מצב הקוף בכפכפים: שיחה עם משורר בלבנט

מרחב: קודם כול אני רוצה לומר שזה איזה כדור שאתה זרקת לי, "הלבנטיניות", כלומר שזה לא משהו שאני רגיל לחשוב דרכו. אני רגיל לחשוב בתוך הלשון העברית, למרות שעכשיו אני כותב באנגלית… עברתי לכתוב קצת שירים באנגלית. זה מעניין אותי. אבל אני רגיל לחשוב על עצמי דרך הלשון העברית, ולכן המילה הזאת (לבנט) שהצרפתים זורקים אותה היא כאילו… בסדר… טוב נו, אני גם נמצא במרחב שקוראים לו אלטנוילנד. הרי כבר זרקו כמה מילים לא עבריות על המקום הזה, זה לא שעברית היא הכוח היחיד שפועל… [צוחק]
עידן: במרחב.
מרחב: בחלל הזה, במרחב הזה.

עידן: מדוע אתה כותב עכשיו באנגלית?
מרחב: אני חושב שאני משועמם מכל מה שקורה פה ובא לי לדבר אחרת. וזה גם פתאום פָּלֶטה חדשה להשתעשע בה. מה דרידה אומר? יש לי שפה אחת והיא לא שלי.
עידן: כן, "בחד-לשוניות של האחר" הוא אומר "יש לי שפה אחת [צרפתית] והיא לא שלי".
מרחב: אז גם לי יש שפה אחת והיא לא שלי. ויש עוד שפה שהיא לא שלי, זאת הזונה הגדולה, כאילו האנגלית היא הזונה הגדולה. ויש איזה עניין לבוא לדבר עכשיו עם הזונה הגדולה. זה אולי הרגע הזה, לוחות טקטוניים שזזים באי-נחת… אני מרגיש שזה מין רגע כזה שהאנושות נעמדת מול הסיפור שלה, מתחילה לחשב קץ לאחור, גרפים, עקומות, כאילו הכול ממריא לה… אני לא אומר מה קורה, אבל יש פה אנושות שעייפה מסיפוריה ומחפשת סוף לסיפור שלה, מתחילה לספר את סופה… האנושות.

עידן: אתה מדבר על משבר האקלים? האקלים עבורך הוא אטמוספירה אפוקליפטית?
מרחב: לא, אני לא יודע בדיוק איפה אני חי, כן? אבל אני מדבר על הנרטיב שכרגע מופיע, נעמד בפנינו…
עידן: כלומר שאין מוצא מהקפיטליזם, שאנחנו לכודים בתוך המטריקס, לפותים בתוך האחר הגדול, קץ ההיסטוריה וכו'?
מרחב: כן. אז בתוך הדבר הזה יש תחושה כזאת… הנה עכשיו נולדה לי בת… אתה נעמד מול הדבר הזה… וגם המזרח התיכון הבוער בלהבות, שזה מין אופניים שלי שאיכשהו עוד נוסעים, לא ברור איך הם מחזיקים מעמד, אבל הם נוסעים, מגיעים לים.

