ניוטון-ווהאן-ניו יורק-לוס אנג'לס: שיחה עם אוטסה מושפג

אוטסה מושפג נמנית עם רשימת הקולות המבטיחים של גיליון העשור של גרנטה: כתיבה אמריקאית חדשה, ופרסמה בו את הסיפור ברום. מושפג היא המחברת של הנובלה (McGlue (2014, של הרומן Eileen , שנכלל ברשימת המועמדים הסופית לפרס מאן בוקר לשנת 2016 ויראה אור בקרוב בעברית, ושל קובץ הסיפורים הקצרים (Homesick for Another World (2017. ספרה האחרון, My Years Of Rest And Relaxation, ראה אור בשנת 2018. שוחחנו איתה על הכתיבה כאמצעי לחשוף את הקלקול ואת ההיעדר, לנסח את הדברים בבהירות בעולם של חוסר תקשורת ורוחות רפאים.

ניוטון

ההורים שלי שניהם מוזיקאים. אמא באה מקרואטיה. אבא בא ממשפחת סוחרים יהודית מאיראן. הם נפגשו באקדמיה למוזיקה בבריסל, התחתנו בטהראן וגרו שם כחצי שנה, עד ששלטון השאה נפל, והם נאלצו להימלט מהמדינה יחד עם המשפחה של אבא. הם נדדו קצת באירופה, ולבסוף התיישבו בניוטון, פרוור של בוסטון, שם מצאו עבודה כמורים למוזיקה. גרנו בשכונה עשירה יחסית במרכז ניוטון – שדרות עצים, בתים גדולים, כולם סביבנו רופאים או עורכי דין. והיינו שונים. זו תחושה שמלווה אותי מגיל צעיר. רק היום אני מבינה עד כמה היא השפיעה עליי. להורים שלי היה מבטא. תלמידים עם נרתיקים של כינור היו נכנסים ויוצאים מהבית כל הזמן. אמא שלי בישלה אוכל פרסי וקרואטי, ועצם העובדה שהיא בישלה היתה יוצאת דופן. זו אמריקה, אז התאמנו את עצמנו די מהר. אני לא חושבת שאמא שלי זוכרת היום מה זה לבשל. אבל אז היינו שונים. כל התלמידים בבית הספר שלמדתי בו היו לבנים ועשירים. הרגשתי בחוץ, בין לבין, עומדת מהצד וצופה. באותה תקופה עיריית בוסטון יזמה תוכנית חינוכית לערבב בין האוכלוסיות השונות בעיר, ואוטובוסים עם תלמידים שחורים היו מגיעים כל בוקר לבית הספר. אהבתי את התלמידים השחורים, אבל לא יכולתי להתקרב אליהם. הייתי שונה גם מבחינתם.

היה לי מזל שלא הייתי לבד. הייתי עם אחותי הגדולה ואחי הקטן. היינו כל הזמן ביחד. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי בת יחידה. אני חושבת שהייתי מרגישה ממש מוזרה. עד היום אנחנו מאוד קרובים. אחרי הכול, מי מסוגל להבין אותך טוב יותר מהאחים שלך? וההורים שלי הרי היו מוזיקאים. אני חושבת שרוב האמנים לא רוצים באמת להשתייך לחברה הממוסדת, ואני מודה להורים שלי על כך שלא ציפו ממני שאהיה כמו כולם. לאמא שלי היה מאוד חשוב להחדיר בילדים שלה ביטחון עצמי. לתת לנו את התחושה שאנחנו מיוחדים, שיש לנו יכולות יוצאות דופן. ובמובן מסוים זה היה נכון. היינו שלושתנו בעלי כישרון. הרגשנו שיש לנו איכויות, שיש לנו דרך מיוחדת להתבונן בדברים. זה עזר לי להרגיש שממש לא אכפת לי אם אני שונה מאחרים.

הרגשתי בזרות של ההורים שלי רק במפגשים עם בני המשפחה. לא ידעתי קרואטית או פרסית, והייתי מתבוננת באמא ובאבא מדברים בשפות שלא הכרתי ומרגישה שיש ביניהם משהו שלא קשור אליי. רק היום, כשאני בוגרת, אני מתחילה להתעניין בעבר של ההורים שלי ולשאול אותם שאלות על ההיסטוריה של המשפחה. אמא, למשל, סיפרה לי לפני כמה חודשים שהאבות הקדמונים שלי היו פיראטים שחיו על חופי קרואטיה ונלחמו באיטלקים. סיפורים מדהימים. אבל כילדה אני לא זוכרת כלום חוץ מתמונת הנישואין של ההורים. הכול היה מאוד מעורפל ולא מדובר, אולי כי שניהם באו מעולמות שונים. ובכל זאת אני מרגישה שקיבלתי מהם את הרגישות לדברים, למרות הבורות שלי. אני חושבת שיש בדרך שבה הדמיון שלי עובד, בדרך שבה אני רואה דברים, משהו מאוד לא אמריקאי, וזה משהו שההורים שלי העניקו לי מבלי שהייתי מודעת לכך.

