מבעד לדלת" או הקוראים לו מבפנים בלילות טרופי שינה. החיים אינם עוד, אומר לוינס, ובכל זאת אנחנו עדיין בעולם, הסובב אותנו ומרצד בתוכנו באי-שקט. רק באמצעות התנועה היוצאת מעולם המוכר לנו אל מחוץ לבית, אל "האחר לחלוטין" הממתין לנו "שם", נוכל אולי להתעורר לעולמות נוספים, ולדבר עם הקול הקורא לנו של החיים.
יונתן לוי כתב את הרשימות מסעות רפול I-II-III המהוות חלק מהמחזה רפול והים, שחיבר עם נועם ענבר, והתפרסמו בגיליון השני של גרנטה. הוא ביים וכתב לבדו ועם שותפים שלושה מחזות, ופרסם ב-2015 את מלכיטווס, ספר המרכז את מרבית יצירתו. בימים אלה הוא עובד על ספר חדש ועל אופרה בשם עורו אחים. שוחחנו איתו על הפתיחות למשאלה בחיים ועל התנועה המאפשרת לשירה להפוך להתרחשות דרמטית.

מונטריאול-ירושלים

נולדתי במונטריאול בקנדה. אבא לימד באוניברסיטה ספרות עברית. ההורים שלי היו שם כבר כמה שנים כשנולדתי, וגם התגרשו שם. הזיכרון הראשון שלי ממונטריאול הוא של שלג ושל חורף. אני רואה את עצמי מחליק על מגלשת שלג שאחי בנה. אלו הזיכרונות הכי חזקים שלי. השפה הראשונה שדיברתי היתה אנגלית. דיברו איתי אנגלית כילד. אז באיזשהו מקום החשיבות של קנדה לכתיבה שלי היא שהגעתי לישראל ולעברית כזר. עברית היא לא שפת האם שלי, זו לא השפה הראשונה שדיברתי, למרות שאני שולט בה הכי טוב היום. זה אפשר לי ללמוד את העברית כשהתודעה שלי כבר מפותחת.
הגעתי לירושלים בגיל ארבע. אמא לקחה אותי אתה לארץ, ואחי הגדול נשאר עם אבא בקנדה. בגן כולם ידעו עברית, ואני הייתי צריך ללמוד אותה מההתחלה. זה חולל בי יחס יצירתי לשפה, כי היא לא היתה מובנת מאליה. אמא המשיכה לדבר איתי בשתי שפות עד גיל שש, ואני זוכר את התסכולים שלי, למה אני הילד שיודע הכי פחות עברית בעולם? אימא הרגיעה אותי ואמרה שדני קיי והארי בלפונטה, ששרו את השיר "הבה נגילה" בתקליט ויניל  שהיא היתה משמיעה לי, יודעים אפילו פחות עברית ממני, וזה שימח אותי לדעת שהמצב לא כל כך נורא.
בכיתה א' התחלתי לכתוב סיפורים בעברית, בהתרגשות גדולה שהנה פתאום אני יכול לכתוב בשפה הזאת, עד שבגיל מסוים עברתי לחלוטין לעברית. המשכתי לקרוא אנגלית, אבל כתבתי וחשבתי לחלוטין בעברית. בינתיים אחי חזר לארץ עם אבא, ויצרנו  ביחד עיתון משפחתי בעברית. בכלל כתבתי הרבה וציירתי, אבל החלום להפוך לסופר התחיל אצלי רק כמתבגר.
את ירושלים חוויתי כמקום קסום ואגרסיבי, עיר שמלאה במקומות לגמרי מכושפים. גרנו בתלפיות, ולחיות בירושלים כילד היתה חוויה לא פשוטה. למדתי בכיתה שלא התעניינו בה בתרבות ובאמנות כמו בבית. בביקורים אצל אבא בהרצליה בשבתות ובחגים תמיד היתה עשייה תוססת, היינו משפחה יצירתית: תיאטרון בובות, עיתון בעברית, צלליות, סיפורים, קומיקס. בירושלים הייתי לבד יותר, עם איפוק פנימי, או משחק עם חברים במחשב. את הקסם של ירושלים גיליתי רק בשנים מאוחרות יותר- את המנזר בתלפיות, את הטיילת, את הדרך לעיר העתיקה. התקופה בבית הספר היסודי היתה תקופה קשה, תקופה של בדידות אישית שיצרה חוסר ביטחון גדול. בתיכון היה לי ניסיון טוב יותר. למדתי בחינוך פתוח, והאווירה היתה הומנית יותר, עם מורים מאוד נחמדים.

