מכתבים משנה שעברה

1.

אתמול הייתי בהופעה של כמה מאותם אנשים שמחזיקים על כתפיהם את כל העולם שלי. הייתי ב"מזקקה" בירושלים. נדמה לי שכשאני מדמיינת את ירושלים, אני מדמיינת את המאורה הזאת, מעין פאב-מועדון שמתקיימות בו הופעות קטנטנות, שבקושי יש בהן מקום לקהל. נדמה לי שבלי האנשים האלה אין ירושלים. אתה מבין למה אני מתכוונת? אני מתכוונת לכך שאיכשהו ירושלים נתפסת אצלי תמיד כאיזה גרעין של האנשים הטובים ביותר בעולם. אינני יודעת להסביר זאת בדיוק. אינני יודעת מדוע. הרי יש כאן כל כך הרבה שונאי נשים, שונאי בני אדם שאינם יהודים, שונאי בני אדם יהודים, כל הלאומיות האווילית הזאת. הרי ירושלים היא גם המקום של כל אלה, ובכל זאת, כך אני מרגישה.

בשירותים ראיתי מדבקות – כמה בענייני פוליטיקה, כמה בענייני השעה וכמה מעין פסוקי שירה. אחת מהן עשתה לי בחילה, רציתי להוריד אותה מהקיר אבל נגעלתי לגעת בקיר השירותים, אף על פי שתמיד ההרגשה במקום הזה נקייה כל כך. השארתי אותה שם. אולי מישהו אחר יוריד.

מאוחר יותר יצאתי מהמקום ופגשתי את אפרת, שסיפרה לי בהתרגשות שהיא בדיוק תפסה על חם נער שריסס על קיר במנהרה של גן סאקר "כהנא צדק". הוא ראה אותה, ומרוב בהלה עזב הכול וברח, משאיר מאחוריו את התרסיס. אפרת לקחה את התרסיס וריססה בעצמה על הקיר תיקון לכתובת שלו. היא הפכה את זה ל"ברבאבא צדק!". היא היתה כולה סמוקה ונרגשת כשהיא סיפרה לי את הסיפור. ואני פרצתי בצחוק. אתה הרי מכיר את אפרת. בטח גם אתה מופתע עכשיו כשאתה קורא את הסיפור הזה. לדעתי זה נפלא. כל כך שמחתי שהיא סיפרה לי את זה. אחר כך, את כל ההליכה בדרך הביתה מהעיר עשיתי כאילו אני מרחפת, כאילו כולם מסביבי יכולים לשנות הכול, ואפילו לא שמתי לב לנערים הרובצים בכיכר ציון ובקושי שמתי לב למשטרה שחנתה שם בפינה. הכול היה יפה וזהו.

2.

לעתים, מרוב תשוקה, אינני יכולה לקרוא, אינני יכולה לחשוב באופן רצוף, אינני יכולה לסבול את ההקשבה לאחרים. אין בי טיפת סבלנות. אני לא יכולה לסבול את השהייה, את השהות, את חוסר החיות. אני רק רוצה לחיות ברגעים האלה בכל החושים שלי יחד, אני רוצה להשיג סוף סוף את מה שהייתי אמורה להשיג בכל שנותיי. כמה זמן בזבזתי? כך אני מרגישה, כך אני שואלת. אתה מכיר את התחושות האלו? אתה יכול להבין את כוונתי באלה? אני מקווה שאתה יכול. לעתים אני מרגישה שמרוב תשוקה נותרתי לבד, וגם אם אינני לבד, הרי שאין זה משנה כלל מי נמצא בקרבתי כי אינני שמה לב לדבר מן המתרחש סביבי… אינני רואה, אינני שומעת. אפילו את בטהובן אני לא יכולה לשמוע. לקרוא את הספרים שאני אוהבת אינני יכולה. לקרוא על הנושאים שמעסיקים אותי כל כך, שמבעירים בי את הרעב לידע, אין בי כלום. אני לא יכולה לעשות דבר. ברגעים כאלה – ואולי בעצם יש לומר, בימים כאלה – אני לא מרגישה אשמה על מה שאני עושה. דווקא בזמנים שבהם אינני עושה כמעט דבר, שבהם אינני יכולה לחשוב, ואינני עושה דבר, שום דבר, אני מרגישה כאילו מקומי בבית שלי, בדיוק היכן שאני נמצאת, ועושה בדיוק את הדברים שאני עושה עכשיו.

