מוסא

אני הייתי בהרבה מלחמות, אתה יודע, בכולן בעצם הייתי, ממלחמת השחרור ועד עכשיו. הכי נורא היה בתעלה, בסואץ. שם כבר הייתי במילואים, עם דרגות קצונה מחיל האוויר. אבל החליטו לשלוח אותי לתעלה כי עשיתי את הטעות ההיא עם הליברטי… זאת המשחתת המצרית שהפצצנו בים התיכון, ווידאנו טוב טוב שהיא שוקעת, ואחרי ששקעה גילינו שבכלל היתה אמריקאית. טעות גדולה זו היתה, מה אני אגיד לך, רצף של טעויות… בכל אופן, בהתשה היו חסרים אנשים והציבו אותי בסואץ, לשמור.
שמה בתעלה הטילים היו שורקים מעליך כל היום כמו ציפורים, ואני כבר התפללתי שיהיה איתנו איזה אחד כמו הגנרל טוביאס מרסל. לא בשביל שיפחיד את המצרים – גם זה אולי, אבל בעיקר בשביל שיפחיד אותנו. הרי הפחד זה מה שמחזיק אותך במקומות האלה, ואם זה פחד מהסוג הנכון, כזה שתופס אותך מתוך הבפנים של הבטן ממש, אז אתה שוכח ממנו לגמרי, וגם מעצמך, והדברים נעשים קלים יותר.
אבל מרסל לא היה שם, ככה שהפחד שלי לא היה מספיק חזק שאשכח את עצמי, אז זכרתי. זכרתי את הפרצוף שלי היפה, את הסבתא שלך, את מוצא, את הילדים – את אמא שלך הקטנה… במצב כזה, למרות שאתה יושב בתעלה עם קסדה על הראש ונשק והכול, אתה לא חייל באמת, אתה סתם אידיוט שנתקע שם בטעות. פתאום אתה מתחיל לעשות דברים מוזרים, הגוף שלך עושה דברים מוזרים מעצמו, כי הוא לא יודע למי בדיוק הוא שייך – ככה בבוקר אחד של הפצצות, אני ישבתי מול מגש כפול של ביצים קשות, ואכלתי את כולן. ממש ככה, 24 ביצים אני אכלתי בתוך חצי שעה, מרוב ייאוש ובהלה. בחיים שלי לא קרה לי דבר כזה, 24 ביצים, מי בכלל היה מאמין שזה נכנס בבטן, אבל שם כן, זה דברים שהיו קורים.
בתעלה, דווקא שם, אני ראיתי פלא אמיתי. זה קרה בימים של הפסקת אש, כשהם פתחו את הגשרים בשביל לשלוח נציגים למשא ומתן. אנחנו שהוצבנו שם אבטחנו ותפעלנו את המעבר, ובצד השני היו חיילים מצרים שעשו את אותו הדבר. זאת היתה הרגשה משונה, משונה מאוד – לפני יומיים הפצצנו אחד את השני, ועכשיו פתאום עמדנו במרחק יריקה על אותו גשר, משני הצדדים של הגדר שחצתה אותו. הם עומדים לך שם, עם המדים שלהם והשפמים, ואנחנו עומדים פה, וכולם בשמש שותים מים ומסתכלים אחד על השני. וזאת בעיה. כי במלחמה צריך שהאויב יהיה אויב ממש כמו שדמיינת אותו, אחרת זה לא עסק.
התבלבלנו מהעניין הזה, גם אנחנו וגם הם, אז מהר מאוד התחלנו לקלל זה את זה, מה כבר היה לנו לעשות. קיללנו. הם בערבית מצרית, קללות של נחשים ממש, ואנחנו בעברית, ביידיש, בלדינו, בפסוקים מהתנ"ך. פתאום קפץ לי בראש איזה משפט מסולסל בערבית, לא יודע מאיפה הוא בא לי ככה, אבל אני הייתי מבסוט שנזכרתי. נעמדתי מול המצרי עם השפם הכי גדול, הקצין זה היה, הסתכלתי לו ישר בעיניים ואמרתי ככה: "כל א-דוניא בח'ר, וראס עירי סח'ר, ולא אינתא מאליכּ א-טיור, ויין תנזל?" (כל העולם ים, והקצה של הזין שלי סלע, ואפילו אם אתה מלך הציפורים, איפה תנחת?). ככה אמרתי את זה בביטחון מלא, והמצרי ירק לי בעין. אני ירקתי חזרה, אלא מה, ומיד קפצו כולם משני הצדדים על הגדר. נהיה שם בלגן גדול. המפקדים הגדולים אצלנו באו מיד, התעצבנו עלינו כהוגן והחליטו להעביר אותנו משם. שלחו אותנו שוב לשמור על גדר, אבל באיזה גשר נידח שאף אחד לא שמע עליו ואף אחד לא עבר בו.
