מלחמה של אישה אחת

14/10/2023 חברה, שכמוני מגדירה את עצמה בשמאל הרדיקלי, התכתבה איתי השבוע. אנחנו כולנו, בקהילת פעילי השלום וזכויות האדם, דואגים מאוד לשלום ויויאן סילבר, פעילת שלום ידועה שנחטפה לעזה. חברתי, שכמוני, מעט צינית בימות שגרה, אמרה לי איך הרגישה בצעדות ליד הנשים המבוגרות האלו מ"נשים עושות שלום", הקוראות לשלום (כשאנחנו העדפנו לדבר על הכיבוש). כמה הן צדקו, היא אמרה. ואכן, כשפורצת מלחמה, שוב אנחנו חייבות לדבר על השלום.

20/10/2023  חברה ישראלית שגרה בארצות הברית כתבה לי לאחרונה שגם ישראלים וגם פלסטינים צריכים כרגע יותר אמפתיה מהעולם. אני חשתי זאת כבר זמן-מה, והסבב הזה מבהיר עבורי את התחושה הזו עוד יותר. אני זוכרת שכשחייתי באוקספורד היתה לי שיחה עם חברה בזמן אחד המבצעים הישראליים בעזה. דיברתי איתה על בני דודים שלי שגרים בקיבוץ בדרום הארץ (קיבוץ ששרד את מתקפת החמאס בזכות מזל גדול). אמרתי לאותה חברה שאני דואגת מאוד למשפחה שלי, שבילתה ימים ארוכים במקלט. התגובה שלה היתה, "לאנשים בעזה אין מקלט". היא הכירה את עמדותיי, ודיברתי איתה ברגע של בדידות ופגיעות, ועדיין, זה מה שיכולה היתה להציע לי. יש כל כך הרבה דברים שאני רואה כבעייתיים בדיעבד בתגובה הזו: קודם כול, בטח צריך לקוות לפחות הפצצות, לא ליותר מקלטים. אבל באופן עמוק יותר, היה ברור לי שהיא לא יכולה היתה לחשוב על נקודת המבט שלי. אפילו לא קצת.
אני חושבת על גבולות האמפתיה וכמה קשה, אולי בלתי אפשרי, להכיר בהם. אני הולכת להגיד משהו שאולי ידמה לכם שנוי במחלוקת. אף אחד לא יכול לדעת מה זה להיות בעזה עכשיו. אני אומרת את זה כי גם אני לא יודעת, ויש גבולות לכמה אפשר לדמיין גוויות אנושיות ועולמות מנופצים. אנחנו לא יכולים לדמיין זאת עבור עצמנו.
חברה אמרה לי שהיא לא מסוגלת לראות חדשות והיא לא מסוגלת לדמיין מה זה לחיות את החדשות. אני חושבת שזה אחד הדברים הכנים שנאמרו לי בשבועיים האחרונים וצעד גדול לקראת איזושהי תגובה אמפתית לרגע הזה. אני חושבת שצריך להכיר בגבולות האמפתיה שלנו ולעבוד מתוכם. במקרה של עזה זה ברור, אבל זה נכון גם במקרה של ישראל. אני לא חושבת שאמפתיה הכרחית בניסיון לפעול בצורה צודקת: יש כמה עובדות בבסיס האנושיות שלנו שעוזרות לנו להבחין בין הצודק ללא צודק. להרוג תינוקות זה לא צודק. לפגוע באזרחים זה לא צודק. כולנו צריכים להרגיש בטוחים בבית שלנו. בואו נתחיל מכאן.

