מים הם מים

מים הם מים, או הרגעים שנמצאים בין לבין.

יש לי מה לעשות רק שאיני יודע מה
יש לי מה להגיד רק שאיני יודע איך.

תנועה ותשוקה למקום. יותר פעולה ממחשבה, רגעים שנמצאים בתוך פעולות.
נדיבות חסרת גבול, להשתנות בלי לוותר על מה שהיה פה קודם, לבצע פניות באופן מעודן.
לתת מקום לשלל שכבות וצבעים, להתבונן בהיסטוריה הפרטית שלי ולהבין כיצד היא שזורה בתוך רשת ההיסטוריה הקולקטיבית.

אני רוצה להיזכר מי אני, תזכירו לי מי אני, תגידו לי מי אני. זכרו שבין חיבור לניתוק המעבר עדין ושברירי.
מגע עדין, אני רוצה שהחומר יהיה רוח לא בשביל, לא למען. אני רוצה לצייר, לנגן, לאהוב, לעוף, להאיר מהמרכז.
לצאת החוצה, לחוות, להיות יחד, להיות חלק מ, לנסות. להעז.
אני רוצה להתנועע או אולי לנוע, לרקוד, לתור אחר תנועה מבלי לזוז, למצוא מרכז בין הקצוות, לדלג, לא למעוד ולהמשיך עוד ועוד.
בפיזור אני רוצה להיות עדין, אסוף יותר. אני רוצה להיות לאמצע, אני רוצה לוותר. להתרכז, לאהוב קשה בחומר אבל רך בנשמה.

אני רוצה לחקור בסקרנות, לחזור, לסוב שוב ושוב, לחזור לדימוי הקדמוניות, לפשטות.
להשאיר מקום פנימה, להפתיע ולהיות מופתע, לעצור ולחכות לקסם.
לתת זה גם לדעת לקבל, לקחת זמן ומרחב, להיות קל כנוצה ונוצץ ככוכב.

אני נשר מזוקן, חי על ראש הר ומחפש משפחה.
בניתי לי אוהל ואני חי בו, קצת קדמוני, הכול מאוד בסיסי, מנסה לחיות ממה שהקרקע מציעה לי.
אני שבט של בן אדם אחד. שחרור קורה כמו קסם, כמו הפתעה במפגש, הרבה פעמים עם האחר, או עם הלא נודע, שהוא לרוב האחר שבי.

המקום שלי בהיר לעצמי, אני מתבונן ורואה אותו, כרגע אני מביט מבחוץ.

אני רוצה שיגידו לי מה לעשות, לרוב כשאומרים לי מה לעשות, אני עושה בדיוק את ההפך, גם מול עצמי אני פועל ככה.
אני אוהב לאתגר את החוקיות שבדברים, לערער על הקיים, כנראה משהו בזה לוקח אותי למקום הזה של החד-פעמיות, תמיד נמשכתי לזה, לראשוני.
לפשוט, למה שקרה, לרגע, משהו שקורה ברגע. שם הרבה פעמים מצאתי קסם, הרבה פעמים רציתי לחזור אליו.

המרחק משם לכאן רק אצלנו בראש. לצד זה אני רוצה לעצור, אני רוצה לעצור, למשך זמן לשהות בחוסר ודאות, להיות עד לשאלות פתוחות, אני רואה אותי. אני חושב שיש לי תפקיד, אני לוקח צד, אני בוחר בי, אני בוחר שקט.
הכול משתנה, זז, הכול גם נצחי, שזור בכול, כל תנועה היא תולדה של תנועה קודמת.
נעים לי ככה, נעים לי לקבל ולתת, להפוך עצמי לכלי שהוא ריק באותה מידה שהוא מלא.

יש לי קו מתאר חיצוני, אבל גם פנימי, שדרכו אני יכול להתחבר לפעימות לבי ודרכן אני יכול להתחבר לתודעה שלי, אז אני נפתח.
נפתח בתנועה מעגלית, מסביב לי אור לבן והכול כמו ענן, שקט ורך, אחר כך קם, האור הלבן מסנוור, אני מסיט מבט, מנסה לצעוד –
נגד כיוון התנועה, שוב נופל שוב קם, אני מתנדנד, פוסע בצעד לא בטוח, גופי כואב, נוקשה, איתו מתקשים לבי ותודעתי.
הקו הרועד, כמו הקול הרועד קסום.

דברים לא מושלמים וגם כאלו שמנסים להיות.
חושב שוב על הבית, מה זה הבית? לארגן את הסטודיו כבית, כמקום נעים לשהוּת, לאירוח.
לחשוב על אירוח, על חלל, המקום הזה שנותן מקום, לא לשכוח אותו, בכללי לא לשכוח, להשאיר משהו אחרי המחיקה, לדעת לחזור על עקבותיי. לעקוב אחרי רצפי תודעה.
יש בי משהו פרוע, לא מרוסן, הרשימות מסדרות אותי, נותנות מקום, על הדף, בין השורות, בין לבין.

בית צריך אור מסוים, זמן.

מהדורה מקוונת | מרץ 2023
דימוי ראשי: איש ועורבים, 2016, מים דיו ועט על נייר 47.8*35.7