משהו אחר מאותו הדבר: מאת ענבל כהן-אור
ככל שאינך מכיר את הדמות בתמונה, כך באפשרותך להשליך עליה משהו ממך. הספציפיות של האדם האחר, "האמיתי", חומקת באמצעות מעשה ההתבוננות, נעלמת ונעשית דימוי. בכל זאת נוצרות פני אנוש מהמפגש האינטימי עם התמונה הקפואה. כמו כוס מים מלאה שבכל זאת אפשר למזוג אליה מים נוספים, אתה מצייר דמות אחרת ורואה שזה בעצם לצייר את עצמך.
העיניים שלך לא נעות בין מקור אנושי לדימוי ציורי: אם כבר, אז הדימוי המצולם עושה איזו תפנית נשימה[1] במעבר לקנבס. הוא מקבל חומר ומרקם, נולד, מתעורר ומתקרב אליך. לעומת תצלום, לציור מוחשי יש עומק תלת-ממדי, שכבות הצבע מתווספות זו על גבי זו מהקנבס הריק אל התמונה השלמה.
הילד מביט בך בעודו נרשם בידיך. הצבעים השטופים נושאים את פניו כרוח רפאים חיה. מצע הציור מתחזה לזכוכית מראה, עיניך בוקעות מהילד.
נוצר ערבוב בין התיעוד לדמיון. הרחובות סובבים את היומיום בעודך משוטט ותופס רגעים, וחדר הסטודיו נותר ללא נפש נוספת. נעים להציץ על אחרים. להקשיב לצלילי דיבור מהצד השני של הכביש בשכונה, להתערבב בתוכם, להפוך לעדשה. ליהנות ממשהו שאיננו, לדעת שיש שם יש, ואפשר להמשיך לחלום אליו.
היא יושבת בחושך, מסדרת את הפאה מאחורי האוזן, כמעט ונבלעת ברקע, נותרים רק קווי מתאר. הוא מביט הצדה, ספק צעיר ספק מבוגר, ספק קירח ספק עטוי כיפה ופאות. מאחור, פנים עירומות רודפות אותו בשתיקה, וכתמי הציור מתפרקים לצורות אמורפיות מרחפות. לילד, שעכשיו מביט אליי, נוזלת דמעה מעצם המפגש בין צבע למים.
אתה מוצא את הרוח של מבט העיניים אבל משאיר מאחור מנורת לילה מאוירת, סתומה ומשוכפלת. התמונה השטוחה נראית זוהרת בזכות היחסים בין הצבעים: הכהה מאיר את הבהיר.
הילד מרים את המסכה, משאיר אותה על מצחו, מתכונן לכך שבעוד רגע יוכל להחזיר אותה למקומה. המסכה נראית גמישה כל כך, שאפשר להסתכל עליה כעל נשל נחש: אולי הוא מסיר את האחת ובקרוב תצמח נוספת. פני הילד נשארות זהות כפי שהיו, נקיות ושטופות רגש. אפשר להפסיק לחשוב לרגע במילים, להיות אני והציור, פנים אל פנים.
ענבל כהן-אור (י. 1997) מתגוררת בירושלים. עבודתה הרב-תחומית נפרשת בין כתיבה, הלחנה, הוראה, ואמנויות הבמה.
מהדורה מקוונת | יולי 2023
דימוי ראשי: ללא שם, 2020, שמן על קנבס, 33×50 ס״מ
[1] תפנית נשימה הוא שם של קובץ שירים שכתב פאול צלאן, בתרגום לעברית של שמעון זנדבנק. לא קראתי את הספר, אבל הכותרת שעל הכריכה נשארה איתי.
