מכתב על התעוררות האבן
ואתה ממתין, מצפה לדבר האחד
שיכביר את חייך לאין-סוף,
שמופנה אליך, רב עוצמה, נדיר,
התעוררות האבן,
מעמקים.
ריינר מריה רילקה, "זיכרון"[1]
עדות מעניינת למשמעותן ולכוחן של "אבני נוף" ניתן למצוא במכתב שכתבה הרוזנת מנון מזולמס-לאובאך (Solms-Laubach) למשורר ריינר מריה רילקה בדצמבר 1907, בדיוק שנה לאחר שנפגשו באי קאפרי. מכתב זה אינו מוכר לפרשנים, שמסתמכים על חליפת המכתבים שנשתמרה בין השניים (ומפוצלת בין ארכיונים שונים, בעיקר באירופה). אולם אלה גם נוטים להסכים כי המכתב שכתב רילקה לרוזנת הצעירה ב-3 באוגוסט 1907 לא קיבל מענה, ומכאן שקיימת סבירות לקיומו של מכתב תשובה שאבדו עקבותיו. קטעים ממכתב זה, העוסקים בטבען הייחודי של "אבנים ציוריות", יובאו כאן בתרגום, אך, ראשית, אקדים כמה מילות רקע על המכתב ועל גלגוליו.
רילקה ומנון הכירו והתיידדו, כאמור, בדצמבר 1906 כשנפגשו במקרה, כאורחים שהוזמנו בנפרד לווילה דיסקופולי באי קאפרי, "שממנה נשקף הים מעל הגן הירוק תמיד". רילקה הגיע לאי האיטלקי ב-3 בדצמבר, יום הולדתו השלושים ואחד, ומנון חגגה יום קודם לכן את יום הולדתה העשרים וארבעה. רילקה בא לאי כדי לכתוב, והמארחת הנדיבה העמידה לרשותו את "ביתן הוורדים", בית קטן בקצה הגן, שבו שהה עד מאי 1907. רק מעט ידוע על היחסים שנרקמו בין המשורר לרוזנת הצעירה בזמן שהותם המשותפת באי.
עם חלוף השנים, תמונת זיכרון אחת מאותו חורף בקאפרי חוזרת ופוקדת את רילקה, ובכל זאת מגלה טפח. במכתביו למקורבים שונים הוא שב ומתאר, בגרסאות שונות, את אותם ערבים מיטיבים "בסטודיו הגדול, סמוך לאח", כשהסב במחיצתן של שלוש נשים בגילים שונים – בעלת הבית שהתאלמנה, אמה הזקנה והרוזנת הצעירה "שובת הלב". ערבים אלה כללו קריאה בטקסט ספרותי בצוותא, והסתיימו במחווה שחזרה על עצמה: מנון מקלפת למענו תפוח עץ. "שנים על שנים חייתי מן התפוח הזה" – הוא כותב במכתב מ-1914 – "וגם כשכבר הייתי שוב בפריז, עדיין נשתמר בי מלאי כלשהו של…. של מה? של שלווה, של ביטחה, של התנחמות מרגיעה בתוך תוכי… והוא היה כל כך ממשי… והרי לא היתה שם אלא מחווה בלבד, ובה לבדה היה די כדי לקיים אותי במשך שנים על שנים".[2]
לאחר פרידתם (מנון עוזבת את האי לפני רילקה) מתחילה התכתבות בין השניים, שנמשכת יותר מעשור. במכתביו רילקה פותח צוהר לעולמו, לייסוריו, לתהליכי הכתיבה שבהם הוא שרוי ולהישגיו כמשורר, אך זאת בדומה למכתבים שכתב באותו הזמן למקורבים רבים אחרים, ומבלי להתייחס לאופיו הייחודי של הקשר ביניהם. במכתב למנון מ-3 באוגוסט 1907 – שמהווה רקע מיידי למכתב התגובה שמעסיק אותנו כאן – המשורר מספר לידידתו כיצד הצליח, סוף סוף, לממש את אותה בדידות מזוקקת, שמבחינתו הכרחית לחיים של יצירה. "זה שבועות, להוציא שתי הפרעות קצרות, לא השמעתי ולו מילה אחת", הוא כותב, "סוף סוף ננעלת הבדידות שלי והאני שרוי בעבודה כגרעין בפרי".