"מרובעי כפירה" סוּפיים מאת מוֹלַאנַא גַ'לַאל א-דִּין רוּמי לכבוד חודש הרמדאן

מוֹלַאנַא גַ'לַאל א-דִּין רוּמי היה משורר סופי גדול בן המאה השלוש-עשרה, שרבים רואים בו את גדול המשוררים הסופים. אחת מיצירותיו הגדולות, המַסנַוִי, אף כונתה בפי רבים "הקוראן בפרסית". רומי היה גם חכם דת (עאלִם) ומורה סופי פורץ דרך. לאחר מותו ייסד בנו סולטאן  וַלַד את המסדר הסופי הנודע ורב-ההשפעה, המסדר המֶולֵוִי, הקרוי על שמו וידוע גם במערב בכינוי מסדר "הדרווישים המחוללים".
באחת משיחותיו עם תלמידיו, הוא סיפר סיפור שאירע לאביו בַּהַא א-דִּין ולד, שגם הוא היה שייח' סופי גדול, ולכמה מתלמידיו. פעם אחת, סיפר רומי, תלמידיו של בהא א-דין מצאו אותו שקוע במצב רוחני עמוק. כאשר הגיעה שעת התפילה, ובהא א-דין נותר במצבו המיסטי ולא הגיב להפצרותיהם של תלמידיו להצטרף אליהם, פנו התלמידים להתפלל מול גומחת התפילה, המורה את כיוון התפילה הנכון, כיוונה של מכה. רומי סיפר כי רק שניים מן התלמידים נשארו בחברת המורה, שנותר שרוי במצבו המיוחד. בסיומה של התפילה, אחד מן התלמידים שנכחו באירוע, שניחן בראייה מיסטית, סיפר כי ראה בעיני רוחו שבאורח פלא, כל המתפללים למעשה התפללו בגבם אל גומחת התפילה, ואילו רק בהא א-דין ושני התלמידים שנותרו עמו ישבו ופניהם למכה.

כך כותב רומי באחד ממרובעיו בספרו דיוואן שַׂמְס תַבְּריזי:^[1]

הַיּוֹם כִּבְכָל יוֹם חֲרֵבִים אֲנַחְנוּ, הֲרוּסִים מִשָּׁכְרָה
קַח אֶת הַַרַבַּאבּ בְּיָדְךָ וְאַל תָּבוֹא בְּשַׁעֲרֵי-דְּאָגָה
מֵאָה גְּוָנִים יֵשׁ לַתְּפִלָּה, לַהִשְׁתַּחֲוָיָה וְלַסְּגִידָה
לְמִי שֶׁיָּפְיוֹ שֶׁל הָאָהוּב הוּא גֻּמְחַת-תְּפִלָּה

בשירה הסופית, היין, שאסור לשתייה על פי ההלכה המוסלמית, מסמל אקסטזה, שכרות מיסטית. יופיו של האהוב מסמל את האל, וכן את המורה הסופי, השייח'. הַַרַבַּאבּ שמופיע במרובע הוא כלי נגינה נפוץ מאוד במרכז אסיה, ונהוג לנגן בו בטקסים הסופיים, הסַמַאע – וזאת בניגוד לדעתם של זרמים אסלאמיים לא מעטים, שמגנים ואוסרים את הנגינה. ההשתחוות והסגידה הן חלק מהתנוחות שהמתפלל מבצע בעת התפילה המוסלמית.
במרובע השירי הזה, כמו בסיפורו של רומי על אביו, יש יסודות אנטינומיסטיים בולטים. יסודות אלה שכיחים מאוד אצל רומי בפרט, ובשירה הפרסית הסופית בכלל. למעשה, אחד הנושאים שחוזרים ומופיעים בסוגות השונות של השירה הפרסית הסופית הוא הכפירה. שירים כאלה, שעוסקים בחטא, בשבחי דתות אחרות, בהימורים וכדומה, מכונים כֹּפַארִיאַת, כלומר שירי כפירה.