ירושלים-תל אביב

בכישוף התעניינתי כבר מגיל צעיר. רציתי להיות מכשף הרבה לפני שרציתי להיות סופר. כבר כילד התעניינתי במה שנמצא מעבר, אבל בהשפעת אמא שלי תפסתי את עצמי כרציונליסט וכאתיאיסט. הייתי ילד וכחן, אוהב להתווכח עם הרבה ביטחון. יום אחד הייתי אצל חבר, והתווכחנו על קוסמים. פתאום אח שלו הגדול אומר לי, "אתה מתווכח, אבל אתה לא באמת אתיאיסט, אתה מאמין באלוהים". הכחשתי כלפי חוץ, אבל בפנים הרגשתי שהוא צודק. משם התחיל מסע החיפוש שלי בעקבות האמונה. זה דבר מסתורי – למה, מאיפה שילד יתעסק בזה? אבל השאלות המטאפיזיות תמיד הטרידו אותי. בגיל הנעורים קראתי את אדגר אלן פו ואת קפקא, שני סופרים שחיו עולמות מטאפיזיים, שכתבו על פרדוקסים בלתי פתירים, כתבתי סיפורים בהשראתם. אחר כך כסטודנט היתה לי משיכה חזקה לבית של סבא וסבתא שלי ברחביה. הם היו אנתרופוסופיים, והיתה לי תחושה שהם מתעסקים בתורת הנסתר.
בגיל שמונה-עשרה היתה לי חוויה פנימית של הכרת רובד עמוק יותר של הממד המטאפיזי של העצמיות, והכישוף הבשיל לעיסוק בפילוסופיה רוחנית ומטאפיזית. שנות העשרים שלי הוקדשו לחיפוש רעיוני. ניסיתי להבין את השאלות הגדולות: מה זה העולם הזה? מה אני עושה בו? מהי אמת? היה לי ענין עמוק בכל דת מהמקום של החוויה שלה. עברתי עם אמא שלי לתל אביב והתחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ומאוחר יותר באוניברסיטה העברית בירושלים. למדתי פילוסופיה, מחשבת ישראל ופילוסופיית הדתות. ניסיתי לברר את הדברים שהעסיקו אותי דרך למידה אקדמית, אבל לא רציתי להיות אקדמאי. חיפשתי תמיד את המורים שיאפשרו לי להגיש מחזורי שירה או סיפורים כעבודות סמינריוניות. יצירתית היו לי הרבה רעיונות שהתרוצצו בתוכי, אבל לא תמיד היתה לי הבשלות הנפשית להגשים אותם. אלה היו שנות חיפוש ואיסוף. כתבתי דברים, כמו כובע הר שהתחיל כעבודה סמינריונית, אבל הייתי צריך להבשיל בדברים אחרים. דימוי הפתיחה של המחזה הראשון שלי סדאם חוסיין, למשל, עלה לי בראש עשר שנים לפני שהוגשם. ראיתי תמונה של דיקטטור בבונקר עם שלושה כפילים. דימוי מדהים שלא ידעתי מה לעשות איתו. אחרי עשר שנים פתאום ידעתי.

תל אביב-קריית טבעון (הלוך וחזור)

