מכתבים מהכלא
חליפת מכתבים בין עינת ויצמן לבאסל גטאס
במהלך 2017 ביקרתי את ח"כ לשעבר ד"ר באסל גטאס כששהה במעצר בית אחרי שנתפס מעביר טלפונים סלולריים לתוך בית הכלא. בהשראת השיחות הארוכות שקיימתי עם ד"ר גטאס בנושא, החלטתי לכתוב את המחזה אסירי הכיבוש, מחזה העוסק באסירים הפוליטיים הכלואים בבתי הכלא הישראליים.
המחזה התקבל לפסטיבל עכו 2017 על ידי הוועדה האמנותית ונפסל כמה שבועות אחר כך על ידי ועדת ההיגוי של הפסטיבל על סמך הכותרת, התקציר והיכרות עם עבודות קודמות שלי. הפסילה גררה אחריה קריאה מוצהרת למאבק על חופש הביטוי ופרישה סולידרית של שמונה קבוצות יוצרים נוספים, התפטרות של המנהל האמנותי של הפסטיבל וקריאה פומבית של איגוד השחקנים והבמאים העצמאיים שלא להשתתף בפסטיבל. על חורבותיו של פסטיבל עכו המוכר כמרחב יצירה עצמאי ומגוון, במה שהיתה ידועה כמקום שבו מספרים את הסיפור המורכב של המקום הזה, רפרטואר ההצגות הפגין בחירה זהירה בקול אחד של הלאומיות הציונית.
ב-17 במרץ באותה השנה הוגש נגד ד"ר גטאס כתב אישום, הוא הורשע ונגזרו עליו שנתיים מאסר בפועל.
כעבור חודש הגעתי בפעם הראשונה לביקור אצל באסל, ששהה אז במעצר בית בביתו בראמה. טיפסנו עם המכונית בכבישים התלולים במעלה הכפר היפהפה, עברנו בסמטאות קטנות דרך כנסיות כשמדי פעם הגיחה ניידת משטרה או ניידת סמויה. את באסל הכרתי כד"ר גטאס ובצורה שטחית ממפגשי בל"ד ובעיקר מפעילותו הציבורית. תמיד ראיתי בו דמות פוליטית – מנהיג, אינטלקטואל, נואם, לוחם אנטי-קולוניאלי, כמו לוחם אפרטהייד שנכנס לכלא בגלל שירות שנתן לעמו. בכניסה לביתו קיבלה אותנו אשתו סאוסן, ואחר כך הכרתי את סוהילה בתו. בחוץ אתרי האינטרנט ומהדורות החדשות חגגו את הסרטון המפליל וחזרו על שידורו שוב ושוב; ובתוך הבית מצאתי אדם פרטי שעומד להיפרד ממשפחתו ומיקיריו. ישבנו עם קבוצת פעילי מפלגה ודיברנו.
כשהערב התחיל לרדת התגלה מחלון ביתו יופי עוצר נשימה – אפשר היה לראות את האורות הצהובים של הכפרים הערביים, את האורות הלבנים החזקים של הערים היהודיות, וביניהם – כביש. ופתאום כל הקונפליקט נפרש מולנו במלוא בהירותו. באסל הסביר לנו על הנוף, על הכביש שמתפקד כמו כביש אפרטהייד, והתזה כולה היתה כתובה בנוף.
האינטימיות של הרגע הזה הפכה לסולידריות אישית ופוליטית, למערכת יחסים שכוללת אמונה בצדקת המאבק ופרידה מאדם שעומד לשלם מחיר יקר בגלל פעולה המבטאת התנגדות לתנאים הקשים והמפלים שבהם מוחזקים האסירים הפוליטיים, אדם שעוזב את אשתו, בתו וביתו היפהפה ונכנס למסכת של השפלות, בדידות וכאב.
במסיבת פרידה מבאסל, שנערכה ערב כניסתו לבית הכלא בהשתתפות בני משפחה וחברים קרובים, הוא הפקיד בידי ספר מאמרים שחיבר וראה אור בערבית.