עידן: אתה שואל את עצמך מדוע אתה מגדל את הבת שלך במזרח התיכון ולא בברלין, במקום שפוי יותר?
מרחב: לא, לא יודע, אני לא תמים כזה, אתה מבין? אני קודם כול חושב איפה אני מגדל אותה ממש פה. פה אנחנו נמצאים, בחצר ברחוב חובת הלבבות. אז אני אומר, הבננות האלה, הלימון הזה, ושם יש מעין עצי בר… האם יש פה מיקרו-אקלים? אני מתפלל שיש פה איזה מיקרו-אקלים שבתוכו אני מגדל את הילדה שלי. ואתה אומר לי איזה מיקרו אקלים? מיקרו אקלים של וילה בג'ונגל, של ג'נטריפיקציה, של whatever? תזרוק עליי מה שאתה רוצה, אני חי איפשהו, נכון? אני חי פה בחצר שקוראים לה חובות הלבבות, שם של חיבור מימי הביניים.
עידן: "חובות הלבבות" זה ספר מוסר של אבן פקודה.
מרחב: כן, זה ספר מוסר מימי הביניים, יהודי זקן שנותן עם המקל בראש… אבל השאלה שהוא שואל, השאלה יותר יפה מהתשובה. השאלה היא ביחס לחובה של הלב, והיא שאלה יפה, וזה קשור לשיחה שיש לי ביחס לגוף. ובהקשר זה אני חושב למשל על הרמב"ם שעושה את המסע מספרד לקהיר, אני חושב עליו בתור אדם שעושה מעשים בשפה ומבין שהוא עושה מעשים בעולם: "היד החזקה", "משנה תורה", הוא כותב את "המשנה לתורה". נאמר עליו "ממשה עד משה לא היה כמשה", ואז המשה הזה בא לרפא את מלך מצרים. זאת אומרת שאלה יחסים אחרים לגמרי, אם אתה חושב למשל על משה רבנו [צוחק] בתור מי שהביא את עשר המכות על פרעה, ואז הרמב"ם הוא הרופא של מלך מצרים. הוא הרופא של מלך מצרים בחוכמת הרפואה המוסלמית. הוא למד את חוכמת הרפואה מהמוסלמים. הוא אולי היה הרופא הכי טוב, אבל בשיטות של המוסלמים.

עידן: אומרים על הרמב"ם שיכול להיות שהתאסלם…

מרחב: זו השושלת. השושלת הזאת מעניינת אותי בגלל הסוּפיות שלה. המחקר מצביע על הקשר בין הרמב"ם של "מורה נבוכים" לאבן רוּשד, אבל ישנה גם השפעה של אל-פראבי הסוּפִי על הרמב"ם; ואל-פראבי הזה, אם הבנתי נכון, זה איש הרנסנס של ימי הביניים: הוא היה גם מוזיקאי, גם רופא, גם פילוסוף, גם בלשן. זאת אומרת, די דומה לרמב"ם במובן הזה. אז בפנטזיה הזאת מה שמעניין אותי זה הדקדוק שהרמב"ם מביא איתו עם השמות, כלומר הניתוח שהוא עושה. רצית לדבר איתי על המרחב השמי, על המרחב השאמי? אז זה המרחב השמי, זה מקום שבו הרמב"ם עובד דרך הערבית… כמה רחוק הוא הולך? לא רחוק, הוא הולך לערבית כדי להתבונן בעברית. כי אי-אפשר אחרת, הלשון תמיד נדבקת לעצמה. מנסים לייצר מטא-שפה, אין מטא-שפה, אבל יש לשון שאפשר להשקיף דרכה על לשון אחרת. וזה מה שמעניין אותי כשאני כותב באנגלית, כי כמו שאתה יודע אני כותב גם על נושאים מקראיים… כתבתי למשל על הנהר כבר, אז מה התרגום? river of kabar, אבל בתרגום שלי זה always, זה already river. אתה מבין? ורחב הזונה היא wide open… אלה השמות האינדיאניים שאני חי בתוכם. כי הספינה שלי אמורה לשוט… עכשיו דיברנו על הרמב"ם שמאמץ כלי דקדוקי שהוא לוקח מאל-פראבי כדי להתבונן על דמות האל העברי. וזה מוביל אותו בסופו של דבר להתבוננות… הוא מגיע אל השתיקה, אל הריקון. מהשתיקה הזאת הוא יוצא לאהבה, וזה מה שהרמב"ם מחזיק בפרקי החתימה של "מורה נבוכים" – את האהבה. וזה לגמרי משהו שהוא לקח מהסופים. והסופים, וזה מרתק אותי, נשארו עם הגוף. אגב, הרמב"ם הוא צומת מדהים, הרי אל-פראבי מסכם עבורו מסעות ניאו-אפלטוניים; בתיווכו של הפילוסוף המוסלמי הזה קיבלנו את אריסטו, את אפלטון, הכול ביחד. זו מעין עסקת חבילה שמותאמת לאופן שבו אפשר לקרוא את כתבי הקודש, זה שיתוף פעולה יפה של הדתות, נכון? במקרה זה ללא הנוצרים. אולי נשמור את הנוצרים לשיחה אחרת.