אחת הדמויות הנפוצות בשירים האלה היא דמות הקַלַנדַר. הקלנדר הוא דרוויש סופי פרוע שאינו מחויב לשריעה, ההלכה המוסלמית. עד היום אפשר לראות קלנדרים רבים נודדים בכל מקום שהאסלאם הגיע אליו. וכך כותב רומי באחד ממרובעיו:

בְּדֶרֶךְ-הָאִחוּד, מָה בֵּין צִיּוּת לְחַטָּאָה
בְּסִמְטַת בֵּית הַמַּרְזֵחַ, מָה בֵּין דַרְוִישׁ לְשָׁאה
פְּנֵי הקַלַנדַר, אִם בְּהִירוֹת אוֹ שְׁחוּמוֹת הֵנָּה
בְּכִפַּת-הָרָקִיעַ, מָה בֵּין הַחַמָּה לַלְּבָנָה

בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת החלו מתרגמים מערביים להתקין תרגומים חופשיים למדי לשירתו של רומי. לחלק מהמתרגמים לא היה ידע בשפה הפרסית, הם יצרו למעשה גרסאות משלהם, שנשענו על תרגומים קלאסיים של שירת רומי מפרסית לאנגלית, אך לא על המקור בפרסית.
הידוע והמוצלח מבין המתרגמים האלה הוא קולמן ברקס (Barks), שתרגומיו הפכו את רומי למשורר הנמכר ביותר בארצות הברית. השירים שיצר ברקס אכן ניחנים ביופי רב, אך בתרגומיו/גרסאותיו הוא הקפיד לעקר את השירים מהאסלאם, וכך תרם להפיכתו של רומי למעין נביא ניו-אייג' במערב. נראה שמכל יצירתו הענפה, שירי הכפירה של רומי הם הפופולריים והידועים ביותר במערב. אחד השירים הבולטים ביותר, שזכה לפופולריות רבה, הוא מרובע על כפירה ועל אסלאם, המובא כאן בתרגומי:

שָׁם הַרְחֵק מִכְּפִירָה וּמֵאִסְלָאם שׁוֹכֵן מִדְבַּר-עֲרָבָה
בְּתוֹכְכֵי מֶרְחָבָיו אוֹחֶזֶת בָּנוּ עֶרְגָּה
עֵת מַגִּיעַ לְשָׁם יוֹדֵעַ-הַסּוֹד הוּא מַרְכִּין רֹאשׁוֹ בִּסְגִידָה
בְּמָקוֹם זֶה אֵין מָקוֹם וְאֵין אִסְלָאם וְאֵין כְּפִירָה

השיר הזה הוא אכן אנטינומיסטי במובהק, אך יש לשים לב שיש בו גם מתח פרדוקסלי בין כפירה ואסלאם: "יודע-הסוד" בשיר, כאשר הוא מגיע למרחב שמעבר לאסלאם ולכפירה, מניח את ראשו על הקרקע – ונראה שהכוונה כאן היא לסֻג'וּד, לתנוחת הסגידה, כלומר להורדת ראשו של המאמין המוסלמי אל הקרקע במהלך התפילה.

כפי שרומי מסביר באחת משיחותיו, האמונה והכפירה הן ניגוד שעולה בעולמנו, עולם של דואליות, אך עולם הדואליות הזה אינו אלא בבואה של עולם האחדות, והוא נמוך ממנו מבחינה היררכית. על הדרוויש ללכת אל המקור, אל עולם האחדות. אם נזכור שהאחדות, תַוְחִיד, היא יסוד תיאולוגי ראשון בחשיבותו באסלאם, נוכל להבין שבאופן פרדוקסלי, הקריאה ללכת אל מעבר לאסלאם ואל מעבר לכפירה היא קריאה שיש בה מן האסלאם. לפי תפיסת הסופיות האסלאמית, התוחיד אינו מציין רק את אחדותו של האל האחד, אלא גם את אחדות הקיום כולו. הסופי המוסלמי אינו נקרא לממש את עקרון התוחיד רק בלשונו, ככלל המוסלמים, אלא גם בהווייתו, וההתאחדות הזאת, מצדה, מאיינת כל דואליות, לרבות זו שבין האסלאם לכפירה. אמירה שמיוחסת לסופי הנודע מבגדד אַבּוּ בַּכְּר א-שִׁיבְּלִי (861–946) תוכל לתרום מעט להבהרת מורכבותם הפרדוקסלית של הדברים. לשיבלי מיוחסת האמירה כי הסופיות עצמה היא כפירה, שכן היא שומרת על לבו של המאמין מפני כל מה שאיננו האל, אך למעשה, אין דבר שאיננו האל.