כשהגענו לשם כבר ישב ליד הגדר איזה חייל ישראלי, מצומק מהשמש, ומהצד השני של הגדר היו חיילים מצרים – ומיד ראינו שאלה אותם החיילים שקיללנו על הגשר הקודם! תאר לך, אנחנו ראינו אותם עומדים שם והם ראו אותנו באים, ולרגע כולם התחילו לצחוק. אבל תוך רגע-שניים זה חלף, ורק עמדנו שם והסתכלנו זה על זה מבעד לגדר. כנראה גם עליהם התעצבנו מלמעלה, ועשו להם את אותו הקונץ כששלחו אותם לגשר הזה בשומקום.
הגשר הקטן הזה היה מסודר באופן דומה לקודם – היתה גדר שחצתה אותו בדיוק באמצע, ובאמצע של הגדר, באמצע של האמצע, היה שער כפול. אבל בעוד שבגשר הקודם בין שתי הדלתות של השער הכפול היה שטח מת שאסור היה לעמוד בו ועברו בו רק כשעברו בו, בתוך השער הכפול של הגשר הקטן הזה, ממש בתוך השטח המת, עמד איזה בחור. וזה מה שרציתי לספר לך.
הוא עמד שם, על קו הגבול ממש, פונה הצידה, מתחת למטריית שמש קטנה, ואני אומר לך בשיא הרצינות – מעולם לא ראיתי, ולא חושב שאראה גם, דבר משונה כמו הבחור הזה. הוא עמד מתחת לשמשייה שלו, זקוף כמו עמוד, במדים לבנים חלקים חלקים, שלא יכולת לדעת בכלל לאיזה צד הוא שייך ומאיפה נחת שם. עמד שם ודיבר לעצמו. מה שהיה הכי מוזר – ואתה ראית את זה רק אם התקרבת – השפתיים שלו היו שסועות בדיוק באמצע, שסועות חלק וישר כאילו נחתכו בסכין יפנית, העליונה עד הנחיריים והתחתונה עד הבליטה של הסנטר. וכשהסתכלתי לו פנימה לתוך הפה, כמו שאחד החיילים שם אמר לי לעשות, ראיתי שגם הלשון שלו היתה שסועה בקו האמצע, כל הדרך פנימה! הוא עמד ככה על קו הגבול, רגל שמאל אצלנו ורגל ימין אצל המצרים, לשון אחת פה ולשון אחת שם, והוא לא סתם את הפה המכוּער שלו. התקרבתי עוד כדי לשמוע, אבל לא הצלחתי להבין דבר מהגמגומים שיצאו לו. היה נשמע כמו רדיו שבור "לה-לה-לה פא-פא-פא סי-סא-סו", דיבר לעצמו והסתכל לשמים.
"זה, קוראים אותו משה, או מוסא. מה שתבחר אתה", אמר לי החייל הישראלי שישב שם כבר כשהגענו, והתקרב אל השער הכפול. כשהוא נעמד לידי, החייל הקטן הזה, שמתי לב שהוא היה איש מבוגר מאוד, ממש זקן. בטוח לא במילואים. אולי היה איזה נגד או מה. לא שאלתי שאלות. מהצד השני ניגש אלינו חייל מצרי, גם כן זקן היה ומצומק מהשמש, עם פרצוף מוארך כמו תמר ועם ג'ריקן גדול ביד. הוא שלף קשית גומי ארוכה, השחיל אותה דרך הגדר אל תוך השער הכפול, ואמר "איח'רַס נבי מוסא, אישרַבּ מַי" (סתום ת'פה משה רבנו, שתה מים). מוסא גמגם עוד איזה רצף צלילים שנשמע היה כמעט כמו המילה "תודה", ואז עיקל את שתי הלשונות לתוך הפה, סגר את ארבע השפתיים המגעילות שלו על הקשית והתחיל לשתות. כשהוא שתה מהקשית והפה שלו היה סגור, הוא היה נראה כמו איש רגיל ממש, בחור נאה אפילו, עם גומה בסנטר, שפתיים מוארכות, אף חד, עיניים חומות בהירות וגבות עבות, מסולסלות יפה. גם בלורית לעניין היתה לו. עמד שם זקוף מתחת למטרייה שלו ושתה מהקשית.
