מלחמת לשונות

וידוי אישי על מלחמת הלשונות
שְׁאֵלָה, שֶׁהַגָּלוּת בְּעִבְרִית הִיא לְשׁוֹן־נְקֵבָה וְהִיא אֵם מְנַחֶמֶת וְהִיא אֲהוּבָה יְחֵפָה וְהִיא שְׁמוּרַת־עַיִן אֶבְיוֹנָה. וְאִלוּ בַּיִידיש דער גלות איז לשון־זכר (דֶּר גֻּלֶס אִז לֻשְׁן־זֻכֶר) מִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁלַחְנוּ אֵלֶיהָ בִּידֵי אֵל קָנֹא וְנֹקֵם שֶׁחָרָה בָּנוּ אַפּוֹ עַל שׁוּם נַאֲפוּפֵינוּ, אֵל שֶׁהוּא מֶלֶך וְאָב וּבַעַל, פַּטְרִיאַרְךְ עֶלְיוֹן.
וּפֵירוּשׁ, שֶׁאֲנִי מִתְעַנֶּגֶת עַל גִּלְגּוּל הַיִידִישׁ עַל לְשׁוֹנִי וְעַל זִכְרוֹנוֹת דִּמְיוֹן אִמוֹתַי הַיּוֹשְׁבוֹת עַל שִׁדְפון־אֶרֶץ בֵּין נַהֲרוֹת אַשְׁכְּנַז ופּוילן; וְאִלוּ אַבוֹתַי בְּיָשְׁבָם עַל מִשְׁמְנֵּי־אֶרֶץ בִּמְדִינוֹת־הַזָּהָב בָּעוֹלָם הֶחָדָשׁ הָיוּ מִתְעַנְּגִים עַל חֲלוֹמוֹת אֶרֶץ־שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, וּלְבָסוֹף נָסְעוּ אֵלֶיהָ; אֶרֶץ־שֶׁמֶשׁ שֶׁאֲנִי לָמַדְתִּי לָדַעַת שֶׁהִיא אֶרֶץ זַבַת יֶזַע וָזֶרַע וָדָּם. וּמַאֲסְתִּי בָּהּ. אַךְ לְקַעְקֵעַ מִמֶנִּי לְשׁוֹנִי הָעִבְרִית לֹא עָלָה בְּיָדִי.

דָּבָר אַחֵר וִדּוּי,
וְעוֹד בְּעִנְיָן הַיִידיש עַל־פְּנֵי הָעִבְרִית, הַעֲדָפָה שֶׁהִיא בְּחִינַת בְּרִיחָה מִשִּׁגְיוֹנוֹת אָבִי הָעוֹלֶה וְהִיא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית בְּשֶׁל הָעִבְרִית שֶׁהִיא לְשׁוֹן אִמִּי וְהִיא מוֹלַדְתִּי בַּמּוּבָן הַיָּדוּעַ שֶׁאֲנִי תַּבְנִית נוֹפָהּ כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה בְּעַוְלוֹתֶיהָ וּמְצֻוָּה בְּתִקּוּנֶיהָ גַּם אִם אֶהֱגֶה אוֹתָהּ אַשְׁכְּנַזִית שַׁחֲרִית ועַרְבִית, גַּם אִם אַחֲלִיף אוֹתָהּ בַּאֲחוֹתָהּ הַצְעִירָה ואֶעֱשֶׂהָ מַטְרוֹנִית ואֶשָׂאֶהָ.
וְהַכַּוָנָה בַּדָּבָר, שֶׁאֲנִי מִתְוַדָּה עַל הַעֲדַפוֹתַי כְּמוֹ מַאֲמִין פּוֹנֶה אֶל רוֹעֵהוּ וּבוֹרֵךְ עַל בִּרְכָּיו כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר נֻסַּח: בַּרְכֵנִי אָבִי, בַּאֲשֶׁר בְּכֵן חָטָאתִי וְגו' וְנִסְלַח לוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ כִּי בִשְׁגָגָה, כִּי שָׁב בִּתְשׁוּבָתוֹ בַּעֲבוּר שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה וְסוֹמֵךְ עַוֹנוֹתָיו עַל רֹאשׁ שְׂעִיר; אֲשֶׁר כֵּן אֲנִי מַזְכִּירָה חֲטָאַי בְּחַדְרֵי חֲדָרִים וּבְרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת קוֹדַחַת יָדַי עַל קוֹרוֹת צֶלֶם־עֵץ וְהַכָּתוּב הוּא הַדְּיוֹ הַמֻּקַּז מִן הַסְּטִיגְמַטוֹת. אַךְ הַצָּרָה שֶׁאֵין אֹזֶן אֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, גַּם לֹא בַּת־קוֹל, וְהַדְּיוֹ כַּמַּיִם וְהַדְּיוֹ כַּמַּיִם, אֲנִי מַקִּיזָה אֶת אַשְׁמוֹתַי וּמִחוּץ לְתָא הַנְּיָר הַמַּלְאָךְ מַשְׁחִית, הַקַּצָּב זוֹרֵעַ
והְַשּׁוֹחֵט מַשְׁתִּיק.