24/10/2023  כולם סביבי, וגם אני, עוברים את השבועיים האחרונים ומביטים לעתיד במעבר בין עליות לירידות. יש ימים נסבלים יותר מאחרים. יש ימים שבהם אנחנו חשות חזקות יותר ושביכולתנו לתמוך באחרות. בימים אחרים אנחנו מתלבשות ויוצאות מהמיטה ותו לא. קשה להתנתק מגלילת חדשות אונליין. יש ימים שבהם יש לי יותר אמונה באנושות. יש ימים שבהם אני נאבקת להחזיק תקווה. אני אסירת תודה לקהילה שלי שחזקה מספיק לתמוך האחת בשנייה, אבל יש ימים קשים מאוד.
היום הוא יום כזה.
חבר עבר שבועיים שבהם חשב שהוריו חטופים. בשבוע שעבר שמע שאביו נרצח. אתמול שמע שגם אמו נרצחה בטבח בקיבוץ בארי. הוא יושב שבעה על שני הוריו שבועיים ברצף. אני לא יכולה להבין את עוצמת האבל הזה.

28.10.2023  בשבוע האחרון הרגשתי שאני צונחת יותר ויותר לתוך עייפות שקשה להסבירה. אלו לא רק האזעקות הליליות וחוסר השינה, אלא תחושת אובדן האחיזה במציאות, וכפועל יוצא מכך המאבק להחזיק בתקווה. ברור לכולנו שמה שהיה לפני 7 באוקטובר לא יחזור, שאנחנו צריכים לבנות משהו חדש מההתחלה. אבל כדי לבנות מחדש צריך קשר לעולם, להרגיש אותו, לחוש אותו. כרגע הזוועות נדמות גדולות מדי לכך. אני חיה תוך כדי טבח המתבצע בשמי וציד מכשפות נגד מי שמעז להגיד זאת. הצורך להחזיק את הנרטיב שלפיו חייתי כל חיי, האמונה שהומניזם וזכויות אדם הם הדרך מהחושך אל האור, הוא מאבק נפרד. הצורך להחזיק את המחשבה הזו הוא המאבק הכי גדול שלי כרגע. אתמול הלכתי לקריאה קולקטיבית, ב"סיפור פשוט", של ארץ השממה מאת ת"ס אליוט. היום אני חושבת על ציטוט אחר שלו: "בני אדם לא יכולים לשאת מציאות רבה מדי". אני מרגישה שברגע הזה אני נלחמת לשאת את המציאות שאני צריכה לשאת כדי להמשיך להילחם עבור צדק, מתוך הרגע של ההכרה וחשבון הנפש.

העולם שלי שבור. אני מרגישה שאני צריכה לאסוף את השברים של מה שהאמנתי בו, מה שאהבתי, מה שנלחמתי עבורו, וליצור נרטיב חדש כדי להבין את העולם. חלק ממנו ימשיך מלפני 7 באוקטובר אבל הרבה ממנו יהיה חדש. ובתהליך הזה של לבנות את העולם מחדש, להבין איך אנחנו עדיין יכולים להילחם למען צדק, למען אמפתיה ולמען סולידריות, אצטרך להיות עדינה ופתוחה, חזקה ועוצמתית, ענווה ובעלת ביטחון. זה נכון עבור כל מי שמאמינים שיכול להיות טוב יותר במקום הזה.

4/11/2023 אתמול השתתפתי בקבוצת קריאה שבה קראנו התכתבות בין המשוררים באסם אל-נבריס וטל ניצן, שנוצרה לפני כעשור. זו היתה פגישה עדינה (למרות שאפילו עצם הפרסום שלה עורר כעס). קראנו ודיברנו על הפחדים שלנו, על העובדה שעדיין איננו יודעים מה קרה לנו אחרי 7 באוקטובר אבל שמילים ושירה הן חשובות, שחשוב להקשיב לבני אדם אשר אומרים לנו להיות חירשים אליהם. זו היתה פגישה של היכולת לחלוק באנושיות, של אבל ושל תקווה שנוכל לחלוק את האנושיות הזו מעבר לרגע ולמקום שבהם אנחנו נמצאים. הלוואי שקצת מהאוויר שנשמנו, בעודנו יושבים תחת העצים וקוראים על היופי של עזה דרך עיניו של אל-נבריס, יכול היה להתפשט הלאה. שנוכל להחזיק את הרגע הקטן הזה של תקווה ואנושיות ולשלוח אותו רחוק מאיתנו, נישא על ידי הרוח. שכולנו נרגיש בטוחים בבית שלנו.