כשקראתי את ההקדשה, קיבלתי חיזוק נוסף לדרך שבה בחרתי – רתימת היצירה שלי לטובת סיפורים שאנשים לא רוצים לראות ולא רוצים לשמוע – והבנתי שהיעד הבא שלי נמצא במקום שאליו באסל הולך. בכלא.
בעוד באסל מעביר את זמנו בכלא בכתיבה ובתיעוד, מייצר חומרים שיש לקוות שיראו אור בעתיד, כתבתי אני מחזה מקביל – אסירי הכיבוש.
אנחנו בקשר רציף של מכתבים וחלקים ממכתביו אליי מופיעים כאן כלשונם. אם מאסרו לא יקוצר בשליש צפוי ד"ר גטאס להשתחרר מהכלא ביולי 2019.
עינת ויצמן, יוני 2018
31/7/2017
עינת יקירתי
אתמול קיבלתי את מכתבך… זה נחשב איחור רב כמובן.
שמחתי מאוד לקרוא את מכתבך… לא יודע אם שלחת לי אחרי זה עוד… אני אשלח לך את מכתבי זה מחר. תוכלי לשלוח לי הודעה שקיבלת אותו עם סנא'א או עם סאוסן […].
הנה כמעט חודש מסתיים לו. אני מרגיש בסדר גמור מבחינה בריאותית… אני נמצא בחצר עם עוד שבעה אסירים. כמובן צפוף פה מאוד ואני מקווה שאחרי החלטת העליון האחרונה המצב ישתפר… הדבר הקשה ביותר שאני פשוט לא מצליח לעכל או להתמודד איתו זה חוסר הפרטיות המוחלט. אני מנסה בשעות הלילה המאוחרות כשמכבים את האורות לתפוס שעה או שעתיים במיטה שלי בכדי לכתוב (אגב, כתב היד שלך יפה אז בעתיד תכתבי לי בכתב ידך ותשתדלי שיהיה ברור, זה ייתן לי הרגשה אישית יותר מהדפוס).
יש לי כבר סדר יום – קם עם הספירה היומית בסביבות השעה שש בבוקר, יוצא לחצר בשעה שבע, שעה קלה עושה ספורט, תרגולים לגב והליכה. לאחרונה ובכדי לשמר חלק מההנאות שלי מבחוץ אני לוקח את הקפה יחד איתי, מתיישב לי בפינה, שותה את הקפה לאט עם בפלה או ביסקוויטים, משהו כמו רבע שעה עשרים דקות, ואז מתחיל את שעת הספורט. הרעיון מצא חן בעיני החברים האחרים, והם התחילו להצטרף לפינת הקפה שלי… אצל האסירים הכול נהפך לסוג של טקס… וזה הטקס הפרטי שלי. אחרי זה אני חוזר לחדר, עושה מקלחת (בחום הנורא הזה עושה מקלחת מספר פעמים ביום) […]
ואחר כך קורא קצת, שומע חדשות ושוב לחדר עד שעה תשע וחצי, בה כולם נכנסים לחדרים לעוד ספירה ובדיקה של החדרים. החצר שהיא פנימית באגף היא סם החיים שלנו וזו היתה הפתעה טובה לגלות אותה. חוץ משתי הפסקות קצרות אנחנו יכולים להישאר בה עד השעה שבע בערב ואז נכנסים לחדרים, בהם אנחנו נעולים עד הבוקר.
אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בתשע וחצי וארוחת צהריים/ערב בשעה חמש, את שתי הארוחות אנחנו מכינים בעצמנו בתוך החדרים. יש פלטה חשמלית וכלי מטבח למעט סכינים… אבל האסירים מוציאים פתרונות יצירתיים תמיד. זהו סידור מיוחד לאסירים הביטחוניים וזה נוח ומועיל כי אנחנו אוכלים אוכל טוב שאנחנו מבשלים ולא אוכל של בית הסוהר. עד כה מתייחסים אליי כאורח ולכן עוד לא השתתפתי במלאכת הבישול.