*

זאת תורת מלחמת הלשונות. המלחמה נהייתה לי בית ולא יכולתי לנשום בתוכה. הצטרכתי לבדוק את מכונותיה, המנגנון והמצברים והמִפרקים ההידראוליים. הצטרכתי תנועה. היגרתי מתוך העברית החוצה
והשפה נהייתה לי נַפָּה ונשאר לי רק מוֹץ ואיבדתי את הלשון, בלי לשון אני לא יכולה לזיין ואם לא אמצא אותה חזרה

*

וידוי אחר על בריחה,
ברחתי מהעברית והעברית נשברה לי ורציתי להחלים אותה ולא הצלחתי. ועכשיו אני, אין לי מענה־לשון ואם אני אומרת אין מי ששומע, וברוקלין מדברת אליי בשבעים לשון ואני אוטמת אוזניים סותמת חזק מה יקרה לי אם אפתח, אם אפתח, אני אשכח, אני אשכח כמו ששכחו כולם, כמו ששיכְּכו את כולם, ניו יורק תגנוב ממני את הלשון ותרצע את אוזני במזוזה כמו שֶׁהָהֶם שם גנבו לכולם את התימנית ואת המרוקאית והרוסית והרומנית ואם גונבים את הלשון כבר אי־אפשר לחזור. זה ידוע. ואי־אפשר לומר יַאלְלָה לֶכוּ תְחַפְּשׂוּ אֶת אִמָאשְכֶם וְתַעֲזְבוּ אוֹתִי בְּשֶׁקֶט, כי את החור, דווקא, רוצעים לא באוזן אלא בַּכִּיס ובעורף ובאיבר בגוף איפה ששמים את החוֹב, ועד שמוציאים את המרצע ותופרים את החור אי־אפשר לדעת כבר מה יהיה ומתי יבואו ההוצאה לפועל
איך אפשר להסביר את זה? אי־אפשר. ברחתי מהעברית כי היא שברה ונשברה בי, ברחתי ממנה כי גיליתי מה שהיא עשתה ומי שהיא גנבה ומעולם לא החזירה, כי גיליתי מה שהיא הסתירה ממני ושרפה את הארכיון, אבל בכל זאת בכל זאת בכל הלילות אני לא יושנת מהפחד שהיא תלך לי, זה כמו להגיד שהפֶּצע מתגעגע אחרי הַסַּכִּין אי־אפשר להסביר את זה