5/11/2023  קשה להסביר איך זה לרקוד בזמנים כאלו. אין חדווה אמיתית בגוף המגיב לתנועה ונותן רגעים ספורים של עונג. למשך שעה וחצי אכפת לך לאן הולכות הרגליים שלך ואיך את מסתובבת. כמובן, העולם שבחוץ לעולם אינו רחוק. אני מוצאת את עצמי נלחמת במחשבות תוך כדי שיעור ריקוד, ומשחררת לתוכן כשהן באות, שוקעת בהן בעודי בתנועה. ואני מוצאת את עצמי רוקדת עם ודרך פחד, עם חרדה, עם עצב עמוק ועם רגעים קטנים של התעלות. למשך שעה וחצי המוח שלי נמשך כל הזמן לעבר הגוף שלי. למשך שעה וחצי אני תלמידה ומנסה להשתפר, אני לא צריכה לדבר על שום דבר או להצדיק שום דבר או להילחם בשביל שום דבר. אני רק אני של השבוע הזה שמנסה להשתפר לעומת אני של השבוע שעבר.
בספר השלישי שלי כתבתי על בלט בעזה. לא מפתיע שבלט היה מקור לכוח ולחוסן עבור רבים כל כך, גם אלו שלימדו אותי שהם האויבים שלי. יש רגעים שבהם אני מרגישה אשמה גדולה כשאני חושבת על ריקוד. למה לי מגיע לרקוד ולהם לא? ואז אני מספרת לעצמי שהאמונה העמוקה ביותר שלי היא שמחול, עבור אלו שהוא חלק גדול מאוד מחייהם, הוא דרך להיות אנושית. וכך אני מקווה ומתפללת שכשיבנו מחדש את עזה, בתי ספר לבלט לא יהיו בסוף רשימת סדר העדיפויות למרות שאני יודעת שיהיו דברים דחופים יותר לטפל בהם.

10/11/2023  אתמול שמעתי על עוד מישהי שאני מכירה שאיבדה קרוב משפחה שנהרג בעזה, בן הדוד שלה. היא כתבה לי: "אין סוף לעצב שלנו". שבוע חמישי למלחמה.
היום הלכתי לקבוצת קריאה ב"סיפור פשוט". הסופרת הנהדרת ארנה קזין דיברה על המסה שלה: יותר משלוש גינאות או: הפמיניזם ימנע את המלחמה (הבאה). היה דיון סוער והמסה השאירה אותי עם הרבה חומר למחשבה, וגם תירוץ לחזור למסה של וירג'יניה וולף, שאותה קראתי אתמול בלילה.
מלאה בשמחה ובהשראה עליתי על האוטובוס כדי לחזור הביתה, ולפתע קיבלתי התראה על אזעקה. הנהג עצר וכולנו ירדנו מהאוטובוס. משפחה עם שני ילדים צעירים התחבאה בכניסה לבניין. אני נשכבתי על הכביש. שמענו קולות נפץ חזקים וכל מה שיכולתי לראות היה זנב הטיל בשמים.
קמתי וחציתי את הכביש. סימסתי לאימא שלי שאני בסדר. הברכיים שלי רעדו. כשהגעתי הביתה ראיתי שקיבלתי מחזור, כמה ימים מוקדם מדי. שמעתי ששתי נשים נפגעו בהתקפת הטילים הזו.
אם אגיד משהו על כל הסיטואציה הזו, התגובה תהיה: מה עם עזה? את יודעת כמה ילדים נהרגו מהאש של הצבא שלך היום? איך את מעזה להתלונן?
ואני רוצה להגיד לכם, אף אחד לא מנצח במלחמות, ואף אחד לא בטוח. כשחזרתי לווירג'יניה וולף זה היה תירוץ טוב לחזור לפסקה החביבה עליי ב"שלוש גינאות", שבה היא מציעה גפרור לשרוף את הקולג' שלה בקיימברידג' כדי להתחיל מחדש. אני מרגישה את הצורך להתחיל את הדיון במלחמה, על ישראל-פלסטין, כדי להגן על האנושיות עצמה. לא דרך התעלמות מהבדלי כוח ופריבילגיה אלא על ידי חזרה עד אינסוף על כך שאין מנצחים במלחמות. אני מרגישה שלו היו לי כל הגינאות היינו יכולים להתחיל מחדש, להתאחד סביב מה שמשותף בינינו כבני אדם ונגד אלימות ככלל, ואולי המציאות שלנו היתה שונה. שבת שלום.