הזמן שעובר לאט… והחום הנורא מכבידים מאוד… אני יודע שאתרגל לזה אבל זה ייקח זמן… חוסר האונים הוא מוחלט אז איך אפשר להתרגל לזה?
המשפחה מבקרת אחת לשבועיים. עד כה היו לי שני ביקורים. זה קורה בימי ראשון… וזה ממש יום חג לאסירים… כולם מברכים אחד את השני ב"מברוק" ובולט במיוחד הקושי למי שלא זוכה בביקור מסיבה כלשהי.
אני קורא המון וכותב יומן וגם התחלתי בכתיבת ספר הזיכרונות שלי לאט ובזהירות אבל מתקדם.
יש לי כאן הרבה חברים והיחס אליי מצוין… […] גיליתי שמנקודה מסוימת בחצר אפשר בזווית מסוימת לראות את הפסגה של הגלבוע וזה שימח אותי מאוד… שלמרות הקירות והגדר החיצונית הגבוהה בכל זאת יש הר שאוכל להעיף את מבטי לכיוונו. זו היא הנאה גדולה… שיכול להעריך אותה רק מי שכלוא בחדר עם חלון לכיוון הגדר ולחצר בתוך קירות מכל הצדדים.
אמשיך לכתוב כשאוודא שקיבלת מכתב זה
בהערכה ובידידות, באסל
26/8/2017
עינת יקרה
קיבלתי את מכתבך הארוך והיפה שחימם את הלב.
מודה לך על המאמץ ועל הפירוט…
אני מוגבל במספר המכתבים שאני יכול להוציא מהכלא. לפי הנהלים רק שניים בחודש, אבל הם גמישים ואני מגיע לארבעה שזה עדיין כמות קטנה כך שתצפי למכתב אחד בחודש… אבל הוא יכלול מספר מכתבים בתוכו…
מה שאני כותב עכשיו אשלח רק בראשון לספטמבר כי ניצלתי כבר את המכסה למשלוח המכתבים של אוגוסט. מצד שני אני יכול לקבל ללא גבול… כך שתוכלי לכתוב ולשלוח מתי וכמה שאת רוצה…
אני מציע שנכתוב אחד לשני ללא קשר לקבלת המכתבים, תמיד תדעי שיש מכתב בדרך אלייך פעם בחודש…
אני ממש מעריך את מאמצייך בעריכת הכנס לתמיכה בדארין טאטור… כתבה לי אורלי שביקשת ממנה להנחות את הערב. מאחל לכן הצלחה.
אני מסתגל למציאות החדשה שלי… האסירים הוותיקים אומרים לי שהסתגלתי מצוין ושאני נראה כבר כמו אסיר ותיק… אבל זה רחוק מהמציאות, עדיין הזמן עובר לאט והקושי רב באיבוד המוחלט של הפרטיות, הצפיפות בחדר והחום הכבד… מה שעוזר לי להתגבר זו הכניסה לרוטינה שאט אט הופכת לסדר יום קבוע שאני מקפיד לשמור עליו ממש באדיקות. […]
[הפסקה]
יום ראשון השבוע הוא יום הביקורים של משפחות האסירים ממזרח ירושלים. התור שלנו מתוכנן ל יום ראשון הבא… יום הביקור הוא יום חג […] את ההכנות אנחנו מתחילים כבר ביום שישי. כולם עומדים בתור כדי להסתפר… אצל הספר שהוא אסיר מתנדב… מכבסים את בגדי השב"ס, תולים, מייבשים ובשבת מגהצים. כל אסיר מקפיד לצאת ולפגוש את משפחתו בצורה הטובה ביותר… בשפת האסירים המקומית שלנו האסיר הוא המבקר ולא מי שביקרו אותו… הפירוש שלי לזה הוא שאחת לשבועיים האסיר מתגלה בשעתו היפה ביותר, כאשר במשך 45 דקות הוא מצליח לפרוץ את גדרות הכלא, מבקר את משפחתו ומשיג את חירותו לתקופה קצרה… כשחוזרים מהביקור פנים מחייכות ומאירות וכולם מברכים את כולם مبروك الزيارة […]. באופן דומה, שמתי לב כי בקרב האסירים יש קנאות של ממש לניקיון וסדר בחדרים. פעמיים ביום אחרי הארוחות שוטפים את החדר ובשבת עושים ניקיון כללי… אני מרגיש שזו נחלה ותרבות של האסירים הפוליטיים שמורישים זה לזה מדור לדור ויש בה סוג של אמירה המביעה גאווה וזקיפות קומה… האסירים אומרים לסוהר שלהם אתה כולא אותנו כמו חיות במכלאות, שמונה בחדר של 22 מטר מרובע, ואתה מצפה שנחיה כמו בדיר חזירים, אבל לא, אנחנו נשמור על הניקיון וההיגיינה בקנאות, כמו בני אדם.