*

ועכשיו עניין היסטורי. כשהם אומרים "מלחמת הלשונות של ראשית המאה העשרים" הם מתכוונים רק לשתיים. דב סדן אמר שיש "סִפְרוּת כְּלַל־יִשׂרָאֵל" (הוא בטח אמר או לפחות חשב בתוך הראש "כְּלַל־יִשְׂרוּאֵל"), שזה אומר "ספרות של היהודים" במלים יותר רגילות. אבל מי יש לו חלק בַּכְּלַל־יִשְׂרָאֵל הזה ומי אין לו – את זה הוא לא גילה לנו. וזה בעיה, כי בכל מִינְחֶה של שָׁבֶּס קראתי בְּפִרְקֵי אָבוֹת עוֹמֵד כָּתוּב "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹילָם הַבָּא" אבל אני אף פעם לא ידעתי מי זה ה"כָּל" הזה, ואיך שאנשים הסתכלו עליי הבנתי שאני לא תמיד בתוכו של ה"כָּל". אז הסִפְרוּת כְּלַל־יִשׂרָאֵל הזאת, זה כמו מה שאחרים אמרו: "שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת – סִפְרוּת אַחַת". ומה שהם רצו להגיד זה ככה: שיידיש ועברית הן לשון כנגד לשון, אבל יש להן ספרות אחת ביחד. ומה שהם רצו להגיד זה בעצם ש"כלל־ישראל" זה בכלל כְּלַל־אַשְׁכְּנָז, ואף על פי כן אמרו כְּלַל־יִשְׂרָאֵל, מתוך הדמיון.

ואז אני עושה פאַסְטְ־פוֹרְווֹרְד, כי אני בסוף שנת אלפיים וחמש־עשרה ואני בביקור מולדת, כמו שאומרים, ואני הולכת ברחוב וילד נותן לי מדבקה שעומד כתוב יְהוּדִים אוֹהֲבִים יְהוּדִים ואז אני מבינה שיש גבול שעובר בין יהודים ללא־יהודים, וזה משנה, זה משנה מאוד, צריך לדעת, בגלל איך שאחר כך צריך לדווח על זה בחדשות. אם יהודי – נִרְצַח, נִשְׁחַט עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, נִפְטַר, בָּא עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָׁלוֹם, עָבַר לְעוֹלָם הָאֱמֶת, נָפַל בְּעֵת מִלּוּי תַּפְקִידוֹ, הָלַךְ בְּדֶרֶךְ כָּל חַי, הֶחֱזִיר נִשְׁמָתוֹ לְבוֹרְאוֹ, נִתְבַּקֵּשׁ לִיְשִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה, מֵת מוֹת קְדוֹשִׁים. אם ערבי, אומרים או נוּטְרַל, או שֶׁיִּתְפַּגֶּר, או מַגִּיעַ לוֹ, או מִדּוֹבֵר צָהָ"ל נִמְסָר שֶׁנּוֹרָה בְּשׁוֹגֵג. ואז אומרים, נוּ, מֵילֶא, מה אפשר לעשות. אז עכשיו אני צריכה לדעת איך להגיד על מוות מִתוֹך שמתים לי כל הזמן, כל הזמן מתים, ובשביל זה אני צריכה שיציירו לי את הגבול שבתוך השפה. ואז אני שואלת מי זה כְּלַל־יִשְׂרָאֵל?
כשעשיתם קונגרסים ואחר כך מדינה, וכשעשיתם ספרות ו"המאסף" ו"מכתב־עיתי" ועוד מאספים כדי שיאספו את היהודים, ואמרתם "שתי לשונות – ספרות אחת", וכשעשיתם שפה וגימנסיה הרצליה שיהיה נוער עברי – אז על מי חשבתם כשאמרתם ביום ובלילה כלל־ישרוּאל־כלל־ישרוּאל־כלל־ישרוּאל?
פשט רמז דרש וסוד: ביאליק משוררנו הלאומי נשא הרצאה בשנת אלף תשע מאות עשרים ושבע בשם "תחיית הספרדים" שאצלו בבירור היא נפרדת מהתחייה הלאומית של האשכנזים ומספרות התחייה של האשכנזים, ככה שעדין לא ברור מי הם האנחנו האלה כשאומרים "משוררנוּ הלאומי".

