מרחק ביטחון

כמו תולעים.
איזה מין תולעים?
כמו תולעים, בכל מקום.
הילד הוא שמדבר, אומר לי מילים באוזן. אני שואלת את השאלות. תולעים בגוף?
כן, בגוף.
תולעי אדמה?
לא, סוג אחר של תולעים.
חשוך ואני לא רואה כלום. הסדינים מחוספסים, מתקמטים תחת גופי. אני לא יכולה לזוז, אני אומרת.
בגלל התולעים. צריך להתאזר בסבלנות ולחכות. ובינתיים צריך לאתר את הנקודה המדויקת שבה נולדות התולעים.
למה?
כי זה חשוב, זה חשוב מאוד לכולם.
אני מנסה להנהן, אבל גופי לא מגיב.
מה עוד קורה בגינה מחוץ לבית? אני בגינה?
לא, אתה לא שם, אבל קרלה, אימך, נמצאת שם. הכרתי אותה כמה ימים קודם, קצת אחרי שהגענו לבית.
מה קרלה עושה?
היא גומרת את הקפה ומניחה את הספל על הדשא, ליד כיסא הנוח שלה.
מה עוד?
היא קמה ומתרחקת. היא שכחה את הכפכפים כמה מטרים משם, ליד הסולם של הבריכה, אבל אני לא אומרת לה כלום.
למה?
כי אני מעדיפה לחכות ולראות מה היא תעשה.
ומה היא עושה?
היא תולה את התיק על הכתף ומתחילה ללכת בביקיני המוזהב שלה לעבר המכונית. יש בינינו שמץ היקסמות הדדית, ולעומת זאת רגעים של דחייה, אני מרגישה אותם במצבים מסוימים מאוד. אתה בטוח שהתיאורים האלה חיוניים? יש לנו זמן לזה?
התיאורים האלה חשובים מאוד. למה אתן בגינה?
כי הרגע חזרנו מהאגם, ואימך לא רוצה להיכנס לבית שלי.
היא רוצה לחסוך לך צרות.
איזה מין צרות? אני נאלצת להיכנס ולצאת שוב ושוב, קודם להביא לימונדה, אחר כך להביא קרם הגנה. אני לא רואה איך זה חוסך לי צרות.
למה הלכתן לאגם?
היא רצתה שאלמד אותה לנהוג, אמרה שתמיד רצתה ללמוד, אבל כשהגענו לאגם כבר לא הייתה לאף אחת מאיתנו סבלנות.
מה היא עושה עכשיו בגינה?
פותחת את דלת המכונית שלי, מתיישבת מול ההגה ומפשפשת רגע בתיק שלה. אני מורידה את הרגליים מכיסא הנוח ומחכה. חם מדי. אחר כך נמאס לקרלה לפשפש, והיא אוחזת בהגה בשתי ידיים. היא יושבת כך, מביטה לכיוון השער, או אולי לכיוון הבית שלה, שנמצא הרבה מעבר לשער.
מה עוד? למה השתתקת?
אני שקועה בסיפור, הוא בהיר לי לגמרי, אבל לפעמים קשה לי להתקדם. האם זה בגלל החומר שמזריקות לי האחיות?
לא.
אבל אני אמות בתוך כמה שעות, זה מה שהולך לקרות, לא? מוזר שאני רגועה כל כך. כי אפילו שאתה לא אומר לי, אני כבר יודעת, ובכל זאת לא מסוגלת להודות בפני עצמי.
כל זה לא חשוב. אנחנו מאבדים זמן.
אבל זה נכון, לא? שאני הולכת למות.
מה עוד קורה בגינה?
קרלה משעינה את המצח על ההגה ורעד עובר בכתפיה, היא מתחילה לבכות. אתה חושב שאנחנו מתקרבים לנקודה המדויקת שבה נולדות התולעים?
תמשיכי, אל תשמיטי פרטים.