[3] התיאור שמציע רילקה לפנימיות האורגנית, המבודדת, של הנפש השירית הפך לסימן היכר ידוע של המשורר ומצוטט רבות. אולם גם במסגרת היחסים שנרקמו בין רילקה למנון, הצורך של רילקה לשמור על "עצמיותו", חופשי מעול של קשר, לא היה דבר חדש. בתקופת שהותם המשותפת בקאפרי, למשל, כתב רילקה את "שיר אהבה", שייתכן ופונה אל מנון:
איך אעצור בנשמתי לבל
תיגע בנשמתך, ואיך ארים אותה
ממך אל יתר הדברים?[4]
המכתב האבוד של מנון, שנכתב ב-4 בדצמבר 1907, נפתח באיחולים ליום הולדתו של רילקה, וממשיך כך:
בעוד ימים אחדים תחלוף לה שנה מאז נפגשנו לראשונה באי האיטלקי […] אף פעם לא שוחחנו על כך, וייתכן שתופתע לשמוע, אך פגישתנו הראשונה לא אירעה כלל בקאפרי, אלא שנים מספר קודם לכן בבית משפחתי בדרמשטאדט, כשהיית בדרכך לפרידלהאוזן עם חבריך מבית שוורין. הוצגנו רשמית, ונבלענו בהמולת האורחים מבלי להמשיך את השיחה, אך בלבי חיכיתי לפגישתנו הבאה […] אני שמחה לשמוע שמצאת את מקומך הנכון בתוך הכתיבה, והדימוי שלך של גרעין בתוך הפרי מזכיר לי שיחות שניהלנו בנושא. בהקשר זה, וכחלק מאיחוליי ליום הולדתך, הרשה לי לשתף אותך בזיכרון של רגע אחד מיוחד שבו זכינו יחד. היה זה באותו יום שבו צעדנו, במאמץ מה, בדרך ההר בואך אנאקפרי, כדי לראות את רצפת המיוליקה המרהיבה בכנסיית סן מיקלה. נכנסנו לכנסייה, ועמדנו על רצפת גן העדן: חיות אגדתיות סביבנו, ובמרכז סצנת הגירוש של אדם וחווה – אבודים כל כך. הכנסייה היתה ריקה, מלבד אדם אחד, מעט מוזר בלבושו, שזחל על הרצפה ובחן את צבעי המיוליקה בזכוכית מגדלת. בדרכנו חזרה במורד ההר, לאחר שסעדנו את לבנו, ראינו אותו שוב מהלך על צלע ההר, מחוץ לשביל, באזור המחצבה העתיקה. ראינו אותו מתכופף שוב ושוב לקרקע, בוחן אבנים בגדלים שונים, ולעתים מכניס אבן לאחד משני תיקי העור שהיו תלויים בהצלבה על חזהו. בעיקול הגדול של הדרך הסלולה האיש נעלם משדה הראייה שלנו, אך כשהיינו כבר בחצי הדרך חזרה, הוא הופיע פתאום, כמו הגיח מההר, והפך שותף להליכתנו. האיש לא היה בן המקום, ולא הצלחנו להבין את מוצאו המדויק. הוא סיפר כי הוא בן העיר ליבורנו, אך עומד בקשרי מסחר עם איסטנבול ומרבה לנסוע לטורקיה. האיש הציג עצמו כגיאולוג אך גם כסוחר באבנים טובות, ועל כך נסבה השיחה. עברנו מאיטלקית לצרפתית, ואתה לחשת לי שהוא כנראה יהודי. ככל שהתקרבנו לעיר, הבעת התפעלות גדולה והולכת מהמומחיות שלו באבנים. חזרת על האמירה המוכרת שלך, שהיית רוצה לחוות את העולם מנקודת המבט של האבן, והוספת שאתה משוכנע