עידן: אתה למעשה מביא כאן דוגמה לפיוז'ן בין מחשבה יהודית למוסלמית.
מרחב: אכן. ואגב, הבן של הרמב"ם, אברהם, נהיה סוּפי.
עידן: כלומר התאסלם?
מרחב: לא, זה מה שיפה, כי מבחינה פוליטית הם היו מספיק חזקים כדי שלא יכריזו עליהם כמוסלמים, אם אני מבין נכון. זו עדיין חקירה ראשונית שלי לצורך מחקר עתידי, אבל יש שם שושלת של כחמישה דורות שמשתרשרת מבנו ובן בנו, כלומר שהם סופים. מנסים להוציא אותם מחוץ ליהדות אבל לא מצליחים, אז הנה יש לנו סופים יהודים – זה גדול!

***

מרחב: אז כן, דיברנו קצת על היהודי-מוסלמי, עכשיו אפשר לדבר על החום… השיחה הזאת על לבנטיניות היתה צריכה להיפתח בשיחה על החום. לפני שלושה ימים התחילה הלחות… הרגשתי את זה… אני רוצה לדבר על משבר הזהות ביחס לחום. קודם כול מכיוון שזה המקום שבו אני מתפרק מהישות שלי. כל אחד מנסה להחזיק איזו ישות די תפקודית, ואפשר גם לפעמים ללבוש איזה מעיל יפה בחורף וחולצת כפתורים ולחשוב שאתה אולי באירופה, זאת אומרת, לא נותנים לך הרבה זמן לחשוב ככה, אבל מדי פעם אתה יכול כאילו להרגיש שאתה חי באיזה מקום קריר, ושיש שם, בתוך הקרירות, יש שם אולי רצון להרהר מעין הרהורים פילוסופיים. אבל בחום, בחום הזה… אני קורא לזה מצב הקוף בכפכפים.
עידן: דימוי נפלא [צוחק].
מרחב: בכל מקרה, במצב הזה אני תמיד קורס על הרצפה, קוף שעיר על הרצפה ששואל מה יהיה איתו. וזה הרגע הכי לא נכון לשאול את השאלה הזאת. אז קודם כול הבנתי שאני לא יכול לקרוא קאנט. לא, קאנט אני כבר לא קורא, אבל החוויה כן היתה של מישהו שמנסה לקרוא, לכתוב… מישהו שמנסה לתפקד בתוך אקלים קשוח מאוד של חום ולכתוב עבודה לאוניברסיטה או משהו כזה, אבל הניסיון של הגוף מלמד שזה לא ניתן מבחינת ה… כלומר אתה יושב במזגן, אבל ברגע שאתה יוצא אתה לא מווסת. כלומר, אם תקרא במזגן ואז תצא החוצה, מה שתקבל לא יהיה בהלימה. לכן באוגוסט אני מנסה לחיות בלי מזגן. ואני גם מנסה באוגוסט לא לחשוב יותר מדי. כלומר באוגוסט אני מוותר. די, אני מוותר. ויתרתי. אני נדרש לצורת קיום יותר בסיסית. האף שלי נשרף בשמש, יכול להיות שהדם שלי לא נוצר בדיוק לתנאים האלה, הכול מתחמם. אז אני אומר תנשום ותעשה קצת. לכן המצוות שלי הן טאי צ'י ומדיטציה. התורה שלי היא תורת משה, אבל המצוות שלי הן טאי צ'י ומדיטציה. יש טאי צ'י של יהודים, להתנדנד בתפילה, אבל נראה לי שזה לא פתרון.