גדלתי בסביבה מאוד מבוססת של ניוטון. היות שזו ניו אינגלנד, היה משהו כמעט בריטי בקודים החברתיים. כולם היו שאפתנים, מנומסים ומתנשאים, וזה השפיע עליי לצערי. עד היום אני די סנובית, וזה משהו שאני שונאת בעצמי. בתיכון ובקולג' לא הייתי ילדת פרחים. הייתי סטודנטית מצטיינת ושאפתנית ששנאה את כולם. שנאתי את הסנובים, אבל התנהגתי אליהם בסנוביות בעצמי. למזלי הייתי גם מצחיקה, והיו לי כמה חברים. לפחות זה. היו לנו טעם ואידיאולוגיה שונים מהאחרים. קראנו את סידהרתא של הרמן הסה בזמן שילדי השכנים היו הולכים לאימוני פוטבול. אני שונאת את המילה הזאת, אינטלקטואלים, אבל אני חושבת שהיינו קצת יותר עמוקים. חשבנו על יצירה ועל רעיונות. לא דיברנו כל הזמן על חתיכים.

ניו אינגלנד

הכתיבה נתנה לי קול. אני חושבת שהסתובבתי שנים עם התחושה שמשהו בניו אינגלנד מקולקל מאוד. אחי, למשל, אף פעם לא פחד להביע את זה, ואני זוכרת שהערצתי אותו על כך עד שהתחלתי לכתוב את הדברים בעצמי. אני אוהבת את ניו אינגלנד. זה המקום הכי קרוב למולדת שהיה לי, ואני מרגישה שאני מכירה את המקום באופן אינטימי. כמעט כל עלילה של ספר או סיפור שכתבתי עד היום מתרחשת בניו אינגלנד. אני מרגישה שהמקום רדוף, וזה משהו שנוגע בי. אני נמשכת לרוחות רפאים, ויש הרבה רוחות רפאים בניו אינגלנד. לפעמים אני חושבת שרובצת על ניו אינגלנד קללה. אני גרה בקליפורניה, וגם בקליפורניה יש משהו רקוב, אבל היא חדשה. ניו אינגלנד זה מקום עם היסטוריה, והתחושה היא שההיסטוריה הזאת היא שקר אחד גדול. ההיסטוריה שלימדו אותי בבית הספר היסודי היתה פשוט שקר בוטה יחסית למה שהתרחש באמת. זה נכון לגבי רוב אמריקה. ההיסטוריה של רוב אמריקה מבוססת על שקרים שמטרתם להצדיק תאוות בצע, אלימות וצביעות. לכן ניו אינגלנד היא בשבילי כמו התפאורה היפהפייה של משהו מאוד דפוק וחשוך, ואלו הדברים שמעניין אותי לכתוב עליהם. נקודה. אני אוהבת לכתוב על דברים שנראים בסדר כלפי חוץ, אבל בעצם הם מקולקלים באופן חמור.

התחלתי לכתוב כשהייתי בת שתים-עשרה. קיבלנו בכיתה משימה לכתוב שיר. הייתי עדיין ילדה מאוד שקטה ומסוגרת. לא העזתי להביע רגשות. אבל איך שהתיישבתי לכתוב, הכתיבה הפעילה בתוכי מתג. ידעתי מיד שזה משהו שאני חייבת לעשות. התחלתי לכתוב כל יום סיפורים קצרים, קצרים מאוד, וזה מה שהמשכתי לעשות בעצם עד שכתבתי את McGlue ואת Eileen. לא נראה לי שהסיפורים שכתבתי היו בשורה גדולה. לפני שהתחלתי לכתוב באתי ממוזיקה, ניגנתי בפסנתר, ומה שעניין אותי היה לכתוב פרוזה שירית. לא התעניינתי במיוחד בדמויות או בעלילה, זה בא מאוחר יותר. רציתי רק לצייר תמונות יפות במילים.