23/11/2023  קשה לתאר את המתח באוויר. כולנו עוצרות את הנשימה שלנו בכל כך הרבה צורות. אנחנו לא יודעות מי מהחטופים ישוחררו ומה מצבם. אנחנו לא יודעות מה המשמעות עבור שאר החטופים: הם בחיים, או מתים? האם משפחותיהם יזכו לראות אותם? אני לא יכולה לדמיין איך מרגישות המשפחות של החטופים. זה כמו רולטה רוסית אכזרית במיוחד. וכך, היום אני שמחה על קהילת המחול שלי שאיתה אני מעבירה את היום.

מאז תחילת המלחמה אני שומעת הרבה יותר מוזיקה בעברית. אני מרגישה שאני נסוגה לתוך הקהילה שלי, מנסה לשאוב ממנה כוח וגם מנסה לתחזק אותה. הכי קל לי להרגיש בשפה שבה גידלו אותי כאן: השפה שבה סיימתי את לימודיי בתיכון וקראתי ספרים לראשונה וכתבתי את החיבורים הראשונים שלי בתיכון. שמתי לב שהרבה מהשירים שאני שומעת הם למעשה שירה מולחנת. שיר אחד כזה צוטט היום הרבה ברשתות. עד שהחטופים יחזרו ונדע עוד על אלו שנשארו מאחור, אני חושבת על דרכים שבהן אנחנו יכולים להחזיק את המשפחות שלהם ואת כל מי שתומך בהן. ומאוד לא פשוט לחכות.

07/12/2023 מאז שחזרתי לישראל לפני שלוש שנים אני רוקדת בעיקר שילוב של שיעורי בלט ושיעורי גאגא. גאגא היא שפת תנועה שפיתח אוהד נהרין, ורוקדים אותה מדי יום הרקדנים שלו בבת שבע. גאגא היא דרך אחרת להבין חלל ותנועה בתוכו, ואינה דומה לשום שפה תנועתית אחרת. השיעור מועבר ללא מראות, כשהמורה במרכז הסטודיו, והרקדנים מובלים על ידי הוראות המציתות את הדמיון: לנוע כאילו אנחנו בתוך דבש, או בתוך מים, או לחשוב על איכות התנועה של התנועה. השפה התנועתית מנסה גם להפעיל חלקים שונים בגוף שבדרך כלל איננו חושבות עליהם (לרבות בטכניקות מחול אחרות). גאגא גרמה לי להיות מודעת לפרטים בגוף שלי ולאופן שבו אני נעה בחלל בצורה שמעולם לא חשתי. יש משהו במחשבה שונה על הגוף שגורמת לך לנוע בצורה שונה. אף שיעור אינו דומה לאחר. גאגא נושבת רוח חיים לתוך עמוד השדרה שלי וגורמת לו לנוע בצורה חדשה שמעולם לא הרגשתי בעבר.

ככל שהזמן עובר במלחמה הזו אני מבינה שהאתגר הגדול ביותר עבורנו הוא להישאר אנושיים והומאניים. להיות פתוחה ונדיבה כלפי אחרים. זו מתנה מיוחדת לחלוק את השפה התנועתית של אוהד. המתנה הזו תחזיק אותי עוד הרבה זמן.