*

ברוקלין משבשת עליי את הלשון, ואת הכל אני צריכה לחשב מחדש. אי־אפשר לומר "משוררנו" ואי־אפשר לומר "כלל־ישרואל" וצריך לפרק את הבניין לאבניו. הלשון בתוך הגוף והגוף בתוך גלות והגלות היא בכל מקום. בלבו של הבית גלות ולפיכך לא ניתן לחזור אליו. אני מלקקת את שפתי המדרכה כדי לחצוב דרך. אני לומדת: אם שפתי המדרכה כחול־לבן, צריך לשלם. אי־אפשר להבין אם זה לא דרך הלשון. ואת הכל צריך לבדוק. אפשר לומר כך: כל מה שאני מדברת צריך לשלם עליו ובתוך המילים אני מוצאת את הגוף וכדי להבין אני צריכה לחזור אחורנית להיסטוריה של האיברים, למה שאמרו ולמה שאמרתי ולמה שנאמר. לבדוק איך פעם הלשון מצאה בו דרך, ואילו חריצים חרצה הדרך על פני הלשון.

*

זו שאלה של עיצורים קוליים
בכיתה יו"ד בשיעור לשון המורה אמרה שיש עיצורים שהם זהים מבחינת החיתוך אבל שונים כי חציים קוֹליים וחציים השני אַ־קוֹליים, כמו למשל בֵּי"ת קוֹלִי ופֵּ"א אַ־קוֹלִי, או בֵי"ת ופֵ"א, או גִּימֶ"ל וְכַּ"ף, או דָּלֶ"ת וְתָּ"ו או זַיִ"ן וְסָמֶ"ךְ. כשגדלתי למדתי שבאנגלית אומרים לֶזְבִּייֶן ובעברית אומרים לֶסְבִּית, אבל בתיכון אף לא אחד סיפר לי שזו הסיבה שבשלה אין לי קול, כי הַזַּיִ"ן בעברית שמור למי שֶׁמַּכֶּה בי ואילו הַסַּמַּ"ךְ שמורה למושא המכָּה כמו שאומרים סְסְסְסְסְעַמַּק לֶסְסְסְסְבִּית זוֹתִי צְכָה זַיִן גם כשאני דווקא לא צריכה
אז למדתי. הלשון יושבת בתוך חלל הפה, ואם היא יוצאת ונכנסת, ואם היא נושאת משא נוסח, ואם משחקות בה ידיים זרות, ואם היא פולטת עצמים זרים, ואם היא כלי־זין בידי אחרים – עדיין לנצח היא רקומה ומגוידת אל תוך הגוף. יש רירית בשרנית ולחה הקלועה בצמה ויורדת מחלל הפה דרך הגרון וחלוף ברֵיאות בצמוד לסרעפת עד שהיא נקשרת בקשר ימאים אל המעי, והסרח העודף של הקשר מרפרף ונוגע בשחלה השמאלית. שָׁם ככל הנראה שורש הדיבור וכל החיים אני חוששת שמא בקטריות מן החוץ יטפסו וירדו במורד הצמה אל חלל החזה והבטן התחתונה ויבללו שם בבל ואין יותר שפה אחת ודברים אחדים, ואין יותר שפה

*

את ישבת מאחוריי בכיתה, גבי אלייך, ואני ישבתי מאחורייך על הטוסטוס, גבך אליי. כל הזמן התחלפו לנו המקדימה והמאחורה, רצוא ושוב תמיד.
יובלות לפני כן רכבנו על אופניים והעלייה היתה כה, שעצרנו לנשום והיתה שמש של דרום ירושלים איפה שכבר כמעט מִדבָּר ונשמנו. נהג משאית כתומה חרץ לשונו וסימן באצבעותיו אות הניצחון והצמידן לפיו וליקק לשון מחודדת כמו אומר: אני יודע עליכן. ואנחנו בכלל לא ידענו, כלומר, לא ידענו אם נהיה אחת לשנייה. והדחפורים שחפרו מסביבנו לסלול את הכביש שיבתר את בית צפאפא שנתיים אחר כך כמו גירדו בשיני ברזל את עור התוף שלנו, כמו דורשים לדעת את מה שלא ידוע. אמרו אז שהכביש ימשיך את כבישי גב ההר, מחברון לירושלים לרמאללה לשכם, ואמרו שקוראים לדרך־גב־ההר דרך האבות, משום שבה הלכו האבות. הבנו, להר יש גב ולאבות יש בו דרך, ורק לנו אין גב או מקום או דרך, ורק בית צפאפא נבתרת לשניים. איך אפשר להסביר את זה? אי־אפשר. לשון נופל על לשון.
אבל לא היה בהבדל הזה מהעולם מספיק בשביל להדביק אותנו יחד. אחר כך היית אומרת דברים כמו, אישה אחת בחודש ואז ללכת ואף פעם לא להישאר. שאלתי את עצמי אם הייתי אצלך אישה בחודש, וידעתי שלא, אבל לא ידעתי מה שאומר לך על הדברים האלה. איך אשאל, למה תמיד את בורחת, הלוא אני פה.
הסברת לי – לשון היא איבר מין. ואני הבנתי – כשאת מזיינת זה פתח לדיבור, ככה שהדברים הם אצלך בעצם להפך; לשון היא לא איבר מין, אלא איברי מין הם פתחון פה, כמו שאמרו חז"ל, חיים ומוות ביד הלשון.