שלאבנים יש פנימיות. "אנשים לא מכירים בכך", אמרת, "כי נדמה להם שהאבן היא הדומם המוחלט, שהיא מקשה אחת חסרת חיים, אך למעשה האבן, כמו כל יצירי האל, היא ביטוי של הטבע היוצר". בן-שיחנו הקשיב ושתק, ולאחר דקותיים הזמין אותנו לבית המלון שבו התאכסן – ה-Grand Hotel Quisisana – כדי להתבונן יחד בכמה אבנים שימחישו את "כוח פנימיותה של האבן" (הוא אמר זאת בעקבותיך, בחיוך). כשנכנסנו לחדרו של האיש, הוציא הלה מהארון שני תיקים נוספים, שבהם היו מלופפות בבדי לבד ירוק סדרות שונות של אבנים. לך הגיש גוש קטן של אבן בקועה שמתוכה הציצה מושבת גבישי אמתיסט סגולים, ובידי נתן אבן אופאל שקופה למחצה, שצבעיה צבעי אור כתום זוהר, שנדמה היה כבוקע מתוך האבן עצמה. לאחר שבחנו בהתפעלות את המינרלים שהציג, פנה אליך האיש בשאלה. "אתה משורר, שמדבר על פנימיותה של האבן. האם העלית על דעתך אי פעם שאבנים עשויות לשאת בקרבן, כמוך, דימויים טבעיים המתחרים ללא קושי באלה של האמנים הגדולים ביותר?". "למה אתה מתכוון?" שאלת, והיהודי הושיט כלפינו כף יד פתוחה, שבמרכזה מונחת היתה אבן גדולה, גבנונית וסלעית, שהסתירה את אצבעותיו. "ובכן?" שאל. "ובכן?" השבנו. "מה שאתם רואים כאן זו אבן חצויה לשניים. חצייה האחר נמצא גם הוא כאן בחדר, עטוף בבד. אם מסקרן אתכם לראות כיצד נראית האבן מבפנים, הפכו אותה ותנו מבט בצדה השני.
רילקה, אתה לא יכולת להתאפק, וללא שהות ניגשת והפכת את האבן בתוך כף ידו של האיש. מה הופיע? החדש הופיע. היתה שתיקה. היתה שמחה. הרגשנו ברי מזל. זכינו לחזות במה שלא נועד עבור עין אנוש […] במשטח האבן התגלה דימוי נוף בסקלת צבעים לא מוכרת, חום וירוק, צבעי תכלת, כחול ואפור, עם קווי מתאר ברורים ויפים שהטבע צייר בדייקנות של רב-אמן, תמונה הדומה לזו שראינו, שעה קודם לכן, כשהבטנו אל המפרץ מההר: נוף הררי, עצים, שיחים, סלעי פרא, שביניהם עומדים אנשים, בקבוצות וביחידים, מביטים אל הים הרחב, אל ספינות מפרש רחוקות. "האבן מציירת את עצמה, האבן מדברת", מלמלת. "האדם, עיניו כלואות בדרך כלל, ואינו יכול לראות את ההתהוות הגדולה הזו, אינו מבין שהטבע, כמונו, נמצא בתנועה מתמדת של הבעה עצמית. העץ מביע עצמו בתבנית הצל שענפיו יוצרים, הענן נע ובתוך כך מגלה לנו פרש בדהרה, וכך גם התעוררותה זו של האבן. עלינו לברך על הרגע הזה", אמרת והנחת ידך על כתף הסוחר. "שיתפת אותנו במראה פלאי. בהכנסת האורחים הלא צפויה הזו, פתחת בפנינו צוהר אל הלב החולם של האבן, אל הנתינה של הטבע, שמגיש לנו את עצמו בעדינות כדי לבחון אותנו. האם נכיר בפלא, או שניוותר עיוורים? האם ניתן למתנה הכמעט סמויה הזו לחמוק מאיתנו, או שנשיב לה תודה, בהשתאות, בקידה, במגע, בציור, במילה?"
