ניו יורק – רמת השרון – אוקינאווה – לוס אנג'לס: שיחה עם בועז לביא

מהו זיכרון? איך זוכרים את המקום שממנו באנו? האם כמשהו מוצק או כאוסף שברירי רגעים המבליחים לעתים? ומה מחבר את הרגעים האלה לתודעה המוצקה של דרך בה בחרנו ללכת? של המקום שאולי היווה עבורנו נקודת מוצא? אנחנו יכולים לחבר את צרורות הרגעים המבזיקים בתוכנו לסיפור חיים ולהסבר, לפסל מרסיסי הזיכרון כיוון ופשר. זוהי דרך אחת שבה התודעה האנושית עובדת, כך אומרים. או להניח אותם זה לצד זה ללא חיבור שוזר אלא כצירוף תמונות וצלילים מהדהדים, כמו אומן פסיפס המשבץ ערימות אבנים קטנות לרשת מנצנצת של הקשרים אפשריים. זוהי אולי הדרך שבה התודעה שלנו באמת מלקטת את החוויות ואת המחשבות שבוקעות מתוכה וחולפות דרכה ללא הרף.
זה דומה קצת להבדל שבין המלחין לנגן המאלתר. האחד רוכן על שזירת הניצוצות והפרטים לארכיטקטורה של צלילים. השני מרפרף יותר על הכלי שלו הלוך ושוב בחיפוש אחר צירוף הצלילים שישקיט את הרגש הפועם בו. נגן אלתור בלוז אפרו-אמריקאי הסביר פעם שכשהוא מתחיל לנגן הוא פותח במנגינה שעולה בו במקום בו הוא נמצא, נזכר בכל הרגעים שבהם ניגן אותה ואז מנסה להעביר אותם דרך המפוחית והרגשות שלו באותו הרגע, עד שהוא פוקח עיניים כשההשראה והרגשות (או ה-mojo בשפה עממית) עוזבים אותו ומצרף את הרגע ואת הרגש החדשים לשרשרת הפעמים האחרות שבהן ניגן את המנגינה וכך הלאה.
עד לפעם הבאה.

בועז לביא כתב את הסיפור שולף החרב שהתפרסם בגיליון גרנטה שפות זרות. ניסינו לשוחח על המקום כצירוף תמונות ורגעים ובועז חשב על הדקלים כדימוי המצרף בשבילו, כמו מנגינה ספרותית, בין המקומות הקיימים בזיכרון לאלה המנצנצים כמעט בהישג יד בפנטזיה. הנה לקט רגעים מתוך השיחה.

רמת השרון

אני אוהב להסתכל על דברים מנקודת מבט של הדמיון. זה מה שמעניין אותי, גם לגבי המקום שממנו באתי, איך להפוך אותו למקום של דמיון. זו נטייה בסיסית שלי, אולי בגלל שהייתי ילד חולם. אפילו את ניו יורק, שנולדתי וחייתי בה עד גיל שלוש, אני זוכר איך   שההורים שלי סיפרו לי עליה, כמו מקומות בדיוניים לחלוטין בסרטי מדע בדיוני ובאגדות, או כפנטזיה של קולנוע. מקומות כמו ניו יורק ואל איי. זה בשבילי ללכת לקולנוע "כוכב", קולנוע שעדיין קיים ברמת השרון, אולי כאנדרטה לבתי הקולנוע השכונתיים של פעם,  ולקבל גלויה מאל איי. אני זוכר את ההליכה ברגל, או שהייתי נוסע כמה תחנות באוטובוס, הולכים לקולנוע "כוכב" לראות סרטים. אני זוכר את הדף המקופל בדואר עם לוח ההקרנות החודשי, אני זוכר את סופרמן, את ג'יימס בונד, את אי טי, את "החומה", את "מופע הקולנוע של רוקי" בהקרנות לילה קבועות.
אני זוכר את הדקלים ברחוב דרך הראשונים. כשמגיעים לעיר מצומת הכפר הירוק, פונים ימינה לראשונים ורואים את הדקלים. היום אני רואה את הדקל כמשהו מודבק, מאחיד, משהו שנותן למקומות הסתמיים האלה משהו אקזוטי. זה הנוף של חלונות בנייני מעמד הביניים של מרכז רמת השרון, בנייה חסרת אופי, קוביות שמהחלון שלהן נראה הדקל שראיתי מחלון הבית שלי ברחוב בן חיים, עד שעברנו כמה מטרים מערבה לרחוב אוסישקין, שוב עם חלון לדקלים, לדקל אחר.
הראשונים הוא רחוב עמוס. כבר בבוקר תנועה כבדה של משאיות שמביאות לחם מהמאפייה הגדולה ב"מורשה". גם במהלך היום תנועת משאיות כבדה שנמשכת עד הערב. ובערב מכוניות של בליינים, מוזיקה, צפירות, מדי פעם הדים של תאונה ששומעים מרחוק. והדקלים מלמעלה. ואני צופה בהם מהחלון. ממולי החלון של השכנים, אבל עיקר הנוף הוא בניין הדואר, הצבי של הדואר בצבע אדום, התאורה האדומה שלו שמאירה בלילה אל תוך החדר.
ההורים שלי גדלו בתל אביב, מסלול תל אביב-ניו יורק, שם הכירו וחזרו לרמת השרון, ניו יורק כהתנסות בחו"ל האולטימטיבית של שנות השבעים, ניו יורק כמקום המיתולוגי, כמקום הדמיוני. לא יודע למה אבל זה היה מאוד נוכח בילדות שלי. אני נולדתי בניו יורק ונשאתי אותה משם לדירה שמשקיפה על בנין הדואר ועל הדקלים ברחוב הראשונים. הדקלים היו כמו סימבול בשבילי, כמו המדבקות שהייתי אוסף ומדביק על קרש המיטה, כמו מדבקה בנוף, משהו שחסר היסטוריה, שלא מייצג כלום, משהו שממקם, שעוזר להשרות תחושה של בית בשכונה, שגורם להרגיש בנוח, וזה נשאר ככה, גם במקומות הכי פנטסטיים או דמיוניים, כשיש שם דקל זה קושר מבחינתי, יש התמקמות, יש פגישה עם משהו מוכר ומיודד.

