נורא
"נורא", היא אמרה, מעבירה את האצבעות על המסך, ומחטיפה מבטים מדי פעם אל אֶפי. "ממש מפחיד".
"עכשיו יתחילו כל הזבל ויגידו שזה ערבים".
"אבל ברור שזה ערבים".
"איך ברור?"
"יש שב"כ בעניין. כתוב פה ששב"כ בפנים, וחמישים אנשי משטרה מסתובבים באזור".
אפי משך בכתפיים. הרצח הזה היה מזעזע במיוחד, אבל איכשהו הדברים לא נגעו לו. הוא הביט באשתו בזלזול מסוים, שהרי הוא ידע שהדברים גם לא נוגעים לה. הוא לא באמת ידע מה להגיד. אין מה להגיד. מה היא רוצה שהוא יגיד על מה שהוא לא יודע, ולא יכול לדעת. אז ערבים, אז כנראה היא צודקת, אבל מצד שני, מה הוא יודע, אי-אפשר לסמוך על מה שכתוב בעיתון הזה שהיא מעבירה עליו את האצבעות שלה במסך. מה הוא יודע על מה שכתוב שם.
הוא התחיל להתארגן באי-רצון לקראת הנסיעה אל הכפר. גם שם הוא לא הבין מה קרה, מה באמת קרה, מה היה שם עם הנער ומי התחיל. גם שם זה כמובן ערבים, תמיד זה ערבים, אבל בצד השני יש את החלאות המוכרות לו יותר, הנערים מהמאחז החדש שהשתלטו ככה על האזור שלא רחוק ממטע הזיתים, ואת הרב הנאלח הזה שלהם, שרק שמח כנראה שסוף סוף יש לו איזה צאן מרעה.
כמה כל זה עלוב, הוא חשב בעודו שוטף את כוסות הקפה.
"נורא", הוא שמע שוב את קטי מהסלון, משנה תנוחה מהכיסא אל הספה, מזיזה כמה ניירות ממקום אחד לאחר.
"חכי, תראי מה יאמרו אחרי החקירה. זה תמיד מתחיל בשמועות, ואז כולם מניחים שמשהו קרה, ובסוף מסתבר שזה משהו אחר לגמרי".
"לא תמיד", אמרה קטי. "לפעמים הדברים פשוטים דווקא".
***
"אז מה קרה?" הוא שאל את נועם, שאסף אותו מפינת הרחוב. "מה בעצם קרה שם, אתה יודע?"
נועם הוא זה שהכניס אותו לכל הסיפור הזה מלכתחילה. שנים הוא אמר לעצמו שהוא צריך לעשות משהו ולא יכול לשבת ולקרוא עיתונים, והוא גם לא יכול להבין שום דבר מלשבת לקרוא עיתונים, והוא חייב לעשות משהו, לצאת, לדבר עם האנשים עצמם, אבל הוא לא יודע איך הוא ידבר עם האנשים עצמם. הוא לא יודע ערבית. הוא מבין קצת, הוא לקח שני קורסים בערבית מדוברת, אבל אף פעם לא התאמן, והדברים זרמו לו מבין האצבעות.
"לא יודע מה להגיד לך, קרה שני הדברים, אבל לא בדיוק כמו ששמענו בחדשות". נועם נהג ביד על ההגה ויד אחת על החלון. הוא היה קירח לגמרי, ונראה מבוגר לגילו. אפי תהה אם גם הוא נראה כך בעיני אחרים. "ממה שהצלחתי להבין, היה באמת את המקרה של הנער. הוא באמת ישב שם מתחת לעץ, והם באמת באו אליו וניסו להעיף אותו, אני לא יודע מי אלה, לא מכיר אותם – סמי סיפר לי. והבריחו אותו. זה נכון. לא יודע להגיד לך אם בגלל זה אחר כך הם באו…" נועם עשה איזה פרצוף, ודפק עם היד על ההגה, "וחוץ מזה מה הקשר, בן אדם מת".
"כן", אמר אפי, והניח סוף סוף את התיק שלו בין הרגליים בקדמת המושב.
הם נסעו לכיוון חברון. האדמה נהייתה לבנה, שלטים שמזהירים מפני השבת, שלטים שמזהירים מפני אלוהים, שלטים שמזהירים את הנהגים שלא לסטות מהכביש באדום על צהוב, בעברית ובערבית. שלטים על נקודות עצירה, מחסומים, מוצבים ריקים בצדי הדרך, בטון מבוקע. נועם לקח ימינה באחד הכבישים הקטנים.