הפסקתי לנגן בגיל שבע-עשרה כשעזבתי את הבית כי לא היה לי פסנתר, והפריע לי שאני לא מצליחה להלחין. הנגינה והכתיבה שונות לחלוטין. כשאני כותבת אני מרגישה טעונה, וכל מה שאני כותבת בא ממני. התפקיד של הנגן, לעומת זאת, הוא להעביר למאזינים את היצירה של מישהו אחר. כמעט דבר לא בא ממנו. אני חושבת שקיבלתי מהנגינה את המשמעת. זה משהו שחשוב גם בכתיבה. לקח לי זמן להחליט שאני סופרת. לא הראיתי לאף אחד את מה שאני כותבת, עד שלמדתי במחנה קיץ כתיבה אצל הסופר פיטר מרקוס, שעודד אותי והפך למורה הרוחני שלי. כשחזרתי מהמחנה שלחתי לו את הסיפור שכתבתי כל יום בדואר במשך ארבע שנים, והתמיכה שלו היתה חשובה לי. אני חושבת שכדי לכתוב אני זקוקה לפגיעות ולהתרגשות שיש בדו-שיח עם מישהו אחר.

ווהאן

אחרי התיכון עזבתי את ניוטון והתנתקתי. עשיתי את התואר הראשון שלי בברנרד קולג'  בניו יורק, והייתי מגיעה לניו אינגלנד רק לעתים רחוקות לביקור אצל ההורים. כשסיימתי את התואר הציעו לי עבודה כמורה לאנגלית בסין, וקפצתי על ההזדמנות. יש משהו בסין שתמיד נמשכתי אליו, עד היום אני לא מצליחה להבין למה, אז נסעתי וטיילתי הרבה, והחוויה חרוטה בי עד היום. לא שהיה לי חיבור למקום, האמת היא שהיה לי קשה מאוד להתחבר, אבל משהו בהסתכלות הסינית על החיים היה שונה ממה שהכרתי. גרתי למשל בעיר גדולה בשם ווהאן, אבל לא הרגשתי שם כמו בעיר גדולה, אלא יותר כמו בכפר או בעיירה. היה גם משהו בנגישות ובפתיחות של האנשים כלפיי, שלעולם לא היה יכול לקרות לי בארצות הברית. באמריקה הכול כל כך מופרד מבחינה מעמדית וחברתית, ובסין, אולי מפני שהייתי זרה, זכיתי לפתיחות עצומה ולסקרנות מצד רוב האנשים. היתה לי הזכות לקבל גישה לבני אדם מכל שכבות החברה, ופשוט לספוג את מה שהם אומרים מבלי להזדהות איתם או לשפוט. זו היתה חוויה משמעותית מבחינתי, של התנסות בענווה, כי אני בדרך כלל שיפוטית. כלומר, אני בטוחה שהייתי קצת שיפוטית, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי כי לא דיברתי את השפה. כשאתה לא שולט בשפה אתה הופך אוטומטית לבן אדם פגיע ורגיל כי אתה חייב לתקשר. אתה זקוק לאחרים. אחרת לא יהיה לך מה לאכול או מקום לישון.

בארצות הברית התרגלתי לעולם שבו כל אחד שואף להיות כוכב-על. בסין החיבור לקהילה והנדיבות כלפי אחרים חשובים יותר לאנשים. אנשים לא היו עסוקים בעצמם כמו בארצות הברית. לא היה להם הצורך האובססיבי להראות כל הזמן כמה הם מעניינים. השאיפה של הילדים שלימדתי אנגלית היתה לדאוג להורים שלהם. בארצות הברית ילד רק מחכה לרגע שבו הוא יוכל לעזוב את ההורים. אלו חלק מההבדלים שנתקלתי בהם. לא כתבתי כמעט במשך שנתיים, רק ספגתי את הדברים. בהתחלה לימדתי אנגלית, ואז פתחתי פאב עם חברים ועבדתי כברמנית. לקח לי זמן לעבד את החוויה, אבל עלילת הרומן שאני כותבת עכשיו מתרחשת בסין.