כאן זכור לי שהתערבתי. "האם אינך סבור, רילקה", אמרתי, "כי האבן בכל זאת זקוקה גם לנו כדי שלנתינה שלה תהיה בכלל משמעות? הרי חיית השדה לא תראה כלל שדימוי של נוף טבוע באבן. האם אין הדבר קשור ביכולת הדמיון האנושי שלנו? והדמיון, הרי הוא פרי של שותפות. הנה, גיליתי לך איש המסתתר בין הסלעים המצוירים, ואתה מצביע על נקודה מעל קו שמופיע באבן, ואומר – הנה שחף מעל קו החוף. התמונה החלומית שמעניקה לנו האבן לא נולדת מפנימיות מבודדת; היא עדות לזיקה העמוקה שכבר קיימת בינינו, לאחווה אנושית. היה זה אתה שהודית למארח שלנו על "הכנסת האורחים" […]
כאן מסתיים העמוד ונקטע מכתבה של מנון, שוודאי כלל דפים נוספים. אין באפשרותי כעת לספר באופן מלא כיצד הגיעו לידיי הדפים הכתובים, אך אציין כמה עובדות להבהרת העניין. מאמר היסוד בחקר תחום ה"אבנים הציוריות" נכתב בשנת 1957 על ידי היסטוריון האמנות פורץ הדרך יורגיס בלטרוסאיטיס (Baltrušaitis), ליטאי שגלה לפריז ועסק ב"חייהן של צורות חזותיות", בין אם אלה מקורן בטבע, באמנות, במדע ובטכנולוגיה, ובין שבכישוף או בתורת הסוד.[5] בשנות החמישים של המאה הקודמת, בעת שהיה עסוק במחקר מקיף בנושא האבנים, הזדמנה לבלטרוסאיטיס, בנסיבות כמעט דמיוניות, פגישה עם אחיה של הרוזנת מנון. האח, הרוזן ארנסט-אוטו מזולמס-לאובאך, היה אף הוא היסטוריון של האמנות. לאחר הצטרפותו למפלגה הנאצית מונה למנהל מוזיאון לאמנות, ועבד בשיתוף פעולה עם הגסטפו בהשגת רכוש יהודי שנבזז ובמכירתו לגורמים שונים.[6] ב-1941 התגייס לוורמאכט ונשלח לחזית הרוסית כקצין האחראי על העברתן של יצירות אמנות לידיים גרמניות. לאחר המלחמה, בגלל מעורבותו הנאצית, לא יכול היה הרוזן לחזור לנהל את המוזיאון שבראשו עמד לפני המלחמה, אך קיבל לידיו את ניהולו של אגף במוזיאון השטדל בפרנקפורט, ושימש כיועץ לאספני אמנות. עם פרישתו ב-1956 הקים בארמון המשפחה מוזיאון פרטי.
בפגישתו עם בלטרוסאיטיס עלה נושא אבני הנוף, והרוזן, שנזכר במכתב שכתבה אחותו לרילקה, הבטיח להשיגו. לא ברור אם המכתב המקורי הגיע בסופו של דבר לידי בלטרוסאיטיס או שזה רק קיבל רשות להעתיקו בארמון בכתב ידו. כך או כך, בלטרוסאיטיס לא מזכיר את המכתב במחקרים שפרסם. הוא מת בשנת 1988, וכתבי היד שלו מפוצלים כיום בין ארכיון פרטי בפריז לארכיון המוזיאון הלאומי לאמנות בווילנה. אינני יודע אם המכתב של הרוזנת מנון נכתב אי פעם. התייחסתי אליו כאל אבן חלום.
מהדורה מקוונת | מאי 2022
דימוי ראשי: Lineato, Florence – Italy 7.6×12 cm
דימויים: מתוך אוסף האבנים של יהושע בורקובסקי, צילומים: אלי פוזנר
"מכתב על התעוררות האבן" של חגי כנען וצילומי אבני הנוף הנלווים לו מופיעים ב-אבני נוף / אבני מסע, חוברת אמן של יהושע (שוקי) בורקובסקי, בהפקת קופסה שחורה, ינואר 2022.