*

היגרתי מתוך העברית החוצה והפסקתי לזיין כי לא היתה לי הלשון ולא הצטרכתי עוד לדבר כי אנגלית שפת דברנות והגירה שפת שתיקה. איך עושים מין שלא דרך השפה? עוד לא למדתי, וכאן יש רק שמות עצם מופשטים אטומים, אומרים סְפַּאוּס, אומרים פַּרטנֶר, זה מילים בלי פנים בלי איברים, אומרים יוּ ואומרים ת'יי כי אף אחד לא רוצה לדעת מה יש בגוף וזה נעים וגם לא־נעים באותו זמן

*

"רק דבר אחד אני לא מבינה", ככה היא אומרת. ואני מיליון דברים אני לא מבינה, תאמיני לי, אני אומרת לה, איך יש לך כל כך הרבה אמונה בשביל דברים אחרים, הא, אני שואלת אותה, איך יש לך כל כך הרבה אמונה בשביל דברים אחרים ולא בשבילי. והיא שואלת ומבקשת ממני שאני אחזיק לה את האדמה שמתחת לעקבים ואני כבר רוצה לנטוע את העקבים באדמה שלא אצטרך יותר להחזיק ושאוכל לברוח והיא תישאר עם העקבים, ומרוב העיניים שלה כל העור שלי נהיה שקפקפים מתנפנפים כמו שמדפיסים צילומי שינים או צילומי ריאה ואני אומרת אוי ואבוי לי, אם כך, אוי ואבוי לי, תֵּיכֶּף מיד היא תִראה לי את כל הברונכיט. ואני חושבת, אם היא תראה את הברונכיט אולי היא תדאג ותניח לי אבל אי־אפשר לדעת על מה דאגתו של אדם, פעם כך ופעם אחרת, ועל מה אמונתו של אדם, איזו אדמה הוא צריך מתחת לעקבים, אם יש לו בכלל עקבים.

"אז מילא הגרין קארד" היא אומרת "מילא הגרין קארד, בשביל הגרין קארד, אני עוד מבינה, חתונה, אֲבָל" אבל אני פתאום צימחתי אצבעות מסביב לצוואר ואפילו לא ידעתי והאצבעות עקשניות ובכוונה כמו מאמין אדוק לוחצות על הגרוגרת, בכלל לא ידעתי שיש לי גרוגרת עד לאותו רגע, ואני יודעת מה זה ה"אבל" הזה שלה ואני לא רוצה לענות עליו ולא רוצה לשמוע אותו והנה הוא בא אבל־אבל־אבל את כל האבָלִים אני צריכה לשמוע, חזרתי לירושלים כדי לשמוע את כולם, ועל כולם אני צריכה לענות כששואלים למה בלי עקבים, ולמה שיער קצר, ולמה לא בקרוב אצלך, ולמה, לעזאזל, למה, הנה סוף סוף היא הצליחה לנסח את השאלה: למה־את־מוותרת־על־הנשיות־שלך היא שואלת, אבל בעצם זו לא שאלה זו האשמה, ואני, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה "לוותר", איך לוותר על מה לוותר, אצלי בכלל יש שתי אפשרויות ואף אחת מהן היא
לא לוותר: או שגוררת את עצמי דראג ונהיית מלכת הדבורים או שמצליחה לנשום בתוך הגוף שלי, אבל אני לא יודעת באיזה צד נכנס הלוותר הזה אז אני מדברת אליה בכל הלשונות שהוא רק ירצה
בכל הכוחות והקויכעס שנשארו לי אני אוחזת בשורשי השערות הקשים ואני אומרת בחיי מה שאת רוצה שאני יעשה אני יעשה, בהן צדקי אני יעשה ואני ינעל עקבים וישים את הפנינים של הסבתא האחרת באוזניים אבל עדין בסוף שתדעי שאני לא אדע באיזה צד נכנס הלוותר הזה ובאיזה איבר בגוף אפשר לחבר אותו. מאיפה לי לדעת באיזה צד זה לוותר? זה שם־פועל, אין לשון־זכר לשון־נקבה.