עידן: בקיצור, הושלכת באופן היידגריאני אל מקום קשה, לוהט, ואתה צריך להמציא כל מיני תחבולות כדי לשרוד בו… אתה מתחבל.
מרחב: זה נכון, ויש תחבולה של לעוף מפה. אבל קודם כול אני לא רוצה להיות מושלך היידגריאנית [צוחק], כי אני חושב שהשדה הוא בעייתי. אני חושב שהאין שהיידגר השאיר לנו מוביל לייאוש של האקזיסטנציאליסטים, לשם זה הולך. השאלה היא מהו השדה שרוקד סביב האין, איזה ריקוד יש סביב הריק הזה. אז הנה, הריקוד של האשמה והאימה והחרדה הוא הריקוד הלא נכון, ואולי הריקוד הסוּפי הוא הריקוד הנכון. בסך הכול מדובר בתנועות מעגליות, זה מה שאמרתי, ישנה תנועה מעגלית, כי העיגול של הטאי צ'י גם עושה סיבוב סביב האין, אבל הוא נושם טוב ברגע הזה, הוא לא… ורציתי לומר משהו ביחס לשמות: השם זה פעולה, נכון? פעולה של קריאה. אתה קורא, אתה מכוון, אז כאן אנחנו קרובים. למשל כל השירים החמודים האלה – פה אומרים שלום, שם אומרים סלאם, נכון? אני מתרגש מזה כשאני מוצא את האזורים של ההלימה בין הלשונות. היה לי רגע משמעותי עם המילה קַסַס – שזה גם הקססה כאילו, הפעולה של החיתוך, כמו קיצוץ. אבל קסס בערבית זה גם לספר וגם לחתוך. כמו בעברית. ועוד אסוציאציה שעלתה לי, וזה קצת כמו הקוף בכפכפים, כשאתה גוף כזה שצף במים, שומע "אללהֻ אכבר", אז אני אומר כן, אלוהים גדול, ברור, מה השאלה? בים של יפו. זה רגע לבנטיני… צף במים עם הראש לשמים ושומע את המואזין של יפו אומר לי אללה אכבר.

עידן: צפוף באוזן…

מרחב: צפוף… יש לנו מין דימוי כזה של סיר לחץ, סיר מבעבע כזה, נכון? עם צפרדעים שלא ברור מתי הן חושבות לקפוץ מתוכו, אז יש לי אותו בראש.

עידן: צפוף במרחב השמי, מרחב השם. אבל גם חוכמת השם, חוכמת השימוש במילה. אולי זה המרחב השמי?

מרחב: מרחב השם, זה משתמש בשם שלי, כן, אפשר…

עידן: הכנענים כידוע דיברו על המרחב השמי, אבל הם לא הביאו בחשבון את המרחב השאמי, סוריה הגדולה וכו', כלומר הם ניסו לבלוע את הערבים אל תוך העבריות.

מרחב: כן, אני חושב שהם פספסו את המרחב השמי. מה זה פספסו? זאת אומרת הם הלכו דווקא ממש לבארות, למקורות המים, לאדמה כאילו [מצקצק]. לא רוצה להגיד פספסו, בסדר? ודנציגר מכולם הוא בעיניי המופתי. אבל בהסתכלות כזאת פוליטית, אז אתה אומר עבדתם אלים שכבר אין להם פה יותר מדי השפעה.

עידן: אני חושב שהכנענים במרחב השמי פספסו את השם. הם רצו להיפטר מהמונו, אבל המונו מחזיק את המרחב השמי, מרחב השם, הוא חלק מהדבר הזה. אתה לא יכול לזרוק את המשנה והתלמוד במעין חזרה פרוטסטנטית למקרא, כלומר לקדש ולשמר את המקור הכנעני-פגאני בלבד, שכן בכך אתה מוחק את השם… אם נסלק את השפה המיתית שאינה אחת, שאנו יורשים שלה, אזי אנו דנים את עצמנו למחיקה עצמית.