12/12/2023 תקווה לא תלויה בתרגילים מנטליים או באמפתיה. אנחנו לא צריכים למתוח את עצמנו ולדמיין חיים של אנשים אחרים, משהו שאנחנו לא יכולים לעשות בכל מקרה. אנחנו חיים את חיינו דרך סיפור חיינו הייחודי, ובאופן בלתי נמנע, הכול נצבע דרך הנרטיב הייחודי שלנו. אבל אנחנו יכולים לנסות ולדחוף את עצמנו לקוות מעבר למה שמוצע לנו, גם כיחידים וגם כקולקטיבים. אנחנו יכולים לדחוף את העולם, וגם ישראלים ופלסטינים, לא להיתלות בכוחות משיחיים שיצילו אותנו, בין שזה כוח ההיסטוריה או כוח האלוהים. אנחנו יכולים למקד את האנרגיות שלנו בלכנס את כל מה שיש לנו לפעולה יצירתית ויוצרת, לדחוף את המנהיגות שלנו לפתרונות, ולא רק להפסקות אש; יש לנו זכות לקוות לעתיד טוב יותר. כולנו. יש לנו זכות לקוות לשלום, לא לחיים המובנים על ידי אלימות, בין שאנחנו בצד שסובל אלימות או בצד שמפעיל אותה. יש לנו זכות לקוות לחיים מחוץ לפחד בלתי נגמר מנקמה. יש לנו זכות לקוות לעתיד שאנחנו עדיין לא יכולות לדמיין, אבל יש לנו זכות לדרוש אותו. איננו יכולים להתכנס לתוך העצמי. קל להרגיש עייפים ומוצפים, אך באותה מידה עוזר להיזכר שאיננו יכולים להפסיק לדחוף לעבר תקווה אחרת, תקווה רחוקה יותר היוצרת עתיד אחר. אנשים רבים בעזה, במרחק שעת נסיעה ממני, מקווים לשרוד עוד יום. אנשים רבים איבדו את התקווה הזו. זו החובה שלנו, אנחנו, שיש לנו זמן ומרחב לחשוב על כך, להחזיק את הדרישה הזו לתקווה אחרת. איננו יכולים לתת שישתמשו לרעה בתקווה שלנו כאשר פשעים איומים נעשים סביבנו, או אפילו בשמנו. אנחנו יכולים להשתמש בכוח שלנו לפעול ולקוות, באמת, למשהו שעדיין איננו מכירים אבל יהיה צודק וללא אלימות.

5/1/24  אני ממשיכה לספור את ההרוגים בעזה, נכון להיום כמעט 30,000. אני ממשיכה להיות עדה. אני מבינה שאני לא יכולה לחשוב, לדבר, לייצג את המשמעות האנושית שיש לעובדות ולמספרים הללו. אני מבינה ברגע הזה שמה שקורה בעזה הוא מעבר ליכולת התפיסה של הנפש האנושית. אבל הנפש האנושית יכולה לבנות את עצמה, להיות אחראית, לחזור לערכים של זכויות אדם וצדק. וכך, אני מכריחה את עצמי להמשיך להיות עדה ולהחזיק את התקווה כך שנוכל, בזמן אחר, שבו כל בני האדם כאן ירגישו בטוחים, לחשוב אחרת כולנו, יחד, כשווים.

מהדורה מקוונת | מרץ 2024
באדיבות הוצאת Five Leaves, קטעים נבחרים מתוך הספר One Woman's War: Essays Written in War, for Peace מאת דנה מילס, Five Leaves Publications, 2024.
דימוי: גל ויינשטיין, Dust Cloud 1, 2009, צמר פלדה על נייר, 80*100 ס"מ. מתוך גרנטה 12: חיים אילמים, עמ' 101