*

היגרתי מן העברית החוצה, מחוץ למין דקדוקי מחוץ לעין הפקוחה. ביקשתי לכתוב עברית כמו לכתוב יוֹנָה בבטן דג. עברית בורחת מאלהים בִּן לילה, עברית קיקיון מתה בן לילה חיה. עברית שפת טהרנות לא מתערבבת. עברית אומרת בעיתון מוות, שוכחת מוות של ילדי אחרים. אבל אומרים משתאים: עברית, מקרא, מִשנה, שירה. והסוד הוא שאין מקרא, יש רק חֻמש, ואלהים שומע רק שפת חמש ושפת תרגום ושפת רחוב ושפת הולכי רכיל ומהגרות מתרגמות עצמן לדעת. ורק הציוֹניסְטִים שחשבו לברוא ספרות מֵאַיִן במקום ספרות יֵש מִיֵּש חשבו: מקרא הוא כמו אוצר לחפור בו. חשבו: מקרא מפיק מרגליות ומניב קרן. צריכים היו להבין מראש: שפה זה לא כסף. חשבו, לא הבינו, גאָט פאַרשטייט נישט בְּשָׂפָה אֵיפֹה שהורגים ילדים.

היגרתי מתוך העברית החוצה והפסקתי לזיין כי לא היתה לי הלשון ובלי הלשון גם לא הצלחתי לקלל וְהַמְּאֵרָה שהטמנתי בבטן דג ושלחתי באוקיינוס אף היא אַבְדָה