מרחב: אבל זה הקסים אותם, נכון, לומר עשתורת וענת ונמרוד. זה הקסים אותם כי הם הרגישו שהם מתחברים כאן לאלים המקומיים. אבל זה איזה מין, אוקיי, זאת פנטזיה. באותה מידה שהלבנטיניות היא פנטזיה.

עידן: נכון, הלבנטיניות היא פנטזיה באותה מידה שהתרבות היא פנטזיה, אבל מסוכן לעשות לתרבות הצרנה כל כך רדיקלית. אין לי בעיה להתעניין באלה ענת, בנמרודים ובשאר אלים מסופוטמיים… את שירת המזרח הקדום (בתרגומה של ש' שפרה) אני מכיר טוב מאוד, אבל אי-אפשר לקחת את הקורפוס מהפנט החושים הזה ולעשות לתרבות רדוקציה רק לדבר הזה. הפרדוקס הוא שהכנענים חיפשו אלים רבים, אבל בסופו של דבר מצאו אל אחד. אני חושב שהרעיון של הלבנטיניות, מה שמעניין אותי הוא שזה דווקא פותח דברים, יוצר זיקות וקשרים לצד התנגדויות, כלומר משאיר דברים במתח בלתי פתור ללא הלהט לכפות הרמוניה מזויפת. אתה לא יכול… אתה לא חייב להישבע אמונים ללבנטיניות [צוחק], שהרי הלבנטיניות שאני מציע נתונה מלכתחילה בתוך המשחק הפרודי-קרנבליסטי של המרווח המסמני.

מרחב: טוב, אני ממש איתך עם הפרודיה וכו'… אבל הדבר היפה בעיניי זה כן לחשוב על המרחב השמי דרך השמות. בעבודת השם יש שמות, ויש ריבוי. ריבוי שהוא גם של אללה ושל מוחמד, וגם… אני לא יודע מדוע הסופים אזוטריים, מדוע הם נרדפים? אז נכון, זו הריקות הזאת שאני כל הזמן מנסה להכניס בשיחה, כי מתוך הריקות אנחנו יכולים להתחבר. מתוך זה שכבר נשמנו את כל ה… את כל התסבוכת הזאת. ויש פה פנתיאון, יש פה פנתיאון שאני נתקלתי בו בקבלה, דרך הריבוי של התופעות, הישויות האלוהיות, ואז אחר כך מגיעים למזרח, להודו. ושם הפנתיאון, כלומר אין להם בעיה לקחת גם את ישו… הם אומרים בטח, גם הוא המצחיקול שיבוא, גם לו נעשה פסל. ויש גם איזו דמות של איזה חכם מוסלמי, והם, מבחינתם זה ברור לגמרי שהקוסמוס, האלוהות, whatever, מתפרט ויש לו פנים.