לזה אפי עוד לא הצליח להתרגל. בסופו של דבר, הכול היה פה מופקר לגמרי. יש את הכביש הזה, וכל אחד יכול להוריד עליהם איזו אבן, ערבים, יהודים. אף אחד פה לא מבין באמת מי זה מי כשנוסעים ברכב. וזה לא שהוא פחד מהמוות עצמו. הוא פחד מהכאב. מהכאב שהיה חייב להיות נלווה למוות, מתחושת ההשפלה לו היה נאלץ להביט בעיני רוצחו, או ברגלי רוצחו, או באיזשהו חלק מגופו של מי שהיה מפסיק את חייו. את זה לא רצה לעצמו. את הפחד של מה יעשו לו.
הם הגיעו לבית של איאד, נועם יצא ראשון וטרק את דלת המכונית. אפי הרגיש פתאום את הרגליים שלו כבדות. לא התחשק לו לצאת החוצה. אל האוטו הגיעו ילדים, נערים, עם איזה כדור עלוב וכלבה מניקה מוזנחת מאוד. לא ברור מה אפשר היה לעשות עם כזה כדור עלוב. אחר כך הוא הצטרף אל נועם והם נכנסו אל הבית של איאד, שהגיע לפתוח את הדלת. אשתו היתה בצד, נופפה להם לשלום, והביאה עלי גפן וגם עוגיות מלוחות שהיא הכינה. היא הלכה לאט, והתכופפה לאט, והשמלה החומה שלה הסתירה בשוליה את נעליה. היא לא ידעה עברית ולא חייכה. חוץ מזה היה הבית ריק.
הם מחכים לעוד כמה אנשים שיגיעו, נועם הסביר לאפי, ואז ייצאו עם כולם למטע. איאד הנהן, ולקח עוגייה. הוא מזג לכולם תה.
"רוצחים", אמר איאד, והשליך איזו פיסת נייר על השולחן. "מה כבר יש לנו, והם יורים! תמיד הם יורים!" הוא לא ידע מה קרה לפני, הוא רק ידע שכשהתחיל בלגן, התחילו נערים לצאת לשדה, כי אחד הילדים בא חזרה וקרא להם לבוא. הוא אפילו לא הספיק להגיע לשם. הוא לא ראה בעצמו מה היה.
הם שתו את התה. אפי, כרגיל, לא הצליח להבין. הוא ניסה לגרום לנועם לשאול את איאד בערבית, אבל נועם לא היה בטוח איך לומר את כל הדברים האלה שאפי רצה לומר בשפה הערבית, ונפנף אותו בתנועת ידיים של אחר כך. בסוף הגיעו האחרים. שני גרמנים – בחור ובחורה בני עשרים וארבע בערך – ובחורה ישראלית נוספת בגיל שלהם, סטודנטים, ושני ישראלים מבוגרים יותר, גבר ואישה. באו מתל אביב במכונית אחת. אחר כך הגיעו עדנה מירושלים, שהיתה פרופסור לבלשנות, ובעלה מוטק'ה, שהיה גנן האוניברסיטה במשך ארבעים שנה, ובשנה שעברה פרש לפנסיה.
אחרי כמה זמן הם יצאו אל הדרך בשתי מכוניות.
היה יום שישי שקט. לא היה זכר למה שסיפרו בחדשות. ראו שני ג'יפים צבאיים בדרך. שלושה מחסומים קטנים בצדי הדרך. היתה סוללה של עפר, שהפרידה בין המטע לאזור של המאחז החדש. זה היה רעיון של נועם, ולקח לו שבעה חודשים לשכנע את הצבא שזה יחסוך להם הרבה עבודה להקים את המחסום הזה. הוא אפילו דאג לטרקטור ולתיאום העבודה והכול. אבל בדיעבד, זה התברר כבעיה. לא היה אפשר לראות אנשים מתקרבים, וכשראית אותם, זה אומר שהם כבר היו ממש קרובים, ונחושים להגיע אליך.
איאד, ואיתו שלושה ילדים, אחד שלו ושניים של השכנים, אספו את כל הצאן, והיהודים והגרמנים שוטטו בשטח בחוסר מעש, מקווים שלא יהיו בעיות. אפי ניסה להבין מה קרה כאן לפני שבוע.
איפה בדיוק יכול היה הנער לשבת מתחת לעץ שהיה מפריע לחבר'ה של איאד, ומאיפה הגיעו הצבא והמתנחלים אחר כך. נועם הצביע לו על הכיוון הכללי שבו הכול התרחש, בחוסר חשק מופגן. הוא לא הבין מה בעצם אפי רצה. "זה נראה לך הגיוני שרק למתנחלים יש נשק? שהם עובדים עם הצבא נגד הפלסטינים? זה לא באמת משנה מה קרה לפני כן. גם אם היתה התגרות, אפילו אם הם נתנו לו מכות, בסופו של דבר מה שקרה זה שמיליציה באה וירתה אש חיה על אנשים, והרגה בן אדם".