3.

נסעתי להוריי לכבוד החג. עליתי בחדר המדרגות, על מדרגות השיש, מוקפת בקולות הטלוויזיה המתגברים. נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי בדלת. לא שמעו אותי מיד. בבית יש שתי קומות ואבי אינו שומע מבעד לכל הרעש את כל מה שקורה. לקח זמן, ובסוף אמא שלי ניגשה לדלת, יחד עם שני חתולים. חשבתי עליך, חשבתי מה היית אומר. הרגשתי לבד, אבל אהבתי את זה. החדר שלי חיכה לי נקי ומוכן. עוזרות הבית סידרו לי את המיטה, וכרגיל, הטמינו את כל הכריות שלי בין המזרן לקיר. נשכבתי על הסדינים ועל הכסתות, ככה, כמו שהדברים עומדים בדיוק, לא הורדתי את הבגדים. הרגשתי טוב. וזאת אף על פי שאבא שלי חולה. סיפרתי לך? בטח לא סיפרתי לך. אני חושבת שידעתי שהוא חולה כבר זמן רב, עוד לפני שמישהו באמת ידע שהוא חולה. ולכן, כשנודע לי באופן רשמי שהוא חולה, וחולה מאוד, כמעט לא הצלחתי להסתיר את חוסר ההפתעה שלי. נדמה לי שאמא שלי כמעט נעלבה. אבא שלי הבין, אני חושבת. לא רואים עליו את השינוי. הוא אוכל כרגיל, אולי אפילו יותר מהרגיל, וזה לא מעט. אף פעם לא סבלתי את הגרגרנות הזאת שלו. היא תמיד גרמה לי להרגיש בושה וכעס. עכשיו מול המוות הקרוב, הוודאי, ועם זאת הבלתי מורגש עדיין, אפילו הגרגרנות הזאת קיבלה אצלי גוון מסוים של חופש.

4.

אתמול ישבנו לעבוד ב"נוקטורנו", עידו ואני, כמו שאנחנו עושים לפעמים. הוא עם המחשב שלו, אני עם שלי. ישבנו בחוץ דווקא, היה נעים, והיו מעט אנשים. אנשים דיברו על מלחמה, כמו שאנשים מדברים בזמנים כאלה. ואז פתאום, אחרי שכבר אכלנו את ארוחת הבוקר שאנחנו אוהבים לאכול ביחד, שתינו את רוב המיץ וכמעט הזמנו את הקפה, עידו קיבל טלפון אוטומטי מהצבא, והקלטה הודיעה לו שזה לא תרגיל, ושהוא צריך להתייצב בבסיס מיד. אין לו אוטו. הוא עזב אותי, הלך הביתה, לקח את הקיטבג ונסע באוטובוס לבסיס במדבר. לא הספקנו לומר שום דבר, לא הספקנו לחשוב. עידו בכלל לא עצר לחשוב, הוא קיבל את הטלפון, ראיתי איך נמתח לו הגב, ואז קם. הוא בחיל הקשר, הוא לא לוחם, אבל בכל זאת. מאז אני דבוקה למסך המחשב שלי ועוקבת אחרי שידורים חיים… הראו את החיילים הראשונים נכנסים. עשו מזה אחר כך ג'ינגל, שעכשיו מתנגן בין שידור חי לשידור חי, משהו מרגש שצולם במצלמות של צילום לילה, ושומעים ברקע את המפקד שלהם בקשר שמאחל להם הצלחה ואומר שכל עם ישראל עומד מאחוריהם. לקולות הקשר המחוספסים הרגילים הם הוסיפו כינורות ותופים, כאילו זה סרט.