***

מרחב: אני רוצה לשאול אותך: למה לקרוא לזה לבנט? כי זה לא… אתה לא רוצה לקרוא לזה ישראל, ובמקום זאת אתה אומר לבנט. אבל אתה יודע, זה המקום לומר לך: בחורצ'יק, אתה חי בישראל, כאילו מה יוצא לי מזה שאני קורא לעצמי לבנטיני? הנה עוד איזה נודניק שפתר את שאלת הזהות שלו ועכשיו הוא מבין שהוא לבנטיני והוא רוצה שנהיה לבנטיניים. אתה מבין?
עידן: אז ככה, הלבנט, המסמן הזה לבנט, אולי אני טועה, אולי זה חיזיון… המסמן הזה לבנט מאפשר עמדה סכיזופרנית בתרבות, זה מאפשר לי לקרוא את "הדת בגבולות התבונה" של קאנט, כלומר לעבוד באדיקות כמו-דתית את תרבות המערב לדורותיה, ולצד זאת לשלוח יד מהוססת למדרשים. כי אתה מבין, התלמוד הוא בבלי גם כאשר הוא ירושלמי, הוא מזרחי, הוא מגיע מעיראק, מהמזרח הקרוב. התרבות היהודית בנויה על שפה שהיא מלכתחילה בת המזרח. זה המקום שלה, גם אם עבדו אותה בוורשה… לכן אני לא מקבל כפשוטו את המיקום הגיאוגרפי של האשכנזי במערב. גם בקהילות הלמדניות בגרמניה של ימי הביניים עבדו את המשנה והגמרא, כלומר נטלו חלק בחוכמת המזרח (לא רק הרמב"ם), כי חוכמת בבל זו חוכמת המזרח, אולי מזרח אחר, לא המזרח של עכשיו, אבל הוא מזרח. העברית היא שפת המזרח עם הערבית. הניתוק הישראלי של העברית מהערבית אינו אלא ניסיון להוציא את העברית מהמזרח. וגם ישו של תרבות המערב הוא בן המזרח, הסיפורים שלו הם מכאן, הברית החדשה. לכן לנוצרים – עוד לפני שקראנו מילה אחת של אדוארד סעיד, שהוא מבחינתי מופת לבנטיני בביוגרפיה הגיאו-אינטלקטואלית שלו – יש משיכה אוריינטליסטית למזרח, אבל במובן מסוים מכיוון שהמשיח שלהם הוא בן המזרח שהולבן על ידי הרוח הפרוטסטנטית (צריך תמיד לזכור שתהליך ההלבנה של המערב הוא אינסופי), אזי אפשר לומר שהם עצמם לפותים במזרח… בהקשר הזה מעניינת אותי הכנסייה הנוצרית-מזרחית של האימפריה הביזנטית שהחזיקה בתוכה שילוב של מזרח ומערב. לכן כיבוש קונסטנטינופול על ידי הטורקים אי שם במאה ה-15 הוא אירוע… שבר בין מזרח למערב.