יהושע (שוקי) בורקובסקי גר ועובד בירושלים. מרצה בכיר במחלקה לאמנות בבצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים (2019-1980); לימד במדרשה לאמנות, בית ברל (2005-1981) ובחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ירושלים (2007-1995) והציג 17 תערוכות יחיד. תערוכה רטרוספקטיבית של יצירתו, "ירוק ורונזה", הוצגה במוזיאון ישראל בירושלים ב-2013. ייצג את ישראל בבינאלה ה-12 של פריז, במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז (1982), בביאנלה ה-42 של ונציה (1986) וכן בבינאלה ה-21 של סאו פאולו, ברזיל (1991). הוציא לאור שני ספרי אמן. ספרו של המשורר ישראל אלירז, הבט, שירה מביטה בציור (הוצאת קשב לשירה, 2012) הוקדש ליצירתו.
אבני נוף / אבני מסע הוא תיעוד של אוסף אבנים ייחודי ונדיר של בורקובסקי, ש'הפך' למחזור עבודה עצמאי, מקביל למחזור ציורי "אבני החלימה" המופיעים בעבודתו החל משנות התשעים.
בתרבות הסינית "אבן חלימה" או "אבן מסע" היא אובייקט המעורר התבוננות ועיון פנימיים, מדיום של הרהורים, מדיטציה והרמוניה בין האדם לטבע. מקורן של האבנים ברמה הגבוהה של יונאן – חבל ארץ בדרום-מערב סין, במורדות הרי ההימלאיה. האבנים, או ליתר דיוק, חתך מלוטש שלהן, מפגישות את המתבונן עם צורות טבעיות שעל פניהן מפליג הדמיון לעולמות אחרים. בתרבות המערבית, מתקופת הרנסנס ובעיקר מזמן שלטון בית מדיצ'י בפירנצה, ה-"Paesine" או "אבן הנוף" האיטלקית היא המקבילה ל"אבן החלימה" הסינית. מקורן של אבנים אלה בהרי טוסקנה שבאיטליה. במשך מיליוני שנים חלחול מים, תנועות טקטוניות וריאקציות כימיות של מינרלים (ברזל ומנגן) ותרכובות שונות יצרו בתוך סלעי הגיר צבעים, נופים וצורות מרהיבות. רק חיתוך וליטוש שלהן, הנשען על ידע ומסורת בני מאות שנים, עשוי לגלות את המראות הנפלאים החבויים בהן. המראות הנגלים בהן, של ימים סוערים, איים, נופי חורבות, הרים והרי געש, הפכו אותן לחפץ נדיר ומבוקש לתצוגה ב"חדרי הפלאות" שהחלו להתפתח באירופה בתקופה זו, ושבמהלך המאה ה-19 העניין בהן הלך ודעך.
[1] Reiner Maria Rilke, "Erinnerung", in: Das Buch der Bilder, Frankfurt: Suhrkamp, 2016. תרגום לעברית: גבריאל צורן.
[2] ריינר מריה רילקה, "מכתב אל בנוונוטה 1914", תרגום: עדה ברודסקי, בתוך: עדה ברודסקי, ריינר מריה רילקה: דרכו של משורר, ירושלים: כרמל, 1994, עמ' 237-236.
[3] רילקה, "מכתב למנון מזולמס-לאובאך, אוגוסט 1907", תרגום: עדה ברודסקי, שם, עמ' 243.
[4] רילקה, "שיר אהבה", תרגום: משה זינגר, שם, עמ' 240.
[5] Jurgis Baltrušaitis, "pierres imagées", Aberrations: Essai sur la légende des formes, Paris: Flammarion, 1957
[6]https://frankfurter-personenlexikon.de/node/1260, אתר לקסיקון אישים של העיר פרנקפורט.