עד היום האסירים בחדר מונעים ממני להשתתף בפעילות של הבישול והניקיון… הם לא יודעים מה הם מפסידים מכישורי הבישול שלי [חיוך]
איתי כאן באגף הרבה כלואים משוחררי עסקת שליט שנעצרו מחדש ב-2014 לאחר ארבע שנים שהיו חופשיים. שניים מהם, השוהים בחדר שלי, התחתנו והולידו ילדים ועכשיו הילדים באים לבקר אותם בכלא… הם וכולנו יחד איתם עוקבים אחרי החדשות והמשא ומתן המתנהל עם חמאס… […] אנחנו יושבים ומנתחים מה עלול לקרות… אחד מהשניים ישן מעל המיטה שלי, הוא עיוור, בן גילי, יש לו שתי ילדות בנות שתיים וארבע… והן ביקרו אצלו היום עם אשתו… הסוהרים מכניסים את הילדות למספר דקות לחבק את האבא ולשבת איתו, הוא חזר כל כך מאושר אחרי הפגישה איתן. ביום ראשון השני בכל חודש, יום ללא ביקורים, הוא מבקר אותן באמצעות מכשיר DVD ו"רואה" אותן, כלומר שומע את קולותיהן… מתוך-58 שנותיו הוא שהה בכלא יותר משלושים שנה.
[הפסקה]
אני מתהלך בחצר כל הזמן בהרגשה שעם שלם נמצא במאסר. את מוצאת כאן את הסבא, האבא והנכד, במקרים מסוימים זה נכון ממש literally.
מספר הצעירים בני 20-18 הכלואים כאן הוא עצום, יותר ממחצית אסירי האגף הם מאסירי אינתיפאדת הסכינים. ממזרח ירושלים ילדים ממש, חלקם פה השכלה מינימלית ולא יודעים כלום מהחיים שלהם עם ידע שואף לאפס לגבי ההיסטוריה והגיאוגרפיה של פלסטין… ילדים שמבלים שנים מהחיים שלהם בכלא כי באופן ספונטני ויצרי הם התנגדו לכיבוש… התנגדות לכיבוש לא צריכה מינימום השכלה או מינימום ידע או מינימום גיל… הם לוחמי חירות בכל קנה מידה שאפשר לחשוב עליו. אני מקווה שכאן הם ינצלו את זמנם להתבגר ולהתחנך כמו שצריך.