"כן, נכון", אמר אפי לאט, ולא יכול היה להימנע מלגרד מעט בעורפו החשוף, "ברור שבתמונה הכללית אתה צודק. אבל עדיין… לא הצלחתי להבין מה קרה".
ילד אחד ניגש לנסות את האנגלית הרצוצה שלו על הגרמנים, ששיתפו פעולה, ואפילו לימדו אותו לקפל מטוס מנייר. אבל בגלל שהנייר היה דק מדי, ולא היה מה לחבר לחוד המטוס, המטוס לא הצליח להרחיק. אפי התבונן בנעשה בשקט, ותהה אם לזה ציפו הגרמנים כשהגיעו לכאן היום. הם נראו לו בלתי מנוסים, כמוהו, אבל צעירים יותר, ולכן מעניינים יותר, מכל הבחינות. גם הנער חשב כך כנראה. אל אפי אף אחד לא ניגש, חוץ מעדנה לקראת הסוף, ומוטק'ה, שהופיעו פתאום משום מקום. היתה לו הרגשה שהגרמנים והסטודנטית לא רצו לדבר איתו.
אחרי שהייה של כמה שעות בשטח, שממנה נהנה אפי מאוד, אם לומר את האמת, בייחוד שבאמת היה שקט ופסטורלי כל כך, הם חזרו בדרך הקופצנית חזרה לכביש הצר, ואז חזרה למבשרת.
גם הפעם לא קרה שום דבר במשמרת שלו, כרגיל. רק בסוף, פתאום נראו שני נערים מרחוק עומדים על הסוללה בקצה המרוחק יותר, כמו בעלי המקום, מצפים לראות את כולם עוזבים. והם עזבו. הערבים, היהודים, הגרמנים.
היתה זו שעת שקיעה כמעט, והם עוד הספיקו לשתות קפה קטן אצל איאד בדרך החוצה.
***
בבית, קטי ישבה עם ספר רוסי על הספה האדומה החדשה בסגנון אוריינטלי שהיא קנתה ביפו, ולידה היתה כוס קפה גדולה בספל קרמיקה צבוע ירוק. הבית היה מחומם. החתולה שכבה על הכיסא השחור, וכשראתה אותו נכנס בדלת התחילה לגרגר.
"איך היה?" שאלה קטי, מורידה את הספר, ומסתכלת עליו.
"מה את קוראת?" שאל אותה אפי.
"סיפורים קצרים, מצאתי את זה בערימה ברחוב".
"יפה".
"כן, אני אוהבת. איך היה?"
"היה מעייף. ארוך קצת. ישבנו. לא ממש דיברנו, ולא ממש הצלחתי להבין מנועם אם הוא באמת יודע מה הלך שם לפני שבוע".
"אתה מתכוון עם המתנחלים שירו בפלסטיני?"
"כן. או שאולי הצבא ירה בו. אומרים שגם המתנחלים וגם הצבא ירו. זה מה שניסיתי להבין…"
"מה רצית להבין?"
"לא הבנתי אם זו היתה נקמה, או סתם פרובוקציה רגילה של המתנחלים".
"מה זה משנה?"
"זה לא משנה באופן כללי, אבל הייתי רוצה לדעת שמישהו יודע מה קרה שם, ואני מרגיש שאני לא מצליח להבין שום דבר".
כשהיה צעיר יותר חשב אפי שטוב יהיה אם הוא יהיה עיתונאי, אף על פי שמעולם לא היתה לו הסקרנות החוצפנית שהוא יודע שהיא נדרשת לעיתונאי טוב. החטטנות, וגם המשיכה הזאת לפרטים, שהם העיקר. הוא אף פעם לא היה טוב בפרטים. כשהוא סיים את הדוקטורט שלו, ולאחר שפרסם את שני ספריו הראשונים, הוא נזכר בבעיות הראשוניות שלו, שהוא בעצם לא מבין מה קורה סביבו, שהוא בעצם לא מבין שום דבר. זה מביך. הוא כבר בן שלושים ושמונה, כבר אמורים היו להיות לו ילדים. הוא עם קטי כמעט עשרים שנה ביחד. עשרים שנה! הוא חשב לעצמו לפעמים. לא ייאמן שאת כל הזמן הזה הוא העביר בארץ הזאת, כמעט מבלי לנדוד, כמעט מבלי להבין. לופט-מנש.