אוקינאווה

למה אוקינאווה? לא יודע להגיד. זה מקום בין לבין, שרשרת איים לימינלית, שילוב בין יפן המסורתית ללא-יפן של בסיסים אמריקאיים ותיירות של nowhere אקזוטי עם חופים  ושדרות דקלים. חיים שם אנשים עם תוחלת החיים הגבוהה בעולם, מתזונה של דגים במיוחד. זה הקסם של יפן בשבילי, אני לא מכיר את אוקינאווה, לא הייתי שם, הייתי ביפן כמה פעמים, בטוקיו, בקיוטו, במקומות המוכרים, אבל יש לי רשימה של מקומות שאני רוצה להגיע אליהם, כמו קוֹבֶּה, אוסקה ואוקינאווה. השורשים של אמנויות הלחימה מתחילים באוקינאווה, כל מיני כלים של חקלאים מהאי הפכו אחר כך לכלי לחימה, כמו הנונצ'אקו למשל, ששימש כלי לחבטה בגבעולי אורז או שהיו מצליפים בו בפרות.
אמנויות הלחימה הגיעו בשנות השמונים לרמת השרון. אני התנסיתי באמנויות שונות כי הן שירתו כנראה מנגנונים מסוימים של פנטזיה. הפנטזיה כסובלימציה של אגרסיביות, לעסוק באלימות בצורה מעובדת, דרך יפנים רחוקים, מבלי להבין את השורשים. לתקוף אותם מזווית ישראלית, ג'ודו, קראטה, ג'יו ג'יטסו, או שיטת "הישרדות" של ד"ר דניס הנובר, אותה הביא מדרום אפריקה. שיטה  שערבלה ג'יו ג'יטסו עם כל מיני גישות אחרות.
אני זוכר שהמכון של דניס היה קרוב לקולנוע "כוכב". המכון שלו היה מין שגרירות של אוקינאווה ברמת השרון. הייתי רואה את הפרסומים במקומונים ובשלטים, עובר ליד המכון. במקום של ילדות מאוד לא אקזוטית, של מעמד בינוני-דירתי, של הדירתיות המעמד-בינונית, מדרגות, מעלית, פעמון, דלת, הקסם של מקומות רחוקים התנקז בי באופן יחסית חזק ליפן, עם ידע מועט מאוד במה בעצם מדובר. משהו בסמלים על החליפות, האותיות האלה ביפנית על חליפות הג'ודו כשהייתי בן שמונה. התחלתי ללמוד יפנית מספר באנגלית של אבא שלי מניו יורק: "Teach Yourself Japanese". אבא למד בניו יורק קראטה אצל יהודי קטן קומה בשם דיוויד פינקלשטיין שלימד אותו קראטה בסגנון אוקינאווי.
נזכרתי באוקינאווה גם בגלל המילה "שורשים", שבאמצעותה אני מבין את הקשר המועט שיש לי לטבע, לצומח, לאדמה. אז נזכרתי בדקלים מהחלון, הדקל כמשהו שמייצג את המוכר ומצד שני הוא גם ייצוג כמעט גְלוּייָתִי של המקום האקזוטי, של המקום הרחוק. הדקל בשקיעה שהשורשים שלו מושכים אותי למקום הדמיוני של יפן, של יפן שלי, ומשם לאוקינאווה ולשדרות הדקלים הנטועים במקום הקיים לאורך החוף.
גם ברמת השרון הדקלים נטועים לאורך הכביש, כחלק מתחושה של נסיעה, משהו מאוד דימויי. למרות שהוא נטוע באדמה, הדקל, כשהוא נשתל בשדרה, הופך קשור גם לתנועה, לנסיעה במכונית כשהדקלים עוברים מול העין כמו רצף של פריימים בסרט.