סיימתי את התואר, ועברתי עם בת הזוג שלי לצפון, לאלוני אבא. התחלתי ללמוד אנתרופוסופיה בהרדוף באופן אינטנסיבי. קראתי את  רודולף שטיינר, את קרישנמורטי ואת גורג'ייב. רציתי להבין מה זו האופציה הרוחנית הזו של האנתרופוסופיה, אחרי התנגדות נורמלית שהיתה לי אליה בגיל צעיר. גדלתי בסביבה אנתרופוסופית, סבא וסבתא מהצד של אבא היו אנתרופוסופיים, וגם אשתו השנייה. משהו באסתטיקה האנתרופוסופית ברמה החווייתית, המעודנת, לא האינטלקטואלית, תמיד דיבר אליי. אחרי הרדוף נסעתי לברית המועצות לשעבר. הפכתי לשליח נוער של הסוכנות היהודית בגאורגיה לתקופה של שנה וחצי. הרגשתי משיכה למקום, תחושה שהייתי שם פעם, שאני שייך. המשכתי לחפש, היתה לי תשוקה עזה לרתום את הכוחות האמנותיים שלי לדחף הרוחני.
ההתקרקעות התחילה אצלי בגיל שלושים. עשיתי עם ליאור ווטרמן את ההצגות מנו מלך אטלנטיס ו-מר עולם שהועלו בפסטיבל עכו, וכשנולדה לי בת כוחות המשיכה שלה תבעו ממני נוכחות. נעשיתי מעשי יותר ושמנמן, קצת יותר אמביציוזי. עברתי לקריית טבעון והתחלתי לעבוד במדור הניו אייג' של "מעריב nrg". באיזשהו שלב נמאס לי מטבעון ומהעבודה מול מחשב והתפטרתי. עברנו ליישוב הקהילתי כליל, וחתמתי אבטלה. אחרי חודש קיבלתי פניה מאיתי פז להקמת התיכון האנתרופוסופי בטבעון. עברתי לכפר הבדווי הקרוב טבאש מסיבות כלכליות, ואחר כך חזרתי סופית לטבעון, והתמקדתי בחינוך. יום אחד איתי ביקש ממני לעשות הצגה על שתי דמויות מיתיות חשובות של האנתרופוסופיה, לוציפר ואהרימן. התיישבתי לכתוב ולביים את ההצגה, ושילבתי בה פואמה שכתבתי על דמות מיתית אחרת מלכיטווס. אחר כך המשכתי לביים בתיכון שתי הצגות כל שנה, עד שהגיע סדאם חוסיין ב-2011. מבחינת האנתרופוסופיה השנה השלושים ושבע נחשבת לשנת תפנית בביוגרפיה של האדם. הייתי בן שלושים ושבע, ופתאום הבנתי מה לעשות עם הדימוי הזה. אחר כך בא רפול והים, ואחר כך הנפילים וכך הלאה.
אני רואה את החיים המקצועיים שלי כמו צמה משתלשלת. רצועה אחת בצמה היא האמנות לסוגיה. רצועה נוספת היא החינוך. רצועה שלישית היא עיסוקים חברתיים, כמו עיתונות או פסטיבל שייח' אבריק. לפני שנתיים התרחקתי קצת מהחינוך, ויזמתי את הפסטיבל עם אנשים נוספים. זה היה ניסיון לעבוד על משהו גדול יותר, לראות אם אפשר לעשות פעילות תיאטרון עם עיירה שלמה. לא אהבתי את סביבת החיים שלי בטבעון, את הרחוב שאליו אני יוצא בבוקר, ושאלתי את עצמי, האם אפשר להפוך את טבעון לקנבס? האם אפשר ליצור סביבה שהחיים בחוץ חשובים בה לא פחות מהחיים בפנים? הסתובבתי שנה עם הרעיון עד שפתאום הבנתי שכדי להרים עיירה שלמה אי אפשר לעבוד עם חזון של אדם אחד. צריך לעבוד עם אלף חזונות, לעצב סביבה מכוח המשאלות הפנימיות ביותר, ללא קשר למבנה הכלכלי, החברתי או הסביבתי. זה קשור יותר לייעוד. מה קורה כשיוצרים פלטפורמה שאין לה משאבים כלכליים, שהכול בה מבוסס על המשאב האנושי של רצון פנימי ותמיכה קהילתית? בפסטיבל אין סלקציה, כל משאלה יכולה להתגשם. הרעיון הוא לאפשר לאדם שיוזם לבצע בעצמו ולהגשים. בפסטיבל הראשון היו מאתיים ושלושים אירועים, השנה יהיו יותר מארבע מאות אירועים עם אלף מתנדבים, ואינסוף השלכות ופעילויות המשך מכוח הרצון של המון אנשים.
מבחינה אמנותית אני כותב עכשיו ספר ומביים אופרה. הגעתי לספר אחרי שפוטרתי מכתב עת אנתרופוסופי שערכתי מטעמים כלכליים. הייתי זקוק להשלמת הכנסה וחשבתי מה אני יודע לעשות? אני יודע לכתוב. החלטתי לפנות לאוליגרך לאוניד נבזלין ולהציע לו לכתוב מחזור שירים על תרומתו לעם היהודי, וככה להתפרנס. ירדתי מהרעיון מהר, אבל רציתי לבדוק מה הניצוץ שהעלה אותו. הבנתי שאני מוכן לרתום את יכולת הכתיבה שלי לטובת מישהו אחר בתנאי שאני מאמין ברעיונותיו. אז פנה אליי עלי ברוק מטבעון, שהקים עמותה במטרה להתחיל את הציונות מחדש, עם פחות טעויות, עם דיאלוג טוב יותר עם שאר החלקים בחברה, והצעתי לו לכתוב "ספר שייצר טלטלה פוליטית בכל מי שיקרא אותו". אמרתי שאני יכול לנסות, לא בטוח שאצליח, ואחרי שלושה ימים הגיעה מעטפה עם צ'קים. זה לקח שנתיים במקום חצי שנה בגלל הפסטיבל, ובגלל המלחין אדם מאור שפנה אליי וביקש ממני לכתוב לו אופרה. סיפרתי לו במה אני עוסק, והוא אמר בוא נעשה את הספר כאופרה. הבכורה עוד שנה בצרפת, והאופרה תוצג בשנים-עשר בתי אופרה מרכזיים ברחבי אירופה.