ככה הוא התחיל עם נועם בעצם. הוא ראה אותו באיזה פאנל באוניברסיטה. הוא היה מבוגר ממנו בשנה, פעיל נצחי. פעם הוא, אפי, היה מפחד מאנשים כאלה, שהיו מסתובבים בשטחים, שהיה אכפת להם מה קורה במזרח ירושלים, יותר מאשר מה קורה להם עצמם. אבל השנים כנראה בכל זאת עשו משהו, ונועם לא היה סגור ומסוגר, ונפתח לגישושיו של אפי, שאזר עוז והתחיל לשאול את נועם שאלות על הפעילות שלהם עם החקלאים הפלסטינים.
בהתחלה חשב אפי לכתוב סדרת כתבות, או מאמרים, על ההליכה הזאת של היהודים אל הערבים כדי להגן על הערבים, לכתוב על העצים, על מבנה המאחזים, על פרישת צה"ל באזור. הוא לא ידע בדיוק. הכול עניין אותו. אבל בכל פעם שהוא חזר משם הוא מצא את עצמו מובך יותר מאשר מבין. חוסר הצדק היה קשה מנשוא, הטמטום היה קשה להבנה, אבל בכל זאת הוא לא הצליח להזדהות עם הפלסטינים. הוא לא הצליח להיות חבר.
הדבר היחיד שהתבהר לו בעקבות הסתפחותו המגוחכת במקצת לפעולות עם נועם ומתנדבים אחרים הוא עליבותו שלו. הוא עדיין לא הצליח להבין, אפילו שהדברים היו ברורים כל כך מסביב. במקום המוזר הזה היו פלסטינים והיו יהודים, שהוא שנא, אך ניסה להדחיק את שנאתו זו. היו גם הבתים היפים של יהודים אחרים, בדרך, שנראו מהכביש. אותם אפי למעשה הכיר מהאוניברסיטה, ודרך חברים, בעיקר אנשים מאזור גוש עציון. היו להם משרות, חלקם אפילו הצביע שמאל, זה היה משהו אחר. אפילו עליהם הוא לא ידע כלום, אבל לפעמים הרגיש כלפיהם איזו קנאה. עוד דבר שהוא שנא היה הטמטום הזה שניבט מעיני החיילים לעתים. הרי גם הוא היה חייל. לא כל חייל חייב להיות מטומטם. למה הם לא עושים כלום, אפילו לא מסמנים עם הגבות, אפילו לא כותבים ספרים, אפילו לא כותבים מכתבים אנונימיים לעיתון. איך זה שיש כל כך הרבה אנשים שפשוט יכולים לא לעשות כלום. אבל זה היה פאתוס עם מבוי סתום, כל המחשבות האלה.
השהות הזאת בשטחים היהודיים-ערביים, השטחים המוזרים האלה, גרמה לו לחשוב על המקום הזה בצורה מדכאת יותר ויותר. הוא חשב על האופן שבו בנג'מין דיזראלי תיאר את האזור בספרו "טנקרד", וחשב על הנצחיות שיכולה להיגרם כנראה אך ורק מטמטום, ומחוסר עשייה, וגם מדת (שהיא אולי שילוב של שני הדברים יחדיו). כי אם עושים, הרי שמחריבים, והרי שמתישהו יצטרכו לעזוב, או לזוז. דברים אינם נשארים במצבם, אם מפריעים להם יותר מדי. אולי משום כך, כולם במקום הזה מתעקשים להיות מטומטמים כל כך.
הפעם החליט שהוא ינסה לברר מה קרה עם הבחור המתנחל שטוען שהותקף, ולעומת זאת עם הערבים שטוענים שירו עליהם בעימותים מצד מתנחלים שבאו להפחיד אותם בזמן העבודה בשדה. ביום שני החליט שהוא נוסע לשם לבדו. זו היתה חופשת סמסטר, והוא יכול היה להרשות לעצמו את הנסיעה הזאת.
הוא נסע בדרך שהכיר מנועם, ופנה בפנייה אחת מוקדמת יותר מזו שמובילה לאיאד. הוא הסתכל במפה לפני כן, ואפילו הפעיל וייז, אבל לא רצה לסמוך על זה. שינן את הפניות מראש. פה הוא כבר נסע לאט. אפילו שביל עפר לא היה כאן, אבל מדי פעם הוא ראה שלטים כתומים, או שמא היו אלה דגלים, שעליהם התנוסס השם "משוש-גבעות", ובמקום אחר "ברוכים הבאים" לצד סימן סמיילי, באותיות לבנות בכתב יד שצויר במכחול.