מרחב: זה גדול, זה גדול… אבל אני תוהה על מטבע הלשון שנקבת בו – לבנט, שבא מצרפתית, ו… אולי הלבנטיני מגיע אצלך מדרידה של "החד-לשוניות"? זו החשדנות שאני מפנה אליך…
עידן: לא, לא, "החד-לשוניות של האחר" היא מסה של דרידה שעוסקת בצרפת, צרפתיות, צרפתית. דרידה כידוע היגר מאלג'יר לצרפת בגיל תשע-עשרה. לאורך כל הספר הוא מעלה כמנטרה את זה שיש לו שפה אחת אבל היא אינה שלו, כלומר יש לו צרפתית של בן המגרב, צרפתית שהולבשה על היהודים מתוקף צו כרמיה בשנת 1870, אשר הפך אותם באחת לאזרחים צרפתים בקולוניה, אבל פעולה זו של הכנסה אל תוך הצרפתיות גם רוקנה אותם משפות אחרות, הגבירה את המתח בין יהודים לערבים בני אלג'יר אשר לא זכו להיות מוכרים כאזרחים צרפתים, ומה שהכי מטריד את דרידה – היא הותירה אותו מחוץ לשפה, שפת אמו, כלומר יש לו שפת אם צרפתית, אבל היא לא לגמרי מכופתרת כשלו, הוא נמען של איזו שארית-זרות ביחס אליה. הוא מכנה את זה "זהות משובשת" או "שיבוש זהות", אני לא לגמרי זוכר, כלומר שהוא ממוקם מחוץ לצרפתית הטהורה של פריזאי למשל, בסדר? למרות שיהודים אחרים בני אלג'יר עשויים בהחלט לומר שיש להם צרפתית כשפת אם למהדרין, כלומר זו החוויה האקסקלוסיבית שלו שאין לו שפת אם. אבל בהזדמנות זו של ערעור על שפת האם שלו הוא גם שומט את הקרקע מתחת לשפת האם הצרפתית "הטהורה" בכלל, הוא מערער על הטוהר של שפת האם בכלל, כלומר על הטוהר של הזהות, למרות שהוא גם שבוי בה. וזה המעניין. במובן מסוים הוא רוצה להדביק את כולם בחוויה שלו – זרות ביחס לשפה. ואגב, הלן סיקסו, אשר ניהלה עם דרידה דו-שיח מרתק לאורך שנים בכתיבה שלה, לוקחת את זה למקום אחר. בספרה "הערים המובטחות", שנכתב לאחר מותו של דרידה והוקדש לו, היא אומרת: אני, שלא כמו דרידה, אין לי, אני לא חושבת שיש לי שפה אחת שאינה שלי, יש לי מלא שפות, ואני זרה בהן. ובאותה נשימה היא אומרת שהיא גדלה ב"בית מלוּשן", ועל הערבית הבלתי נפרדת שלה, הבנויה מפצע-תקווה, היא מדברת כ-Inseparab, "בלתי-נפרדת-מֵערב". כלומר בניגוד לדרידה, שנדמה ששומע רק צרפתית, סיקסו שומעת הרבה שפות שאינן שלה. היא עושה פעולה מטרנלית של אימוץ שפה/שפות עם ריחות ותבשילים איטלקיים, ספרדיים, ערביים – המזון והשפה מתלכדים אצלה בפה באופן חושני לכדי מזון-שפה, וזה מאוד מאוד לא דרידיאני מצדה, במובן הזה ש"בחד-לשוניות" אנו לא מצליחים להריח או אפילו לראות את אלג'יר, לגעת… המבט של דרידה מופנה למקום אחר.

מרחב: יפה מאוד. אבל אתה יודע, אני חושב שיש פה קרקס. כלומר שיש פה קומדיה. כלומר כדי שזאת לא תהיה טרגדיה, זו צריכה להיות קומדיה. הפרויקט הזה (ניאו-לבנטיני) צריך להיות עם הרבה הומור, אני חושב שההומור צריך להיות נוכח בו, כי אלה קריקטורות. הזהות היא קריקטורה. ולסיום, רציתי לומר לך משהו על ז'קלין כהנוב, הבאתי את הספרים שלה, קראתי קצת. נהניתי. היה רגע שהיא דיברה על ה… היא דיברה על העור החום, והיא דיברה על הטורקים שיש להם עור קצת אחר, ודיברה על האנגלים שהם הוורודים. והיא דיברה על זה שלאחֶיה הכהים יש ורוד בתוך הפה. וזה רגע מדהים כזה של… של הטמעה של שיח האדון? כי היא די רומזת על משהו כזה. אולי אני קצת מאלץ את הטקסט שלה, עושה קצת strong reading, אבל כן, זה כן נמצא שם. כאילו שבוורוד הזה היא רואה את זה שזה בתוך הפה של אחיה. הנה, אולי זה מה שאתה מחפש, שכבות אינסופיות של זהות… אז היא מדברת על צבע העור. אני יותר נוח לי להירגע, אני האף שלי נשרף בשמש, אני כאילו יכול להירגע כשאני מרגיש דם זורם או כשאני מרגיש נשימות כאילו… זה מצב אוגוסט של הקוף בכפכפים.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2022
דימוי: Green Window, 2018-19, oil on canvas, 111×213, מתוך פורטרט עצמי מרחף, פאטמה שנאן

מרחב ישורון הוא משורר. ספרו החמישי, ״נפש הגלגל – תפילות לאחר גזר הדין״, ראה אור בהוצאת מקום לשירה (2021). עבודת הדוקטורט שלו נכתבה על "המיתוס של השפה העברית כלשון הבריאה".