קרלה לא משמיעה שום רעש אבל גורמת לי לקום וללכת לעברה. היא מצאה חן בעיניי מההתחלה, מהיום שבו ראיתי אותה סוחבת שני דליי פלסטיק בשמש, עם פקעת השיער הג'ינג'ית הגדולה שלה וסרבל הג'ינס. לא ראיתי אף אחד לובש כזה מאז ימי נעוריי, וזאת אני שהתעקשתי על הלימונדה, ולמוחרת הזמנתי אותה לשתות מָאטֶה, וגם ביום הבא, וביום שאחריו. אלה הפרטים החשובים?
הנקודה המדויקת נמצאת בפרט כלשהו, צריך לשמור על ערנות.
אני חוצה את הגינה. בזמן שאני עוקפת את הבריכה אני מביטה לעבר חדר האוכל ומוודאת מבעד לשמשה שנינה, בתי, עדיין ישנה, מחבקת את חפרפרת הצעצוע שלה. אני נכנסת למכונית מצד הנוסע. אני מתיישבת אבל משאירה את הדלת פתוחה ומורידה את החלון כי חם מאוד. פקעת השיער הגדולה של קרלה התפרקה מעט, צנחה הצידה. היא נשענת לאחור, מודעת לנוכחות שלי שוב לידה, ומביטה בי.
"אם אני אספר לך," היא אומרת, "את לא תרצי לראות אותי יותר."
אני חושבת מה לומר, משהו כמו "מה פתאום, קרלה, אל תהיי מגוחכת," אבל במקום זה אני מסתכלת על אצבעות רגליה המתוחות על הדוושות, על השוקיים הארוכות שלה, על זרועותיה הדקות אך החזקות. מפליא אותי שאישה מבוגרת ממני בעשר שנים יפה כל כך הרבה יותר ממני.
"אם אני אספר לך," היא אומרת, "את לא תרצי שהוא ישחק עם נינה."
"מה פתאום, קרלה, למה שלא ארצה?"
"את לא תרצי, אמנדה," היא אומרת, ועיניה מתמלאות דמעות.
"איך קוראים לו?"
"דויד."
"הוא שלך? הוא הבן שלך?"
היא מהנהנת. הבן הזה הוא אתה, דויד.
אני יודע, תמשיכי.
היא מוחה את הדמעות בפרקי האצבעות, וצמידי הזהב שלה מרשרשים. אף פעם לא ראיתי אותך, אבל כשסיפרתי למר חֵסֶר, האחראי על הבית שאנחנו שוכרים, שאני נפגשת עם קרלה, הוא מייד שאל אם הכרתי אותך. קרלה אמרה:
"הוא היה שלי. עכשיו כבר לא."
הבטתי בה בלי להבין.
"הוא כבר לא שייך לי."
"קרלה, ילד זה לכל החיים."
"לא, יקירתי," היא אומרת. יש לה ציפורניים ארוכות והיא מצביעה עליי בגובה העיניים.
אז אני נזכרת בסיגריות של בעלי, פותחת את תא הכפפות ונותנת לה אותן עם המצית. היא כמעט חוטפת לי אותן מהיד וגם הניחוח של קרם ההגנה שלה עובר בינינו.
"כשדויד נולד הוא היה מתוק."
"ברור," אני אומרת, ומבינה שכעת אני צריכה לשתוק.
"בפעם הראשונה שנתנו לי להחזיק אותו נלחצתי נורא. הייתי משוכנעת שחסרה לו אצבע." היא מחזיקה את הסיגריה בין השפתיים, מחייכת בגלל הזיכרון, ומדליקה אותה. "האחות אמרה שלפעמים חומר ההרדמה גורם לפרנויה קלה, ועד שלא ספרתי פעמיים עשר אצבעות לא השתכנעתי שהכול עבר חלק. מה לא הייתי נותנת עכשיו כדי שלדויד תחסר רק אצבע."
"מה הבעיה עם דויד?"
"הוא היה כזה מתוק, אמנדה, אני אומרת לך, כזה מתוק. חייך כל היום. הכי אהב להיות בחוץ. מאז שהיה תינוק, היה מטורף על הכיכר. הבנת שכאן אי אפשר להסתובב עם העגלה. בעיירה כן, אבל כדי להגיע מכאן לכיכר צריך ללכת בין הבתים והצריפים שליד פסי הרכבת, הכול מלא בוץ, אבל הוא כל כך אהב את זה, ועד גיל שלוש סחבתי אותו לשם על הגב, כמעט קילומטר וחצי. ברגע שראה את המגלשה היה מתחיל לצרוח. איפה המאפרה במכונית הזאת?"