כשהוא התקרב אל הקרוואנים, כמעט מיד יצאו אליו בריצה שני כלבי זאב גדולים ונער צעיר עם כיפה גדולה בצבעי שחור וצהוב, שיער חום בהיר ארוך למדי ומקל. "אתה עיתונאי?" הוא צעק לו מרחוק. אפי צעק חזרה שהוא חוקר ספרות. "אה", צעק הנער באכזבה גלויה. "אז מה אתה רוצה?" הוא אמר, עכשיו כבר בלי לצעוק, שכן כבר היה מספיק קרוב. הנער נראה עדין דווקא, עם תווי פנים נעימים שעדיין לא התקלקלו. "אפשר לדבר?" שאל אפי, מתקרב בזהירות, ער לנוכחותם של הכלבים, ומצביע לכיוון שני הקרוואנים שעמדו שם, "אני רוצה פשוט לשמוע מה היה לפני שבוע, עם הנער, והפלסטיני… שמת…" הוא חיכה לאיזו תגובה. "אפשר לדבר איתך?…"
"לא אנחנו ירינו". צעק עליו הנער לבסוף בתגובה, ואחד הכלבים כאילו הצטרף והתחיל לנבוח באופן מאיים, מתקרב מעט. אפי לא נבהל, הוא תמיד היה טוב עם כלבים.
"שקט נחמיה!" צעק הנער על הכלב, והרגיע אותו בליטוף מיד לאחר מכן כשהוא ממלמל כל מיני מילים בטון נמוך יותר. "אני לא יודע אם ירצו לדבר איתך", הוא אמר לאפי אחרי כחצי דקה, בעודו מלטף את הכלב.
"מה זה איצ, מי זה?" צעק לעברם נער אחר שרץ אליהם מאחור.
"הוא בסדר!" מיהר להרגיע איצ.
"מי זה?" המשיך לצעוק בעודו מתקרב.
"איך קוראים לך?" איצ הפנה שוב את ראשו לאחור.
"אפי".
"אפי!" חזר איצ מיד ודיווח לחברו שמאחור.
אפי והנער שאיתו התחילו להתקדם לכיוון הנער השני, ואז ראו שתי נערות נוספות, יושבות ליד אוהל וסלע גדול שעמד שם. זו היתה כל החבורה.
"איפה כולם?" שאל אפי.
"מה זה איפה כולם?"
"איפה כל השאר?"
"ככה זה פה, קבוצה קטנה", אמר הנער השני, שהיה מן הסתם הדומיננטי יותר בחבורה.
"הוא בא לשאול על הערבי שירו בו לפני שבוע". הסביר איצ מיד.
"אתה עיתונאי?" שאל הנער השני.
"חוקר ספרות", הסביר לו איצ.
"וואלה, באוניברסיטה?"
"כן", ענה אפי.
"אז מה הקשר שלך לזה? אתה אוהב ערבים בטח".
"מה זה אוהב ערבים?"
הנערות התחילו לצחוק, "עזוב אותו יואב", אמרה אחת מהן לבסוף, מבלי להתקרב אליהם בכלל.
אחת סרגה, ואחת קראה ספר.
מה הם עשו כאן בעצם?
"אבל אם אתם כל כך מעט, איך זה שהיו כל כך הרבה אנשים באותו יום?"
"מתי?"
"ביום שבו ירו בפלסטיני".
"אה, קודם כול, לא היו כל כך הרבה אנשים, זה עוד שקר, וחוץ מזה, זה היה שבת, זה אחרת בשבת, באים ממקומות שונים, לחזק, ופה אנחנו במשמרות, כמה ימים ואז מתחלפים. בשבתות באים כמה, וגם הרב בא, וזה… וזה היה יום שישי כשהיה הבלגן".
"באו משטרה?"
"מה זה, ברור, מה זה משטרה. שב"כ, אבל אנחנו לא מפחדים מאלה".
אחת הנערות, זאת שקראה ספר, חייכה אל הנער הגיבור.
"אז סיפרתם להם מה היה".
"בטח, לא היה כלום!" הכריז הנער, מחייך, בעודו קופץ מסלע לסלע בקרבת הנערות.
"מה לא היה כלום. בן אדם מת".
"בעיה שלו!" התחיל הנער לצעוק, מתקרב קצת, "והם יודעים שזאת בעיה שלו. יש לנו זכות להגן על עצמנו!… וחוץ מזה שהם יודעים מה היה".
אפי רצה לשאול אותו בדיוק למה הוא מתכוון "יודעים מה היה", אבל הוא לא הספיק.
ג'יפ צבאי התקרב אליהם עכשיו במהירות, קודם לכן שמעו אותו, וראו את האבק. בסוף יצאו שלושה חיילים, אחד מהם קצין.