5.

כולם אומרים שככה זה בכל קיץ, ככה זה בכל קיץ, וגם בקיץ הזה זה ככה, מלחמה. רק מלחמה. בכל קיץ מחדש. יש אנשים שמדברים ברצינות על זה שכל המלחמה הזאת נועדה לחזק את ראש הממשלה. אני לא מבינה בפוליטיקה, אינני יודעת. אני מקווה בכל גופי שזה לא כך. אין בזה שום חן וזה מוציא את החשק לחיות.

עידו לא התקשר. אני יודעת שהוא אמור להיות במוצב, אין לי מושג למה, ואיפה המוצב הזה בכלל, ומה זה אומר. בכל אופן, הכול מאוד מתוח, וכל הזמן יש מה שהם קוראים לו היתקלויות, ויש חדירות של מחבלים לשטח ישראל וזה מלחיץ אותי. ואני כל הזמן מדמיינת שהוא מת, ואיך הוא מת, ואיך אני, ואיך אומרים, ומה עושים, ושוב איך הוא מת. הם כאילו יודעים הכול שם בטלוויזיה, עם כל הצעקות שלהם. אולי לא שמעת, אבל היה גם רצח של נער ערבי בירושלים, שרפו אותו חי. אומרים שזו היתה נקמה. אומרים שהוא נחטף מביתו באמצע הלילה, ושנסעו איתו ליער ירושלים, ושם, כלומר פה, שרפו אותו חי.

6.

עכשיו הכול רע. אני אפילו מפחדת ללכת ברחוב לבית של שי. אתמול סביב חצות, כשחזרתי מהמכולת, שמעתי ערבית מאוטו שהאט לידי יותר מדי וממש נבהלתי. התביישתי בעצמי כמה שנבהלתי. נצמדתי אל הקיר, וחיכיתי שהם יעברו אותי, אבל הם נסעו לאט לאט, ולא מיהרו להסתלק ממני. אני כל הזמן מפחדת עכשיו, מדמיינת שנכנסים לי לבית, עולים במדרגות. פעם אחת אפילו הגיעו שוטרים בתשע בערב, הפחידו את כולנו, דפקו בדלת, ובחוץ היו איזה שמונה יסמניקים עם קסדות והכול, אלות ואקדחים, בתוך החצר. זה היה מאוד מוזר, ואני לא יודעת מה הם רצו. הם הסתלקו מיד. כנראה חיפשו מישהו.

לפני כמה ימים גם היתה הפגנה, ואני הייתי מסמר ההפגנה, צעקתי והשתוללתי, וכעסתי בפרהסיה כמו שמעולם לא כעסתי בפרהסיה, הרגשתי כמו נואם באקסטזה. הייתי נפלאה, כולם רצו לראיין אותי, רויטרס, "שיקגו טריביון", כולם.

אני חושבת שאתה בכלל לא שם את עצמך במצבים האלה. הנה, עכשיו אתה בברלין, או בלייפציג. איפה אתה עכשיו בעצם? ואתה לא רוצה להיות כאן. אתה לא מנסה אפילו להתחבב על מישהו. זה טוב, אני מניחה, גם אני לא רוצה להתחבב על אף אחד, אבל הייתי רוצה שיהיו לי חברים לשבת איתם, להחליף רעיונות, לספר על סרטים, ללכת לסרטים ביחד, להצגות טובות, אם יש כאלה, לספר על ספרים שאני קוראת. משהו כזה. נדמה לי אפילו שזה רעיון ששמעתי ממך פעם, והנה אתה שוכח, ואני נתקעת עם רעיונות שלא שלי.

בכל אופן, למרות שאתה לא מודה בזה, אני מניחה שגם אתה היית שמח לחברה מדי פעם. שתדע לך שגם אני אינני נוהגת להודות בדברים הללו בפני אנשים שהם אינם אתה.