אין זה מפתיע שבגרסתו של ברקס אין זכר לאסלאם או לדרוויש יודע-סוד, וכן למתח הפרדוקסלי שבין אסלאם לכפירה.
רומי עצמו שימר את הפרדוקס האמור בדרכו הדתית, ולא רק בשיריו. מחד גיסא הוא נותר כל חייו מוסלמי מאמין, שהקפיד על דקדוקי השריעה, ההלכה המוסלמית, ומאידך גיסא כתב שירה סופית נועזת, ונודע במצביו האקסטטיים הקיצוניים.
גדול המתרגמים הקלאסיים של רומי הוא ריינולד ניקולסון (Nicholson), שפעל מסוף המאה התשע-עשרה ועד אמצע המאה העשרים. תרגומיו המלומדים והמדויקים נותרו קלאסיקה תרגומית, אך לעתים הם קשים להבנה לקהל הרחב בן-זמננו. כמתרגם מתחיל, השואף לקרב את שירתו של רומי לקהל שכה רחוק מעולמו התרבותי והדתי, אני שב ומתחבט במהלך מעשה התרגום כיצד להיות נאמן לרומי אך גם להצליח לקרבו אל הקוראים בני-זמננו.

על ההתחבטויות האלה לא פסחתי גם במהלך התרגום של המרובעים המובאים כאן. לדוגמה, תרגום מילולי של השורה הראשונה במרובע הראשון יהיה: "היום כבכל יום חרבים אנחנו, חרבים". למען הקוראים שאינם רגילים במילה חרבים, גיוונתי ותרגמתי "הרוסים" בהופעתה השנייה של המילה, שכן המילה "הרוס" שימשה במובן זה כבר בספר בראשית רבה, הרבה לפני הופעתה המודרנית כמילת סלנג. עם זאת, למילה חרב בפרסית, "חראבּ", יש קשת רחבה של משמעויות. בין היתר, משמעותה היא גם "מבוסם מיין", ולכן הרגשתי צורך או אפילו הכרח להוסיף את המילה "שוכרה" בסוף השורה, כדי לקרב את הקוראים למשמעויות הגלומות בשיר, משמעויות שלא יעברו בתרגום מילולי מדויק יותר.

***

ככל מוסלמי אדוק היה רומי מסור בכל מאודו לחודש הרמדאן, שהצום בו הוא בין חמש המצוות המרכזיות באסלאם (חמשת עמודי האסלאם). רומי כתב כמה שירים בשבחי הרמדאן ובשבחי הצום בכלל. לכבודו של הרמדאן המבורך, נחתום באחד ממרובעיו של רומי, שכתב בשבחי הצום:

הוֹ אִישׁ הַסַּמַאע, אֶת בִּטְנְךָ הַשְׁאֵר רֵיקָה
שֶׁכֵּן רַק כְּשֶׁהֶחָלִיל חָלוּל מַשְׁמִיעַ הוּא קוֹל קִינָה
כְּשֶׁבְּאֹכֶל רַב תְּמַלֵּא אֶת בִּטְנְךָ
תִּשָּׁאֵר רִיק מֵאֲהוּב, מֵחִבּוּק וּמִנְּשִׁיקָה

מהדורה מקוונת | אפריל 2022
תרגם מפרסית והוסיף דברים: אורי מור מלאך
דימוי: פאטמה שנאן, Carpets, 2014, oil on canvas, 75.5×90 cm, private collection, Herzliya. מתוך פורטרט עצמי מרחף
[1] כל המרובעים תורגמו מתוך: Rumi Mawlana Jalaluddin Muhammad, Kulliyat-i Shams diwan-i Kabir mawlana Jalaluddin Muhammad Mashhur ba-mawlawi, ed. Badi'uzzaman Foruzanfar, Tehran: University of Tehran, 1957-1967, Vol. 8