היום נתתי את ההרצאה הראשונה בקורס שהסכמתי ללמד אסירים הלומדים באוניברסיטת אלקודס הפתוחה. נכחו בהרצאה שלי אסירים וסטודנטים שחלקם השלימו את התוג'יהי שלהם (מקבילת הבגרות) בכלא…
איזו סגירת מעגל מופלאה זו, קשה להאמין שהיא מתרחשת. המציאות עולה על כל דמיון… אני שרק לפני חודשים אחדים ובעצם בכל שנותיי בכנסת תמכתי באסירים הפלסטינים הלומדים באוניברסיטה על ידי אספקת ספרים, וגם התערבתי במשרד הפלסטיני להשכלה גבוהה בכדי להגמיש את התנאים להכרה בתעודה של האסירים, מוצא את עצמי עכשיו בכלא מלמד את אותם אסירים… ממש מדהים איך החיים מתעתעים בנו. על כל פנים זוהי נחמה גדולה עבורי ואני חש סיפוק עצום מלנצל את הכישורים שלי בכדי להמשיך ולתמוך באסירים הפלסטינים בני עמי היושבים בכלא בגלל רצונם להשתחרר מהכיבוש ולזכות בחירות ועצמאות.
חמישי 31/8
היום לראשונה אחרי כמעט חודשיים בכלא בישלתי את ארוחת הערב בחדר (אנחנו אוכלים שתי ארוחות בוקר וערב), עשיתי מג'דרה בסגנון הפלאחי האסלי, כלומר עם בורגול, הרבה בצל (מטוגן עד צבע אדום כהה), עדשים ושמן זית. כולם אהבו את זה וכך עברתי את הבחינה בציון גבוה.
האתגר והקושי המרכזי עבורי לא היו הכנת התבשיל והדאגה לתיבולו אלא לדעת להסתדר במלאכת הבישול בתוך החדר ללא מטבח ולעבוד עם מספר מינימלי של כלים ולבשל על פלטה חשמלית… והנה הצליח לי ואני נורא שמח […].
באסל כותב לי בעברית, מספר על היומיום שלו, על הבישול, הספורט וההוראה. לאף אחת מהפעולות הללו אין משקל פוליטי וסמלי בעולם החיצון, אבל בכלא – כל פעולה ספוגה במשמעות. באסל, פלרמנטר שניסח הצעות חוק בכנסת, כותב לי מכתבים. המכתבים לא מגיעים בצורה סדירה. אני קוראת אותם דרוכה, עוקבת אחר מצב הרוח שלו המסתתר שם בין השורות, אחר הקשיים הפיזיים והתנודות המורליות. אני יודעת שהוא נמצא בחברת אנשים המתנגשים לכיבוש. אנשים כמוהו.
5-15.10.2017
עינתי היקרה מאוד
שלום רב
איזה שמחה… קיבלתי באותו היום שלושה מכתבים ממך וקראתי אותם בהנאה גדולה… אני שמח על העובדה שגילית שאפשר לשלוח לי מכתבים ללא הגבלה… אז יאללה, אבל קחי בחשבון שהדואר כאן הוא זה של עולם שלישי או אף יותר מפגר ושזה עלול להתעכב חודש או יותר…
אני שלחתי לך מכתב תשובה שברור שלא הגיע לידייך עוד לפני או בזמן כתיבת המכתבים שלך.
עוד דבר, קחי בחשבון שאנחנו לא שומרים העתקים ממה שאני כותב, הרי הדרך היחידה לעשות העתק זה להעתיק את המכתב מחדש, שזו מלאכה קשה. אני עושה אותה רק כשאני שולח מכתבים רשמיים להנהלה… זה חשוב לזכור כי אני שוכח מה כתבתי כל פעם ויש אפשרות שאני חוזר על עצמי או מספר לך דברים שכבר סיפרתי בעבר.
עברתי חדר השבוע ממש לחדר ליד… זה היה רק בכדי לשנות את התנאים ולהתגורר עם חברים חדשים. חשבתי שזה עשוי לתת לי חוויות חדשות ולהמריץ שוב את הכתיבה שלי בספר הזיכרונות, שמשום מה התייבשה מעט בשבועיים שעברו… כאן חוץ ממני כולם צעירים, בחדרי הקודם היינו ארבעה "זקנים" וארבעה צעירים, יעני כאן ממוצע הגיל הרבה יותר נמוך ואני אוהב להתרועע עם צעירים […]
אני כותב לך מחדרי החדש. איפה את כרגע? ביפן אולי? שמחתי מאוד לקרוא על הפעילות שלך, גם הפוליטית וגם האמנותית. בטוח שיפן תהיה חוויה מיוחדת אם לא היית שם קודם… מקווה שהשיחה עם המנהלת לא תביא לבעיות עם מקום העבודה שלך… כלומר שתמשיכי ללמד משחק שם… אני בטוח שתמשיכי להיות חזקה למרות כל הקשיים. העובדה שאת עושה ומיישמת את מה שאת מאמינה בו תגבה ממך מחיר ללא ספק ובו בזמן תעניק לך אושר וסיפוק רב. אני מכאן מחזק אותך ומצדיע לך ומתנצל שאין לי עוד הרבה מה לעשות בכדי לתמוך בך מתוך הכלא.