מתחת ללוח המחוונים. אני שולפת ומגישה לה אותה.
"ואז דויד חלה, בגיל שלוש, לפני שש שנים בערך. זה היה רגע לא פשוט. התחלתי לעבוד בחווה של סוֹטוֹמאיוֹר. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שיצאתי לעבוד. התפקיד היה הנהלת חשבונות, רק שלמעשה לא הייתה שום הנהלת חשבונות. נגיד שרק סידרתי לו את הניירת ועזרתי לו בחיבור וחיסור, אבל זה שיעשע אותי. הייתי יוצאת לסידורים בעיירה לבושה היטב. בשבילך זה אחרת, את באה מעיר הבירה, כאן בשביל להתגנדר צריך תירוץ, והעבודה הייתה תירוץ מושלם."
"ובעלך?"
"עוֹמַר גידל סוסים. מה שאת שומעת. הוא היה אחר אז, עומר."
"נראה לי שראיתי אותו אתמול כשיצאתי לטייל עם נינה. הוא חלף על פנינו בטנדר אבל לא החזיר לנו שלום."
"כן, ככה הוא עומר עכשיו," אומרת קרלה ומנענעת את ראשה לשלילה. "כשהכרתי אותו הוא עדיין חייך וגידל סוסי מרוץ. הוא החזיק אותם בצד השני של העיירה, מעבר לאגם, אבל כשנכנסתי להיריון הוא העביר הכול לכאן. הבית הזה כאן היה הבית של ההורים שלי. עומר אמר שברגע שיעשה את המכה נהיה מפוצצים בכסף ונשפץ הכול. אני רציתי לשים שטיח על הרצפה. כן, זה היה רעיון מטורף בהתחשב במקום שגרתי בו, אבל רציתי את זה כל כך. לעומר היו שתי סוסות מצוינות, ומהן נולדו טְריסְטֵסָה קֵט וגָמוּסָה פינָה, והן נמכרו וכבר התחרו ועדיין מתחרות בפָּלֶרְמוֹ ובסן איסידְרוֹ. אחר כך נולדו עוד שתיים וגם סייח, אבל את השמות של אלה אני לא זוכרת. כדי להצליח בעסק הזה את חייבת סוס הרבעה טוב, ועומר השיג בהשאלה את הטוב ביותר. הוא גידר חלק מהשטח בשביל הסוסות, בנה מאחור מכלאה לסייחים, זרע אספסת ואחר כך, לאט־לאט, בנה את האורווה. העסקה הייתה שהוא לוקח בהשאלה את סוס ההרבעה ליומיים–שלושה, ואחר כך, כשהסייחים נמכרים, רבע מהכסף הולך לבעלים. זה הרבה כסף, כי אם סוס ההרבעה הוא טוב והסייחים מטופלים היטב, כל סייח יכול להימכר במאתיים עד מאתיים חמישים אלף פסו. כך שהסוס המבורך הזה היה אצלנו. עומר התבונן בו כל היום, נצמד אליו כמו זומבי כדי לספור כמה פעמים הוא עולה על כל סוסה. אם היה צריך לצאת היה מחכה עד שאחזור מאצל סוטומאיור, ואז זה היה תורי, ואני בקושי הצצתי מדי פעם מהחלון במטבח, כמו שאת יכולה לתאר לעצמך. ואז יום אחד אחרי הצוהריים אני שוטפת כלים ועולה בדעתי שכבר די הרבה זמן אני לא רואה את הסוס. אני ניגשת לחלון האחר ולעוד חלון שממנו רואים את החלק האחורי, וכלום: הסוסות שם, אבל אין זכר לסוס ההרבעה. אני מרימה את דויד, שכבר התחיל ללכת וכל הזמן הזה ניסה ללכת אחריי ברחבי הבית, ויוצאת. אין מה לחשוב יותר מדי במקרים כאלה, הסוס ישנו או שהוא איננו. היה ברור שמשום־מה הוא קפץ מעל הגדר. דבר נדיר, אבל קורה. הלכתי לאורווה והתפללתי לאלוהים שהוא שם, אבל לשווא. אז נזכרתי בנחל הקטן שנמצא למטה, סוס יכול לשתות שם מים ולא להיראות מהבית בלי שום בעיה. אני זוכרת שדויד שאל מה קורה, העליתי אותו על הגב לפני שיצאתי מהבית, והוא חיבק לי את הצוואר, קולו נקטע בגלל הדילוגים שלי מצד לצד. 