שירה צורה במה (על הכתיבה)

אמת אמנותית אינה אובייקט. זה לא משהו שאתה תופס. זה משהו שאתה נכנס אליו, וקורה לך משהו. זה כמו שאמר הרקליטוס, אתה לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים. יש אלמנט כאוטי בתיאטרון, אין לך בתיאטרון שום סיי אחרון על הרוח של מה שכתבת. רק בסוף, פתאום בבכורה, אתה מבין מה הגיע. אתה אחראי רק להיריון, באיזשהו שלב ההצגה אומרת לך על מה היא. תוך כדי העבודה אני עושה את המקסימום כדי לדייק את הכלי, את מנגנון המוליכות, את ההולכה. האלמנט הריטואלי הוא להביא את הדברים שכתבתי לכאן ולעכשיו של הבמה. אתה עובד עם כוחות אחרים, אתה עובד עם כוחות פרפורמטיביים, זה האלמנט הריטואלי. השאלות הן איך השפה קשורה לבמה, לשחקן, לתלבושות, לתפאורה. איך אתה מעצים באופן שהוא אסתטי ורב-חושי את הכוח של המילה והופך אותה להתרחשות.
רפול והים למשל עבר הרבה גלגולים. התחלתי לכתוב אותו שלוש פעמים, ובפעמיים הראשונות זה לא היה מספיק טוב. בעיקר ניסיתי למצוא נרטיב סימבולי; איך לוקחים את הביוגרפיה של רפול ומחלקים אותה לסדרת תמונות אובייקטיבית שהיא מעניינת וחזיונית, סוג של חוויה ריטואלית או צלילה אל קומות הנפש. השתדלתי למצוא השתלשלות נכונה. אם הכתיבה טובה, אם הצליח לי, השאיפה היא שהכוחות הרוחניים שהיו אקטיביים בזמן הכתיבה, בזמן העבודה על המחזה, בזמן החוויה התיאטרלית עצמה, יהיו נוכחים. אם זה עובד, הקורא או הצופה מרגיש את זה, הוא מבין  אינטואיטיבית מה עומד מאחורי הדבר הזה שהוא סופג, מה התמצית.
היחס שלי לשפה הוא כישות. השפה היא כוח, ישות רוחנית שאנחנו לוקחים בה חלק כיצורים שפתיים, כמו שהגוף שלנו לוקח חלק בעולם הפיזי. הכוח המדבר הוא בתוך ישות שהיא השפה. הישות הזאת היא גם מונולוגית וגם דיאלוגית. אתה יכול לעבוד עם השפה כפרטנר או ככוח טבע, אין תשובה אחת מה נכון. זה נורא אינטואיטיבי. מה שאתה כותב צריך להיות יפה, מעניין, מצחיק, צריך שזה יהיה במקום. אתה שואל את עצמך בכל עת מה הדבר עצמו מבקש ממך? ומה ההשפעה שלו? איך הוא משפיע על הקורא או על הצופה? לאן הוא לוקח אותו במסע הזה? האם אתה מקשה עליו? האם אתה תומך בו? איך אתה לוקח אותו עכשיו למסע בנפש? זה מרגיש קצת כמו להיות Dungeon Master של מילים וצלילים, אם לקחת דימוי ממשחקי מחשב. זה תמיד לנסות להחיל על היצירה סדרי הקשבה שפועלים בכמה קני מידה בו בזמן.
אנחנו מנסים ליצור סדר בשיחות האלה, אבל מה שבפועל קורה, ביומיום, שונה לגמרי. דברים קורים, וקורים במקביל, וכל פניה או שיחה היא שאלה, "מה הדבר הזה אומר?", "מה נדרש ממני?", "לאן זה הולך?" אני מקבל פניות מכל מקום, להצגות, לפסטיבל, ועוד, ובתוך כל זה אני כל הזמן משתדל להישאר ערני, להבין מה אמור לקרות, ומה קורה. לפעמים דברים קורים כי יש דד-ליין. מישהו מהעולם החיצוני אומר לך, בוא תכתוב לזה ולזה ולזה, ואתה מתחיל לקבל אינפוט מהעולם החיצוני. אני לא יושב במגדל, אנשים פונים אליי, ולפעמים זה מכניס לך זרע שצומח. אם אתה פתוח ויש קליטה, אז זה גם מקום של פתח והשראה. אני מנסה ללכוד את התנועה הזאת בכתיבה שלי, בדברים שאני עושה, להיות פתוח בכל עת לשאלה, למשאלה. היצירה מבחינתי היא משהו שמאפשר לי לעסוק בכישוף, במוסר ובפרקטיקה. זו סוג של רגישות לסיטואציה שהיא יותר רגשית ממדעית, אבל בלתי מופרדת ממוסר ומחברה.

מהדורה מקוונת | יוני, 2018
דימוי: Traidah, קורות, חורף 2015