בשבוע שעבר תפסתי שפעת עם כאב ראש ושיעול… זה בא לאחר ששני חברים בחדר חלו… אז היה ברור שכולם יידבקו בסוף… זה עבר אחרי 48 שעות ונשאר השיעול שמטריד אותי יום ולילה. גם זה יעבור תוך ימים.
במחלתי גיליתי אגדת אסירים פלסטינים נוספת בכלא הישראלי… כולם, במיוחד הוותיקים, מתפקדים כרופאים טבעיים… יש להם ידע אמיתי עצום (בטוח שהצטבר ועבר מדור לדור) על איך לחסן את הגוף מפני מחלות ותרופות טבעיות מהמורשת העממית שהפכה למורשת האסירים הפלסטינים לדורותיהם. ברגע שידעו שאני חולה כולם באו עם עצות שלהם, אחדים הכינו אפילו תכשירים טבעיים ונתנו לי… כמובן כל זה על רקע שירותי הבריאות המינימליים שמספקים בבתי כלא… אצלנו כאן יש מרפאה עם רופא במשרה חלקית שאחראי גם על בית כלא שאטה על ידינו… כך שאם אין מקרה חירום האסיר יכול לחכות שבועיים-שלושה עד לביקור במרפאה, אז בשורה התחתונה עדיף לא לחלות ולהישאר בריא […]
סיפרתי לך שהתחלתי ללמד קורס באוניברסיטה הפלסטינית הפתוחה? כן כן, מזה שנים, אחרי שישראל הפסיקה את לימודי האוניברסיטה הפתוחה הישראלית אחרי חטיפת שליט, התחיל מסלול לתואר ראשון של אוניברסיטת אלקודס הפתוחה. בעבר עזרתי למספר בתי כלא בהכנסת ספרים, במיוחד לכלא הדרים, שם מלמדים גם תואר שני, והנה צירוף מקרים מוזר של החיים שלי, היום הפכתי למורה בתוך הכלא. הקורס שאני מלמד כולל חומר הכי קרוב להשכלתי על פיתוח ותכנון, التنمية والتخطيط, במקרו-כלכלה או יותר נכון בכלכלה פוליטית. כמובן הרמה היא לא רמה אקדמית עם התנאים הקיימים כאן והמחסור המשווע במקורות ספרותיים… כל הכיתה מתכנסת בחדר אחד של אסירים, כל פעם בחדר אחר. חלק יושבים על הכיסאות, חלק על המיטות, כמובן עם אפס אפשרויות פדגוגיות… אני משתדל לנווט בתנאים האלה ולדרוש תנאי סף במישור של הרצינות ושל המחויבות של הסטודנטים. זה דבר שמביא לי סיפוק רב למרות שאני לא מצפה לתוצאות מזהירות ונפלאות בקורס עצמו, אבל עצם הדבר מהווה מבחינת האסיר את ההרגשה שהוא לומד לתואר, הנשק היעיל ביותר להחזיק מעמד בכלא לעמוד בפני הכובש והמדכא. […]
שם המשחק כדי לשרוד ולהעביר את הימים הוא הרוטינה שצריך למלא בקפידה… כך עוברים להם הימים… את רואה, עברו שלושה חודשים… לא בקלות כמובן, ועוד שנה צריך לעבור אם אקבל את השליש, שזה בסימן שאלה גדול… שנה שלמה, יעני ארבע עונות שלמות יעברו כשאני כאן… זה ממש נצח ולמרות זאת אני מאמין שזה יעבור במהירות.