"שלום!" צעק להם כבר ממרחק, כנראה המפקד, בלבביות מלאכותית.
"שלום".
"מי אדוני?"
"חוקר ספרות!" צעק הנער איצ.
"וואלה", אמר המפקד, מתקרב עם החיילים.
"מה מחפש החוקר? יש לו אישורים?" אמר הקצין כשכבר היה ממש קרוב.
"לא…" גמגם אפי. הוא לא חשב על זה בכלל, למען האמת, ועכשיו הרגיש מובך קצת בשל החובבנות הגמורה שלו.
"אז אני חושש שלא תוכל להישאר כאן… אני מכיר אותך, לא?"
"בטח אתה מכיר את כל השמאלנים", גיחך הנער השני.
"שתוק", אמר לו הקצין.
"מה עשיתי לך?"
"נו?" פנה הקצין לחוקר, מתעלם מהנער, "מה בעצם אתה עושה פה?"
"אני, מעניין אותי לדעת מה קרה עם הסיפור של הפלסטיני שנהרג".
"הוא חושב שהרגנו אותו!" גיחך הנער, ואז זרק איזו אבן קטנה לעבר בקבוק קולה והפיל אותו.
"שתוק!" צעק הקצין על הנער, שהסתכל עליו בחיוך שנראה לאפי זחוח במיוחד.
"למה אני בעצם צריך אישורים כשהם לא צריכים אישורים?"
"כי ככה אמרתי", אמר הקצין.
"תראו תראו", גיחך שוב הנער.
אחד החיילים סימן לו עם היד על השפתיים שיסתום את הפה. הנער צחק, ואיצ נראה מודאג.
"הוא סתם רצה לדבר", אמר איצ.
"על מה יש לדבר?"
"על מי הרג את הפלסטיני".
"מה, אתה המשטרה?" שאל הקצין את אפי בחצי צעקה, "תביא תעודת זהות".
אפי הושיט לו את תעודת הזהות שלו, והקצין נתן את התעודה לאחד החיילים, שהלך לבדוק אותה.
הוא העביר את הפרטים בקשר, ואחרי כמה זמן חזר ואמר לקצין שאפי קיבל אישור על יום שישי האחרון.
"אז אתה באמת שמאלן", גיחך הנער, וזרק עוד אבן לכיוון בקבוק, הפעם בקבוק זכוכית. האבן פגעה, והבקבוק נסדק, נפל ונשבר.
"תגיד אתה דפוק?" צעקה אחת הנערות על הנער הזחוח.
"יאללה אתה בא איתנו. אין לי כוח לשטויות האלה היום", אמר הקצין לאפי, ואחד החיילים, עם כיפה גדולה וציציות, הניח את ידו על הגב של אפי ודחף קלות.
אפי התרחק מיד מהמגע המוזר הזה שנכפה עליו, והלך איתם כמובן מבלי להתנגד. הנערים נופפו להם לשלום. הנער הגיבור חייך, איצ נראה מאוכזב. כל זה נראה לאפי כמו בדיחה ממש מטומטמת, או כמו פשלה אחת גדולה שהתגלגלה מול עיניו.
"זה האוטו שלך?" פנה אליו הקצין.
"כן", אמר אפי.
"יפה", אמר הקצין, "עכשיו תיכנס לאוטו ועוף מכאן".
"אני לא מבין מה הבעיה".
"אתה לא אמור להיות כאן בכלל!" שוב צעק עליו הקצין, "אתה עובר על החוק. לא ראית את כל השלטים? מה אתה, עיוור?" הקצין עשה תנועות עם היד, והעביר איזה דף נייר לאחד החיילים תוך כדי דיבור. "וחוץ מזה שזה מקום מסוכן. אתה בעצמך אמרת שמישהו כאן נהרג לא מזמן".
"פלסטיני".
"כן," אמר הקצין. "פלסטיני. אתה לא יודע מה קרה. אנחנו יודעים מה קרה, וזה לא עניין שלך. אתה אל תדאג".
"מה זאת אומרת לא עניין שלי?"
"אתה סע עכשיו לאוניברסיטה שלך, ותמשיך לחקור. חוקר, לא?" אמר הקצין, הוא אפילו לא חייך.
אפי פתח את דלת המכונית ונכנס פנימה, הקצין והחיילים נכנסו לג'יפ והתכוונו ללוות אותו.
לא היתה לו ברירה.