7.

יש לי חשק גדול לנסוע ונדמה לי שאסע בקיץ הבא לאירופה. אסע לספרד, לאיטליה. אני מקווה שאספיק לקרוא הרבה על המקומות לפני שאגיע אליהם. אני קוראת את הרמן הסה בתקופה האחרונה, והוא העלה בי שוב את הרצון ליציאה, לנסיעה, למסעות. הבעיה הגדולה היא כמובן שאני אישה. זאת האמת המציקה. אתה חושב שזה פשטני? אני מודה שאני תמיד חושבת פעם ופעמיים לפני שאני יוצאת מהבית. אני מניחה שלא כולן כאלה, אבל אני כן, ואם כבר אני כותבת לך את האמת, אז זאת האמת. תמיד עולות לי בראש כל מיני אי-נעימויות. נכון שעדיין לא קרה שהתחרטתי על יציאה. כמובן לא מבחינת כסף, כסף איכשהו תמיד נמצא בשביל הדברים האלה. ובכל זאת, אתה יודע, הרבה פעמים אני חושבת על כך שבגלל שאני אישה, ובגלל שהמקצוע שלי מאפשר לי לעבוד מהבית בכל שעה שארצה, דרך המחשב, אני בוחרת כמעט שלא לצאת. למה בעצם? אני הרי נהנית כל כך מהאור, ומהרחוב, ומהירוק, ומהצבעים. כשאני יוצאת. למה אני לא יוצאת?

בסך הכול אני רוצה להסתכל קצת, לחשוב בשקט. אני לא רוצה להיות "אישה בחוץ", כמו שאומרות הפמיניסטיות שאני קוראת בפייסבוק. זה לא מעניין אותי. אני רוצה שקט. אז אני נשארת בבית.
בתי הקפה הם מקומות יקרים, אם לשם רצית לשלוח אותי. ונכון, יש לי כסף, אבל אני מעדיפה לחסוך אותו לנסיעה, כמו שכבר כתבתי בעצם. ספרד ואיטליה.

8.

היום סערה. החורף אינו רוצה לפנות מקומו לאביב כנראה, גם באמצע אפריל. אומרים שזה יוצא דופן. ולי נדמה שבכל שנה יש כמויות חריגות, תמיד יש כמויות גדולות, קטנות, נמוכות לעונה. אפילו לחזאים אני לא מאמינה. ובוודאי יש דברים מעניינים יותר לכתוב עליהם בשבילך, למען האמת, אבל אינני מצליחה לחשוב על כאלה.

אינני יודעת מה אעשה בחיי, עכשיו אחרי שסיימתי את הלימודים. התערוכה עברה בסדר, ובקרוב אעלה עוד תערוכה בגלריה קטנה אפילו יותר מזו האחרונה שבה התארחתי. הכול קטן כל כך. כמה אנשים כבר הגיעו לראות את הדברים? אינני יודעת. אני לא מעזה לדמיין. הייתי רוצה לספר לך על גברים, על נשים, אבל חללי ירושלים הנפלאים, באמת נפלאים – לא עוזרים לי למצוא אנשים. אפילו כשאני עומדת במרכז החדר…

9.

היום הכנתי לעצמי קפה, במקינטה, כמו שאני עושה. וחיממתי לעצמי חלב, וחיממתי אותו הרבה יותר מדי, והוא נשפך עליי רותח לגמרי. אחר כך הודיעו לי שלא עברתי ריאיון קבלה לעבודה שדווקא רציתי מאוד. לא אספר לך בדיוק מה זה היה כדי שלא אצטער יותר מדי. רק אספר לך שאני מאוכזבת מאוד. נדמה לי שאני יודעת לאן אני רוצה להגיע, אבל כל הסימנים מראים לי שאני בדרך הלא נכונה.

מהדורה מקוונת, גיליון 8 – התכתבויות | אוגוסט, 2018
דימוי: ליאת סטולרו, 2018