בסיכומו של דבר העונש האמיתי והקשה שסובל ממנו האסיר הפלסטיני זה הניתוק מהעולם החיצוני… אתמול הגיע לכאן עותק של העיתון הפלסטיני "אלקודס", גיליון ישן מלפני מספר שבועות או חודש… זה היה דבר יקר מאוד… ולמרות שמבחינה חדשותית לא היה לו ערך, רק הסיפוק והעונג להחזיק ביד עיתון "אלקודס" ולדפדף בו היה מבחינתי זכייה במשהו כל כך יקר…
זהו הסיפור האמיתי, מדינת ישראל מצליחה לבודד ולנתק אלפי אסירים פלסטינים שחלקם עדיין בכלל עצורים ולא שפוטים ללא כל הבחנה, דין בחור צעיר ששפוט על הפרות סדר כדין אסיר השפוט למספר מאסרי עולם, כולם מנותקים, מבודדים וזוכים רק לביקור משפחות מדרגה ראשונה פעם שבועיים במקרה הטוב… זה כשלעצמו בעיניי פשע נגד האנושות וצריך להביא את זה להתדיינות משפטית בינלאומית כלשהי […]
[נכתב בעט מסוג אחר]
אני כותב סוג של יומן בערבית. בהתחלה כתבתי כל יום, לאחרונה אני כותב כל מספר ימים ומשרבב בתוך הטקסט גם שירה וזיכרונות על הדרך הפוליטית והחברתית שלי… זו הזדמנות שיש לי עכשיו לעשות את העבודה הזו שחלמתי כל הזמן להתחיל בה, אבל לא היו לי את הזמן והאפשרות לעשות זאת באמת… זה לא פשוט בכלל. גיליתי שגם מבחינה נפשית, קשה להתרכז ולהתעלות על הנסיבות ולצלול לעצמי בתקופות רחוקות ולרענן את הזיכרון, במיוחד שאין לי כאן שום כלי עזר או אנשים להיעזר בהם. וגם מבחינת הכתיבה, אני משתדל לא לכתוב כאילו היסטוריה דוקומנטרית אלא יותר בצורה ספרותית וזה קשה. לפעמים אני מגלה שנסחפתי לכיוון כתיבה יבשה של המאורעות והדברים איך שקרו, ואז אני מפסיק ומתחיל את הפרק מחדש בעוד מספר ימים… למרות שזה מתקדם לאט, אני מרוצה שהתחלתי והעניין מתקדם. אני גם עונה על מכתבים, שזה גם לוקח זמן ואני עושה את זה בהנאה גדולה.
סיפרתי לך שאנחנו מבשלים בחדר שלנו?… בחדר החדש תהיה לי הזדמנות יותר להשתמש ב"כישורי הבישול" שלי. מחר לדוגמה אני מבשל מג'דרה פלאחית אסלית, כלומר אדומה עם בורגול (ולא אורז) ועם הרבה בצל ושמן זית […]. מלאכת הבישול של ארוחת הערב, שהיא הארוחה המרכזית, לוקחת מספר שעות וממש מעניקה לאסיר שמכין את הארוחה הרגשה של עשייה ושל ייצור משהו טוב […]
מלא הוקרה והערכה, באסל
8/12/2017
[אני שולח מהכלא החדש שלי, כלא הדרים, הכול בסדר גמור ומרגיש מצוין כאן]
עינתי שלום,
הנה אני כותב לך פעם ראשונה מכאן… קיבלתי ממך מכתב אחד מתאריך 11\16 יחד עם התמונה היפה שלך. אני בסדר גמור מכל הבחינות ומקווה לחזור לגלבוע בקרוב. קיבלתי הבטחות שזה אכן יתבצע אבל יש לי ספקות ולכן אני ממשיך לכתוב וללחוץ, הרי אין שום סיבה הגיונית להעברתי לכאן. זה יגרום סבל ועינוי רב למשפחתי הגרה מרחק רב מהמקום. סאוסן וסוהילה ביקרו אותי פעם אחת עד עכשיו ואני מצפה לביקור נוסף מחרתיים.