התקרבו כל החיילים משני הצדדים של הגדר והסתכלו בסקרנות. מוסא המשיך לשתות בשקט, הסתכל עלינו מסתכלים עליו, ולפעמים החזיר הנהונים קטנים מהגבות שלו. ככה עמדנו שם, אנחנו בשמש ומוסא בצל. המצרי הזקן הצית שתי סיגריות והעביר אחת דרך הגדר אל הזקן שלנו. השניים לקחו כמה יניקות והתחילו לספר לנו על מוסא. הזקן שלנו בעברית, ושלהם בערבית.
עכשיו לך תאמין לכאלה מעשיות ונסים – אבל זה מה שהם סיפרו. אמרו שהוא גם כן היה פעם חייל, רק שלא ברור באיזה צד נלחם, כיוון שברגע שהגיע לשדה הקרב הוא כל כך נבהל שזרק הכול והתחיל לברוח. לא רק את הנשק הוא זרק – גם את הקסדה, המדים, המגפיים, הגופייה והתחתונים – ככה רץ עירום מתחת לשמש וצעק "אמא! אמא!" עד שפגע לו קליע מאחורה, ישר בתחת.
והם סיפרו, שהקליע לא סתם פגע בתחת. כי הבחור הברחן הזה היה בדיוק באמצע דילוג מעל שיח גדול, באוויר, בפישוק רחב – הקליע נכנס בדיוק בתוך החור. נכנס בתוך החור של התחת ואז קרה הנס – הקליע חדר שם באופן חלק, ותוך כדי גם איבד מהירות באופן פתאומי, תפס את התנועה של המעיים, עלה בתוך הגוף של הבחור המסכן, שמרוב בהלה כל המחיצות הפנימיות שלו נפתחו, טייל בתוכו את כל הדרך למעלה ועף לו ככה, פלאק – ישר מתוך הפה. ככה הם אמרו, שאפילו הרופא שמצא אותו בדק והוכיח – הקליע חלף בתוך הגוף של החייל בלי להשאיר שום פגע, ורק ביציאה, כי הוא עדיין צעק "אמא! אמא!", הלשון חסמה את הדרך בצליל ה"אי", השפתיים חסמו את הדרך בצליל ה"מ", והקליע פשוט פילח אותם נקי, דוך באמצע. הרופא הוסיף גם, בעקבות המצב שבו מצא את הבחור, שמרתק שהשיניים נותרו בלי פגע, ושישנו סיכוי של 2 ל-5 שהקליע פגע במסלולו באיזה חלק קטנטן בבסיס המוח, וסיכוי נוסף של 2 ל-5 שמשהו במוח נדפק לו מרוב הבהלה, ועוד סיכוי של 1 ל-5 שהוא היה דפוק מלכתחילה.
אותו רופא היה איזה דוקטור גרמני צעיר שהגיע לשם דרך האו"ם, או לך תדע מאיפה. מצא את הבחור אחרי הקרב שוכב עירום על קו הגבול עם פה מפוצל לשניים. המסכן עוד היה לגמרי בהכרה, אפילו ענה לדוקטור על שאלות, רק שמצד שמאל יצאה לו עברית ומצד ימין יצאה ערבית מצרית – ומשני הצדדים שטויות גמורות.
הדוקטור דיווח מה שדיווח, ומיד רץ חזרה לגרמניה ופרסם שלושה מאמרים גדולים על המקרה המרתק. קיבל ככה תואר הֵר פרופסור בגיל צעיר מאוד, ממכון מקס פלאנק. אבל עם מוסא לא ידעו מה לעשות. הבעיה הראשית היתה שאף צד לא טען שהוא משלו. הרי מי ירצה לקחת אחריות על מטורלל כזה בימים של מלחמה, ויותר מזה, אף מפקד בשטח לא היה מסוגל לשאת את הבושה – שחייל שלו לא רק זרק את הנשק וברח מהקרב, אלא גם חטף כדור בתחת ומרוב בהלה התחיל לדבר בשפה של האויב. בסוף, בתיווך האו"ם, החליטו שני הצדדים לחסוד לו חסד ולהשאיר אותו על קו הגבול, ממש כמו שהוא היה רוצה, עם לשון אחת פה ולשון אחת שם. הלבישו אותו במדים של מלצר והציבו אותו עם המטרייה על הגשר המרוחק הזה, שיגמגם לו בלי להפריע לאף אחד. ואת שנינו שמו פה, לשמור עליו.