לפני שהתחיל לנסוע, החליט בכל זאת לומר עוד משהו. הוא הוציא את פלג גופו העליון באלכסון וצעק לעבר החיילים שכבר הפנו את גבם אליו: "אבל מה זאת אומרת 'אנחנו יודעים מה קרה', מה אתם יודעים? מי ירה?" אחר כך הוא החליט לצאת עד הסוף בכל זאת, ועמד שוב בצד המכונית, אבל לא התקרב אליהם.
"יאללה יאללה!" צעק הקצין, מנופף לו בשתי הידיים שייכנס חזרה. "עוף, עוף כבר! אם לא תעוף לי מהעיניים עוד שלוש שניות, אני עוצר אותך".
אפי ידע שהוא מקשקש. על מה יעצור אותו? אבל הוא נכנס לאוטו, עם כל הגוף חזרה פנימה, והתניע. הוא חשב על הנער הגיבור והנער איצ. האם אחד מהם ירה בפלסטיני? האם הם יודעים מי ירה? הם כנראה לא ירו. זה הניחוש שלו. גם הקצין המניאק הזה לא ירה, אולי הוא אפילו לא היה שם. ככה הרגיש. הוא בטח לא יודע כלום. אחרי שחזר לאט לאט אל הכביש הראשי, הוא חלף על פני השלטים הזוהרים, ואמר לעצמו שהוא לא מכיר את הארץ הזאת בכלל. אבל בכלל. אולי אין בכלל ארץ כזאת. לו רק היה חכם יותר, עיתונאי, או חייל, או חכם פחות. הוא לא יודע. הוא לא הכיר את הכבישים, הוא לא ידע מה יקרה אם יפנה ימינה כאן או שמאלה שם. הוא מעולם לא ביקר ביריחו. איך הוא תמיד נכשל במעשים החשובים ביותר.
***
כשקטי חזרה הביתה, אפי כבר היה בבית מזמן, והחליט להכין להם עוגה מהבננות המשחירות שחיכו לגואל במגירת הירקות.
"איזה ריח", התלהבה קטי, בעודה פותחת את דלת הכניסה לדירה, מחזיקה את הטלפון בין הכתף לאוזן, בידה השנייה את התיק, ואז מרחיקה ממנה את המכשיר לרגע ואך בקושי, כדי לתת לאפי נשיקה. היא דיברה עם אמא שלה.
"יש לך ד"ש", אמרה לו מחייכת בחיוך מאודם באודם דהוי.
אחר כך הם ישבו לאכול ארוחת ערב, וראו חדשות.
רצח הנערה ליד המעיין עדיין היה בכותרות. פורסמו עוד פרטים, ונראה היה ברור יותר ויותר שהיו אלה ערבים. כנראה התעללו בגופה, אבל את זה לא אמרו בחדשות. את זה קטי קראה בפייסבוק. היא הכירה אותו, ורק רמזה לו על מה שקראה. אפי לא יכול היה לסבול את הפרטים, שתוארו באופן פורנוגרפי כמעט במהדורת הערב. שום דבר ממה שאמרו לא היה חדש. גם הם לא ידעו מה קרה.
היא המשיכה למלמל מדי פעם את המילה "נורא". אחר כך, כשאפי התיישב לידה, אמרה שאחד הילדים בדיוק שאל אותה בסוף השיעור על המקרה הזה, ואמר לה שהוא ראה תמונה של הגופה. "זה פשוט לא ייאמן, אתה יודע, הוא קיבל את התמונה בווטסאפ. הוא רצה להראות לי אבל לא הסכמתי לראות, ואמרתי לו שאני מתכוונת לדבר על זה עם ההורים שלו".
"איך הוא הגיב?"
"בהתחלה הוא כאילו לא הבין מה לא בסדר בתמונה, למרות שלדעתי הוא הבין טוב מאוד, אבל אז אמרתי לו שפרטים מהסוג הזה לא מעבירים, ואסור להעביר, ושזה לא רק פוגע בכבוד הנערה, אלא גם בכבוד המשפחה שלה, ובפרטיות של בן אדם. הנער טען שערפו לה את הראש, שאפשר היה לראות מהתמונה. אבל הבנתי שזה שטויות. המשטרה הוציאה איזו הודעה מכחישה לגבי זה ספציפית… אולי אני באמת צריכה לדבר איתו גם על זה".
אפי קיבל בחילה. "איפה זה היה בדיוק?"
"ליד אחד המעיינות ליד אורה", אמרה קטי. "לא ייאמן", היא מלמלה.
"כן, אבל מה הקשר לכבוד בעצם?" אפי קם כדי להניח את הכוס בכיור. "הוא לא הבין מה פסול בלהעביר תמונה של גופה?"