הועברתי לכאן בפוסטה רגילה וחוויתי את אותה חוויה קשה שדיברתי עליה תמיד כשהייתי בחוץ. הנה חוויתי את זה על בשרי… עוד אכתוב לך על זה בפירוט… כרגע אני מרגיש כאן חשוף לגמרי ומצבי לא יציב, ולכן אמעיט בכתיבה בגלל הזהירות המתבקשת וכך גם אני מבקש ממך… חזרתי לאותו קצב של קריאה וכתיבה לאחר הטלטלה הקשה שעברתי וששיבשה את סדר היום מרוטינה טובה שחייתי בה במשך מספר חודשים בגלבוע. לא היה קל לחזור לשגרה כאן. הספר של אייל הגיע עם סאוסן אבל עוד לא הביאו לי בטענה שזה בבדיקה. גם המכתבים שמגיעים נשארים הרבה זמן בבדיקות, ולכן נראה לי שהכול ילך קשה הרבה יותר.
ברור שהמעבר לכאן הביא איתו הרבה חוויות וסיפורים חדשים שאעלה על הכתב בהמשך. מחר יש לי ביקור משפחה, עכשיו הביקורים הם גם מקור לדאגה ולא רק לשמחה. המחשבה על הטרטור הזה מראמה עד לכאן… בפעם שעברה נסעה סאוסן עד עכו משם ברכבת 3 וחצי שעות עד לבאר שבע, שם פגשה אותה סוהילה שנסעה מירושלים ועוד שעה נסיעה לכאן. וכל הדרך חזרה… 12 שעות בדרכים. מטורף. יש משפחות שבאות בהסעות מאורגנות ואז זה לוקח להם הרבה יותר זמן.
מה קרה במקום העבודה בו את מלמדת?! זה עבר בשלום, חזרת ללמד? את מסתדרת? בתחנות טלוויזיה כאן להפתעתי יש גם ערוץ פלסטין מרמאללה, זה הערוץ הרשמי של הרשות. בגלבוע אין… זה הישג של אסירים כאן… בנוסף חדשות בערבית יש רק באלערבייה הסעודי, שהוא השופר של המשטר. זה ערוץ שהמציאה סעודיה בכדי להתחרות באלג'זירה ללא הצלחה, אבל בשב"ס החליטו שזה מה שאנחנו צריכים לראות… בנוסף יש עוד את ערוצי הספורט והסרטים, מה שכן חסר לי ערוץ 10… יש רק ערוץ 13 של רשת. אני קורא כמובן את "ידיעות אחרונות". בשבוע הראשון שהייתי באגף אחר היה גם "הארץ" שקיבל אחד האסירים באופן יומי שזה מדהים. אני בודק את האפשרות להיות מנוי לחודש או חודשיים, בגלבוע "הארץ" לא מגיע בחלוקה יומית, רק בדואר, כלומר באיחור של שבוע.
קר מאוד מאוד מאוד כאן בלילות… וזה עוד הבדל משמעותי מהגלבוע. רוב הזמן החלון פתוח, גם בלילות . במצב הטוב ביותר סוגרים חצי חלון וזה מנהג מושרש אצל האסירים שמקורו כנראה בצפיפות הגדולה, כלומר עדיף הקור על ההידבקות במחלות…
אשלח לך את זה מחר. אשתדל בדואר רשום ומהיר למרות שגם בעניין הדואר היוצא אני לא בטוח אם יצא ומתי. חלק מהטיפול המיוחד [מצונזר]
בידידות רבה, באסל
גרנטה 8 – התכתבויות | יולי, 2018
דימוי: נבלוס, 2017, עלמה כץ