*

היגרתי את עצמי חזרה לאמריקה, וכעבור זמן אני כמו מה שאומרים ביקור מולדת ירושלים לוחצת את חזי ואני שורטת בפניה. אני פוצעת את מדרכותיה והיא יורקת לשונות אש בעיניי. כשנסעתי ממנה חישבתי לברוח והיא חישבה לעצוֹם כוחות. הופעתי חזרה בשעריה להרף אנחה לנוח בה רגליים. נשברה בי ירושלים, וחזי קרס מלחצה, ונִקרסו בפניי גשריה.
נהג המונית התנצל את כל התנצלויות נשימותיו סליחה־סליחה גיברת אני לא ראיתי וואלה חשבתי שאת, תאמיני לי וואלה סליחה וואלה איזה עולם, הא, איזה, חשבתי בחוּר, וואלה. אז אני לא יכולה לענות כי הקול כרגע לא שלי, אני הרי יש לי מֶצוֹ־סוֹפּרָן בלי עין הרע והוא מאשים אותי בהתבלבלות ואני אומרת זה בכלל לא אשְמה וסליחה תפסיק להגיד סליחה זה שלך ההתנצלות אני לא אכפת לי ממה שקשה לך תרד ממני, אין פה שום התבלבלות תעזוב אותי באמאשך תן לי ללכת, הקקה הזה זה בעיות שלך לא שלי. תחזירו אותי כבר לברוקלין, שמה כשאומרים יוּ מתכוונים לכולם ולאף אחד זה לא אכפת, תרדו ממני, זה לא הבעיה שלי, זה שלכם. הגעגוע יש לו טבע של הולך וחוזר בין שני קצוות, אבל חשבתי שהתגעגעתי והנה לא־געגוע. כלומר שהגעגוע הוא לא תנועה מצד לצד, אלא הוא גם וגם תמיד, אז תעזוב אותי באמאשך מלבחור צד.
זה לא עניין של לבחור זה עניין של לנשום.
אז הנהג מונית ואני נוסעים שותקים, הוא כי נגמרה לו המבוכה ואני כי הלך לי הקול. ונוסעים ממרכז העיר לקטמון־בקעה וזה כמו אני במונית מבת עשרים ושבע לבת שבע־עשרה, ובסוף הנהג מונית מוריד אותי בבית ספר התיכון ואני נכנסת שם והפעם במכנסיים־לא־חצאית, וכשבת שבע־עשרה הייתי הולכת והמדרכה מרוצפת חצאיות מהבית לבית ספר ולא יכולתי בלי גם כן ורצעו אותי בעגילים באוזניים לחצאית ואמרו בקרוב־אצלך, בקרוב־אצלך. אבל עכשיו אני נכנסת ואני חתיכוּת, כך אומרים, כמו יפי הבלורית והתואר אבל לא יודעת איפה להניח את הגוף באוויר הזה הטחוב לי. ואז מתיישבות ומדברים־מדברים ואני חושבת איך אני אדבר כשאין לי גוף בכלל והקול שלי אין לו אוויר כי פעם חצאית והיום קצוץ מלופף־חזה וחולצה לַייק אַ בוֹס, ואני לא מצליחה להחליט — אם זה אותו הגוף שפעם אז על פי הכללים אין לו מקום, ואם זה
לא אותו הגוף אז מה בכלל הוא עושה פה. אבל אז מדברים־מדברים ופתאום המורה אומרת יש לי חברה לסבית בוץ' מדרום תל־אביב וזה מצד אחד כמו שאומרים "אחדים מחבריי הטובים ביותר" ומצד שני יש כל כך חמצן בין השלוש אותיות האלה בוץ' שאני מה־זה נושמת כמו אדם עומד במִפְתַח הָרִים ופתאום אני מוצאת בית בתוך המילים שלה כמו שאז פעם היא דיברה תורה נביאים כתובים נותנת לי מילים וזה מצחיק כי אני יושבת באותו חדר שישבתי לפני עשור ולו ידעתי אז את נתיבי הלשון כיצד להתפוצץ בעיצור פוקק בי"ת ולהמשיך בתנועה מוארכת שורוק ולחתום בצד"י מגוֹרֶשֶת צ' שהיא עיצור שינני־פתוח, ברוך השם, אולי הייתי מוצאת את הצופן כיצד למלא ריאותיי אוויר לפני שנחנקת. אבל הלשון כמו הזמן מתלקקת בפיתולים לא בקו ולפעמים אפשר לקבל באיחור של עשור נשימה של פעם־פעם. ואף על פי כן האיחור עשה את שלו, כמו שאומרים, ואני לא מוצאת דבר למעט בועות קטנות ואי־אפשר הרי לחיות מקוף מחט אחד למשנהו צריך הרי מרחב, ואני מהגרת שוב החוצה, רצה דרך ביקורות דרכונים

*

בברוקלין את מלמדת אותי מחדש את הלשון, אני מתאמנת בך. האות החשובה היא למ"ד, לחזק את עִגְלוּלי הלשון, אני סוללת לנו מסילות לנשימה. את אוחזת בידי, אני שונאת־שונאת פה את החורף, משננת שינוני לשון: הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַלְל־טַלְל וְאַלְל־מָטָר עֲלְלֵיכֶם. אני מנסה עוד, אֲנִי יְשְׁשֵׁנָה וְלְלִבִּי עֵר, שׁי"ן, שׁי"ן זה טוב בשביל הלשון, שְׁשֶׁרֹאשִׁי נִמְלְלָא טָלְל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לְלַיְלְלָה, קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לְלַיְלְלָה איך אפשר להסביר, התעוררות הלב בַּמרחק, בשפה־לא־ארץ? ואיך אפשר להסביר מנוחת האיברים דווקא כשהגירה, והתרוצצות הלב, והעיניים נידָחות? ואיך אפשר להסביר את האהבה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ? אי־אפשר. לשון נופל על לשון.

גרנטה 5 – שפות זרות | דצמבר, 2016
דימוי: מתוך דגלים פשוטים, גילי אבישר