בחדשות הראו שוב ושוב את אותן התמונות של עשרות השוטרים והרכבים והכלבים ביער ירושלים, ואת מי שמצא את הגופה, ואת המשפחה הדומעת, ואת ההתנחלות הידועה שממנה הגיעה הנערה, שנראתה בתמונות שפורסמו בכל מקום כמו ילדת פרחים טיפוסית למגזר המתנחלי המסוים הזה.
כמה כל זה מעוות, חשב אפי. "אולי אתה צודק", אמרה לבסוף קטי. "ככה יצא לי, מה'ני אעשה?"
הם סיימו את ארוחת הערב שלהם וכיבו את מסך המחשב, ויחד איתו את החדשות. כל אחד פנה לעיסוקיו. החתולה נמתחה לפני התנור, והתלקקה. אור כחול התחיל מהבהב בטלפון. קטי כבר התחילה לסדר לעצמה את המקום על הספה, ולקחה את הספר שלה מהמדף שליד המיטה.
אפי לקח את הטלפון בידו וקירב אגב כך את הכיסא אל השולחן, מדליק את המסך. מיד כשעשה זאת ראה שקיבל סוף סוף את המייל שחיכה לו כבר זמן רב. דווקא היום הגיע. זיעה קרה שטפה אותו לרגע. אפשר לחשוב, למה התרגש כל כך. הוא הרגיש את עצמו מחוויר מעט, או שמא היה זה סומק שחימם את לחייו. הוא רק בהה במסך, ולא נכנס למייל.
לאט, ובלי לעורר תשומת לב, הוא הרים את עצמו, מנסה לשוות לתנועתו איזו חלקות טבעית, ופנה לחדר העבודה שלו כדי לקרוא את המייל בנוחות, בשקט. אבל בכל זאת, כהרגלו, הוא עדיין ניסה למשוך את הזמן, ויצא שוב להכין תה. נמאס כל פעם לקרוא דחיות מחדש. אוניברסיטאות, כתבי עת, ניסיונות. קריאת התשובה היתה הקשה לו מכול. תמיד הוא השתדל לדחות את הקריאה הבלתי נמנעת כמה שאפשר. וגם הפעם עשה זאת, בעצבנות מוסווית היטב. הוא הכין תה גם לקטי, שחזרה בינתיים אל הספר שלה על הספה, נכנס שוב לחדר וסגר אחריו את הדלת בזהירות.
אחרי שהתיישב על הכיסא, נשם כמה נשימות ושתה לגימה קצרה ולא משכנעת, הוא חיבר את המחשב לחשמל והדליק את המסך הגדול. הוא נכנס לתיבת הדוא"ל, וניסה להבין את הכתוב עוד לפני שנכנס להודעה. בסופו של דבר, בתקווה מחוזקת לאור מה שכבר הצליח לקרוא בשורה הראשונה הגלויה, נכנס להודעה עצמה וקרא את כולה, לאט, ביסודיות, בהתלהבות מרוסנת, מרגיש את החיוך נמתח לו על הפנים, בלי שליטה.
הפוגה. הפוגה, הוא אמר לעצמו.
היתה זו ההזדמנות שחיכה לה. אוניברסיטת פרייבורג תקבל אותו אליה לשנה, במסגרת תוכנית מיוחדת, שמכסה גם עלויות משפחה, כלומר את קטי, ומגורים וביטוח רפואי. היתה גם אפשרות להארכה, במקרים מוצלחים. הוא מצא את עצמו מדמיין, משליך את כל הזיכרונות שהיו לו מהאוניברסיטה בהיידלברג, שם שהה פעם לחצי שנה, על פרייבורג. דמיין את עצמו יושב לבד במנזה הגדולה, אוכל פרוסת עוגה נדיבה ושותה קפה במחירים מסובסדים, כשהנהר זורם מחוץ לחלון וסטודנטים אחרים רוכבים על אופניים בשבילים מסומנים בצדי הגדה.
הוא נמתח עכשיו על הכיסא כמו החתולה, וחשב על החורף בגרמניה, חשב על הגרמנית, על שוקי חג המולד ועל שוק חג המולד הקטן שבוודאי מוקם עכשיו בפרייבורג, ועל נעלי בית ועל יין חם, ולבסוף גם נזכר בכוס התה המהביל שהיתה מונחת לצדו. גשם החל מטפטף בטפטוף דק על הזגוגית, ותחושת נועם מוזרה, כמעט אפשר לומר – זחוחה, נכנסה בו. רגש ריחוק קריר התפשט באיבריו, יחד עם הרגשה של הצלחה, שכמוה לא חש זה זמן רב.
מהדורה מקוונת | אוקטובר 2020
דימוי: סמאח שחאדה, צל העבר, 2018, פחם על נייר, 50*65 ס"מ