ניו יורק-לוס אנג'לס

למדתי כתיבה בברנרד ואחר כך באוניברסיטת בראון  כי רציתי לכתוב, אבל סבלתי. נהניתי מהקורסים העיוניים, אבל בסדנאות הכתיבה לא נתקלתי באף אחד שהערכתי את הדעות שלו. אני לא מאמינה בסדנאות כתיבה. אם יש לך מזל, יש אולי בן אדם אחד בחדר שמבין את מה שאת מנסה לעשות. אני זוכרת את עצמי יושבת ושותקת בכעס כי מתחשק לי להגיד לסטודנטים האחרים להפסיק לדבר על דברים שהם לא מבינים בהם. הייתי חייבת להתנתק ולהיות לא נחמדה כדי לשרוד ולהתמקד בכתיבה, למרות שבבראון היתה לי חוויה טובה יותר והיו כמה מורים מעולים. לפני התואר בבראון ואחרי שחזרתי מסין, גרתי בניו יורק, עבדתי בכל מיני עבודות והתעקשתי להמשיך לכתוב, ולהבין למה אני כותבת. הרגשתי, ואני מרגישה עד היום, שהכתיבה שלי היא סוג של תיעול (channeling). הרבה פעמים אני מסתכלת על סיפור שכתבתי, ואני לא מבינה מאיפה הוא בא. הכתיבה בשבילי היא לא סתם משהו שאני יודעת לעשות וצריכה להשתכלל בו כדי להגיע להישגים. הדמיון מבחינתי הוא סוג של התקשרות עם אלוהים. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זה פשוט ככה, ובתקופה שלי בניו יורק ניסיתי ללמוד איך לדייק את הקולות שבתוכי.

ב-2013 קיבלתי מלגת כתיבה מאוניברסיטת סטנפורד ועברתי לקליפורניה. פרסמתי את הסיפור הראשון שלי ב- The Paris Review, והתחלתי לקבל הכרה. בעיני מי שמגיע מצפון-מזרח ארצות הברית, ממקומות כמו בוסטון או ניו יורק, שבהם הדגש הוא על מצוינות והשכלה, קליפורניה יכולה להיתפס כמקום שעסוק כמעט באופן כפייתי בצד הקליל של החיים. יש משהו בקליפורניה שהוא פחות אפל מהצפון ויותר חולמני, משהו שאפשר לראות אותו אולי כשטחי, אבל גם כפחות נוקשה ורציני. לפעמים זה קצת משעמם, אבל אני מרגישה שיש לי כאן יותר מקום לנשום. הכול כאן רחב יותר, צריך לנסוע לכל מקום, ואין את החורף הקשה של ניו יורק. השמש כאן זורחת רוב השנה. לוס אנג'לס היא גם פחות ספרותית. אני לא אומרת שאין כאן סופרים, אבל זה לא כמו לגור בברוקלין, שם כמעט כל מי שאתה נתקל בו ברחוב מנסה לפרסם סיפור או שיר ב-The Paris Review. בניו יורק אתה נדרש גם כל הזמן לאירועים כמו מסיבות קוקטיילים, שאין להם קשר ישיר לכתיבה. אני מרגישה שבלוס אנג'לס יש לי יותר פרטיות. קליפורניה מאפשרת לי את המרחק מהמקום שממנו באתי, אני יכולה לנטרל את ההשפעה שלו עליי כי אני כבר לא חיה בתוכו.

גם הנוף של לוס אנג'לס זר לי מאוד, ולכן מייצר עניין. אי-אפשר להימלט מהנוכחות של עולם הקולנוע והטלוויזיה כאן. בכל מקום שתפנה אליו אתה מוקף בכרזות, ויש בזה מבחינתי משהו עמוק ופוקח עיניים. כל מי שאתה נתקל בו עובד בתעשייה או מעורב בה, כאילו כולם חיים כאן מאחורי הקלעים של איזו אופרה, ממתינים לרגע שבו יקראו להם למשוך בחבלים כדי להרים את  המסך מעל הבמה. רק עכשיו, אחרי שש שנים שאני גרה כאן, אני מסוגלת לכתוב על קליפורניה כמקום. הספר שאני עובדת עליו עכשיו מספר על מהגר סיני שמגיע לקליפורניה, והכתיבה מאפשרת לי ללמוד על המקום ועל ההיסטוריה שלו דרך נקודת המבט של מישהו שמגיע ממקום ניגודי לחלוטין.

היזכרות, פתיחות, פרידה אלימה (על הכתיבה)

לא תמיד אני יודעת מה אני רוצה לכתוב לפני שאני מתחילה. אני פשוט מנסה כל מיני דברים עד שמשפט אחד נשמע לי נכון, ואז מתבוננת במה שנאמר ובדמות שאמרה את הדברים ושואלת את עצמי מה בא לדמות הזו להגיד חוץ מזה. המטרה היא למצוא את המוזיקה שבין המילים. יותר מכול אני סומכת על האוזן שלי וקשובה. ברגע שאני שומעת קול שמצלצל לי נכון, קיימת האפשרות שהקול הזה יקבל צורה. אני לא כותבת מנקודת מבט רעיונית או צורנית מסוימת, למרות שבשלב זה נראה לי שהכתיבה שלי מתחילה להשתנות. אני מתחילה להיות מתוכננת ומסודרת יותר.