'אִנֵאוּ, אימא,' אמר דויד. והסוס אכן היה שם, שותה ממי הנחל. עכשיו הוא כבר לא קורא לי אימא. ירדנו לעבר הנחל, ודויד רצה שאניח אותו על הקרקע. אמרתי לו שלא יתקרב לסוס. ואני התקרבתי אליו בצעדים קטנים. מדי פעם הוא התרחק, אבל התאזרתי בסבלנות, ולאט־לאט הוא התחיל לבטוח בי. הצלחתי לאחוז במושכות. איזו הקלה, אני זוכרת בבירור שנאנחתי ואמרתי בקול רם, 'אם היית הולך לאיבוד, הייתי מאבדת גם את הבית, יצור עלוב.' את רואה, אמנדה, זה כמו האצבע שחשבתי שחסרה לדויד. את אומרת לעצמך, 'אין דבר גרוע יותר מלאבד את הבית,' ואחר כך קורים דברים גרועים יותר, והיית נותנת את הבית ואת החיים שלך כדי לחזור לרגע ההוא ולעזוב את המושכות של החיה הארורה ההיא."
אני שומעת את החבטה של דלת הרשת בסלון, ושתינו חוזרות לעבר הבית. נינה עומדת בפתח, מחבקת את החפרפרת שלה. היא מנומנמת, כל כך מנומנמת עד שהיא אפילו לא נראית מבוהלת מזה שהיא לא רואה אותנו בשום מקום. היא מתקדמת כמה צעדים, אוחזת במעקה בלי להרפות מהבובה ויורדת בריכוז את שלוש המדרגות שמפרידות בין המרפסת לדשא. קרלה שוב נשענת לאחור ומסתכלת עליה בשתיקה במראת הנהג. נינה מביטה בכפות הרגליים שלה. זה דבר חדש שהיא עושה מאז הגענו — מנסה לעקור את הדשא באצבעות רגליה.
"דויד השתופף בנחל, הנעליים שלו היו רטובות לגמרי, הוא הכניס את הידיים למים ומצץ את האצבעות. ואז ראיתי את הציפור המתה. היא הייתה קרובה מאוד לדויד, צעד אחד ממנו. צעקתי לו בבהלה, וגם הוא נבהל, קם ומייד נפל על הישבן בתוך המים. דויד המסכן שלי. ניגשתי אליו כשאני מושכת אחריי את הסוס, שצנף ולא רצה לבוא איתי, והצלחתי איכשהו לסחוב את דויד ביד אחת ולהיאבק עם שניהם כדי לטפס למעלה. לא סיפרתי שום דבר מזה לעומר. בשביל מה? הפשלה כבר נעשתה ותוקנה. אבל למוחרת בבוקר מצאנו את הסוס שוכב. 'הוא לא פה,' אמר עומר, 'ברח,' ועמדתי לספר לו שזה כבר קרה פעם, אבל אז הוא הבחין בו שוכב בין העשבים. 'איזה חרא,' הוא אמר. העפעפיים של הסוס היו נפוחים כל כך עד שלא ראו לו את העיניים. השפתיים, הנחיריים, הפה — הפרצוף שלו היה נפוח כולו והוא נראה כמו חיה אחרת, משהו מפלצתי. בקושי היה לו כוח להיאנח, ועומר אמר שהלב שלו הולם כמו קטר. הוא הזמין את הווטרינר לבוא דחוף, באו כמה שכנים וכולם היו מודאגים ולא הפסיקו להתרוצץ לפה ולשם, אבל אני חזרתי לבית מיואשת, לקחתי את דויד, שעדיין ישן בלול, והסתגרתי בחדר השינה. נשכבתי על המיטה עם הילד בזרועותיי והתפללתי. התפללתי כמו משוגעת, התפללתי כמו שלא התפללתי אי־פעם. את בטח תוהה למה לא רצתי למרפאת החירום במקום להסתגר בחדר השינה, אבל לפעמים אין זמן לאמת את האסון. מה ששתה הסוס שתה גם דויד, ואם הסוס גוסס לדויד אין שום סיכוי. הבנתי בכל הבהירות כי כבר ראיתי ושמעתי יותר מדי דברים בעיירה הזאת: היו לי כמה שעות, אולי דקות, למצוא פתרון אחר מאשר לחכות חצי שעה לרופא כפרי שאולי אפילו לא יגיע למרפאה בזמן. הייתי זקוקה למישהו שיציל את החיים של הבן שלי בכל מחיר."