אני לא קניתי את השטויות ששני הזקנים האלה סיפרו, אבל גם לא היה לי הסבר אחר, כי הנה מולי עמד המוסא הזה, משה, סיים לשתות מהקשית שלו, פתח ארבע שפתיים לדבר, ועכשיו כשהקשבתי שמעתי לא גמגומים ולא מלמולים, אלא מילים! מילים בעברית! בהחלט בעברית! עברית צחה! ומהצד השני, בריכוז גדול, יכולתי לשמוע מילים בערבית מצרית! הבחור הזה באמת דיבר באותו הזמן, את אותם הדברים, בשתי השפות. הצמדתי את האוזן לגדר ושמעתי ככה: "שגם בשעת אמבט הרגליים חבשו את הקסדה על ראשם. והנה כך נפלו סוסים רבים ואין יודעים מי מת קודם, העוף או האדם. והנה כך קברנו את הכלב הלא נכון. וסוף בא סוף להפסקת השמש ופגשתי את דודי שמדלג היה על רגלו בדשא, לאור ירח. האם אדוני הרופא צד לו פרפרי לילה? מתי אירע שפרפרים יעקצו מישהו? והנה שמש וטורקי עם חרב ביד אחת, וחרב בשנייה".
דברים כאלה מוסא אמר, וכולנו עמדנו שם המומים והקשבנו. אנחנו הקשבנו לעברית שיצאה לו מצד שמאל, והמצרים הקשיבו לערבית שיצאה מצד ימין. ופתאום במכשירי הקשר, משני הצדדים של הגדר, בשתי השפות – פקודות: "כל הכוחות לעזוב את הגשרים מיד! עם ערב תימשך הלחימה!"
הסתכלנו על המצרים, והם הסתכלנו עלינו, והשמש ירדה בשמים. מיד התחלנו לעשן. הם העבירו לנו סיגריות מצריות דרך הגדר, ואנחנו העברנו להם אמריקאיות. לתוך הפה של מוסא דחפנו אחת כזו ואחת כזו שיסתום רגע.
קיפלנו הכול במהירות הבזק. מוכנים לתנועה עמדנו משני הצדדים של הגדר, אנחנו מפה והם משם, ומוסא באמצע, עם השמשייה שלו, חילק פקודות קרב לעננים.
יש רגעים שבהם מספיקות העיניים כדי להגיע להחלטה משותפת, וזה מה שהיה שם עם המצרים – זה קרה בדממה של הגשר, שמענו רק את המלמולים של מוסא ואיזו ציפור רחוקה מלמעלה, וידענו שבאותו הרגע החלטנו כולם לעשות מעשה. הנהנתי אני אל הקצין המצרי והוא הנהן אליי, ואז ניגשנו כולם לעבר השער הכפול. שני הזקנים הבינו מיד שקורה משהו לא כשורה. הם צעקו וניסו לחסום את המעבר, אבל דחפנו אותם הצידה, פרצנו את הדלתות ונכנסו לשטח המת.
היה שם איזה רגע שמצאתי את עצמי בדיוק על קו הגבול, עם רגל אחת פה ורגל אחת שם, ממש מול הפה המפוצל של מוסא. ברגע הקצר הזה, למרות שהייתי מאוד קרוב אליו, לא שמעתי מילים בעברית וגם לא בערבית. הצלילים משתי הלשונות השתלבו זה בזה, ביטלו זה את זה, התפרקו ונבנו ביחד, באיזה תיאום מושלם, למשהו אחר – מה הוא אמר שם בדיוק אני לא יודע להגיד, אבל זה נשמע לי כמו: "מא! מא! מא!", כמו ילד מבוהל שקורא לאמא שלו. אולי זה בעצם מה שהוא אמר שם כל הזמן, לך תדע. בכל אופן, תפסנו את מוסא משני הצדדים, אנחנו והמצרים, וסובבנו אותו עם המטרייה שלו מאה שמונים מעלות על קו הגבול, שידבר ערבית פה ועברית שם. השארנו אותו ככה מסובב, יצאנו כל אחד לצד שלו וסגרנו את הדלתות.
עמדנו שם עוד רגע והסתכלנו זה על זה, מבסוטים מההברקה הזאת שבאה לנו ככה. הנהון אחד אחרון עשינו, אני והקצין המצרי עם השפם, ואז עזבנו את הגשר, אנחנו לפה והם לשם. איך ששקעה השמש חזרנו להפצצות.

מהדורה מקוונת | פברואר 2025
דימוי: יונתן רייזנר, ״הגנה״, 2025, טכניקה מעורבת, 70X50 ס״מ