כשאני מתחילה לכתוב רומן, אני חוזרת כל הזמן להתחלה. אני מאמינה שהגרעין של כל ספר נמצא בפסקה הראשונה, ואם אחזור אליה היא תראה לי איך להמשיך. זה משהו שאני עושה מהעמוד הראשון, ולא רק כשאני מסתבכת אחרי מאה עמודים. למשל, ברומן האחרון שכתבתי, My Years Of Rest And Relaxation, ידעתי את כל השלבים של הספר, אבל לא ידעתי איך להגיע משלב א' לשלב ב' או משלב ד' לשלב ה'. אז פשוט רפרפתי בין כל השלבים. עברתי משלב א' לשלב ג' או לשלב ד', עד שמצאתי את שלב ב'. זה היה תהליך ארוך של ניסוי וטעייה, שכלל כתיבת מאות עמודים שלא השתמשתי בהם, אבל בזכות העמודים האלה התחלתי להבין מהו הקול שהספר צריך. זו הסיבה שקוראים לזה ניסוי וטעייה; אני לא יושבת ומחפשת את הסוף המושלם לספר, אני מנסה לגלות מה הסוף הנכון. לכן אני חוזרת כל הזמן להתחלה. כדי להיזכר בדבר שנגע בי וגרם לי להתחיל לכתוב. כי אם אשכח אותו אני עלולה לשכוח את הסיבה שבגללה בכלל יצאתי לדרך. אני חייבת כל הזמן לחזור למקור.

כשאני כותבת אני מנסה להיענות לכל רעיון שעולה לי בראש, להישאר פתוחה. זו מהות הכתיבה מבחינתי. לשאול את עצמי כל הזמן, מה יקרה אם זה יקרה? ולמה לא בעצם? בכל פעם שאני מפנה מקום למשהו בלתי צפוי הסיפור נפתח ויש בו חיים. הפתיחות הזו חשובה לי, והיא נעשית קשה יותר ככל שאני משתכללת. במהלך הכתיבה אני מצפה בדריכות לרגעים האלה שבהם משהו פתאום צץ בתוכי ואני נענית לו, כי יש בי פחד שהפכתי למחושבת מדי ככל שהפרויקטים שלי הולכים וגדלים.

הסוף של ספר הוא מבחינתי כמו מתנה שאני לא יכולה להסביר באופן שכלי. בשלב מסוים אני מרגישה שהחרדה מפני הפרידה מהעולם שאני כותבת עליו דורשת ממני למצוא את הדרך לנטוש אותו באופן אלים. אני לא יכולה להרוג את כולם, אז אני חייבת למצוא את הדרך להגיד: זהו, זה נגמר. הגיע הזמן ללכת, אבל אל תשכחו אותי. מבחינתי זה מה שעומד מאחורי הדחף למצוא את הסוף לספר. ברומנים הוא מופיע בדרך כלל באמצע תהליך הכתיבה כשאני שקועה עמוק בתוך העולם שאני כותבת עליו, ואחרי שהוא מופיע אני לא חושבת עליו יותר. מבחינתי הוא רק מצביע על הנקודה שאליה אני צריכה להגיע. בסיפורים הסוף מופיע לי ברגע האחרון. פתאום אני מבינה שהגיע הזמן לסיים. אז זה קצת שונה ברומנים ובסיפורים, אבל בשניהם התחושה היא שמשהו מושט לי מתוך הערפל, למרות שבמציאות אני יושבת ושואלת את עצמי המון שאלות עד שתשובה אחת מהדהדת, ואני יודעת איך להמשיך. מה שאני מחפשת כשאני כותבת זה בהירות, סיבתיות; למה המשפט הזה פה? איך הפסקה הזו אמורה להוביל לפסקה הבאה? אני כל הזמן מצמצמת ועורכת. לכל דימוי יפה צריך להיות הקשר. לכל משפט צריכה להיות סיבה. מבחינתי הכתיבה היא היכולת להתנסח בבהירות בעולם של חוסר תקשורת, האפשרות להרגיש לרגע מעט בשליטה.

מהדורה מקוונת | ספטמבר, 2018
דימוי: Traidah, חורף 2017