שוב אני מפנה את מבטי אל נינה, ועכשיו היא הולכת כמה צעדים לעבר הבריכה.
"כי לפעמים כל העיניים לא מספיקות, אמנדה. אני לא מבינה איך לא תפסתי את זה, למה לעזאזל התעסקתי עם סוס מחורבן במקום לדאוג לבן שלי."
אני תוהה אם יכול לקרות לי מה שקרה לקרלה. אני תמיד חושבת על הגרוע מכול. וגם ברגע זה אני מחשבת כמה זמן ייקח לי לצאת מהמכונית ולהגיע אל נינה אם היא תחליט פתאום לרוץ לבריכה ולקפוץ למים. אני קוראת לזה "מרחק ביטחון", כך אני קוראת למרחק המשתנה הזה שמפריד ביני לבתי, וכל היום אני עסוקה בלחשב אותו, אם כי אני תמיד מסתכנת יותר מהראוי.
"ברגע שהחלטתי מה לעשות לא הייתה דרך חזרה, ככל שחשבתי יותר זה נראה לי כמו המוצא האפשרי היחיד. הרמתי את דויד, שבכה, אני מניחה, בגלל המצוקה שלי, ויצאתי מהבית. עומר התווכח עם שני גברים ליד הסוס ומדי פעם תפס את הראש. שני שכנים נוספים השקיפו מהשטח שמאחור ומדי פעם התערבו בשיחה, חיוו דעה בצעקות משדה לשדה. הלכתי בלי שאף אחד שם לב. יצאתי לרחוב," אמרה קרלה והצביעה לעבר קצה הגינה שלי, מעבר לשער, "והלכתי לבית הירוק."
"איזה בית ירוק?"
שארית האפר מהסיגריה נופלת לה בין השדיים, והיא מנערת אותה בנשיפה קלה, אחר כך נאנחת. אצטרך לנקות את המכונית כי בעלי קפדן מאוד בדברים האלה.
"אנחנו המקומיים הולכים לשם מדי פעם, כי אנחנו יודעים שהרופאים האלה שמזעיקים אותם למרפאה מגיעים רק כעבור כמה שעות, ולא יודעים ולא יכולים לעשות שום כלום. כשהמצב חמור, אנחנו הולכים אל 'האישה מהבית הירוק'," אומרת קרלה.
נינה מניחה את החפרפרת שלה על כיסא הנוח שלי. היא מתקדמת עוד כמה צעדים לעבר הבריכה ואני נדרכת ומזדקפת במושב. גם קרלה מסתכלת, אבל נראה שמבחינתה אין שום סכנה במצב. נינה משתופפת, מתיישבת על שפת הבריכה וטובלת את כפות רגליה במים.

מהדורה מקוונת | מאי 2018
מספרדית: אדם בלומנטל
דימוי: מתוך מהמרפסת, שירה קמרד, פעם, מזמן – 55*50, שמן על בד, 2017
פרק ראשון מתוך הספר 'מרחק ביטחון', עם עובד 2018.