לוס אנג'לס

אל איי היא בשבילי פנטזיה של גבריות מהילדות, משהו שתלוש מההיסטוריה האישית, לא כמו ניו יורק, שקרובה מדי. בניגוד לאוקינאווה, שהרמז לשדרות הדקלים שלה ולמיתולוגיה שלה מאוד עדינים, הדקל הוא חלק מרכזי מהדימוי של העיר. שדרות הדקלים שעליהן נוסעים לתהילה, להוליווד. זו פנטזיה שבה נשטפתי בגיל מאוד צעיר בשנות השמונים, הפנטזיה של המקום שבו באמת עושים סרטים.
למדתי קולנוע בתיכון ברמת השרון, והפנטזיה שמשתרשת שם היא של הוליווד אל איי כמקום הלא מושג שבו "הדברים" באמת קורים. זו האל. איי של סרטים כמו The Long Goodbye של רוברט אלטמן (1973) או של הספרים של צ'רלס בוקובסקי. בוקובסקי ופיליפ מרלו בסרטו של אלטמן (בגילומו של השחקן אליוט גולד) מייצגים את אל איי כמנגנון של פירוק. חלק גדול מהכוח של בוקובסקי קשור מבחינתי לעמדה שלו מול הפנטזיה של הוליווד שהוא חי לצדה. הוא מישהו שחי שם, אבל כעובד בדואר, כאלכוהוליסט שחי בחדרים שכורים מסביב להוליווד בולבאר, בחצר האחורית של הזוהר. קרוב להילה שמתקיימת שם, אבל לא בחיים שלו. העובדה הזו שהוא חי בפח הזבל של הזוהר, לצדו, אבל לא חלק ממנו, חי ליד, טוענת את החיים שלו בסוג של קסם.
בסרט של רוברט אלטמן הדקלים נראים כמו ניסיון לחבר אותו לאקזוטיקה של קליפורניה, מול פיליפ מרלו שחי בדירות עלובות. אולי הקרבה לים שתמיד ברקע בסרט מזכירה לי את החלון שלי ברמת השרון, שרואים ממנו איזה חרך של ים 1/16 מהחלון. בימים יפים אפשר לראות משהו כחול באופק. למרות שאתה חי מאוד קרוב, אתה לא חי שם באמת. אין לך את הים באמת, לא יהיה לך את הים באמת. הוא כמו שדרת הדקלים שמודבקת בנוף.
השרון כמקום של פרדסים, של הים, של מישור החוף, זה קיים, אבל ברגעים הסופיים שלו. הצד החקלאי שנעלם, הים שלא באמת מתקיים או רק כאפשרות בפרוור שינה על הכביש הראשי. כמו רמת השרון, ככה גם אל איי של פיליפ מרלו ושל בוקובסקי. לחיות ליד שדרות הדקלים והילת עיר החלומות, אבל כמדבקה או כגלויה, לא כמשהו שאתה חי באמת. פנטזיה של מימוש עבור דמויות שחיות כל הזמן גם את ההחמצה של הפנטזיה. גבריות לבנה במבוי סתום. אני זוכר את ג'יימס בונד כדייר קבוע בקולנוע "כוכב", אבל כמשהו שכבר לא באמת קיים או חי, פנטזיה מהעבר.
דווקא המפגשים עם פיליפ מרלו ועם בוקובסקי נראים מוחשיים יותר, כשהדקלים הם אפשרות, דימוי שקיים ליד, בתוך החיים בעליבות, במבט אל-עבר. יש דמויות שחיות קרוב מאוד לדבר עצמו, קרוב למקום שמושך אותן, מנסות להיות חלק מהדבר הזה ללא הצלחה ומבלי להיות שייך. מדוע בוקובסקי חי דווקא באל איי? יש שם איזו אי-הבנה. משהו בבסיס של האנשים האלה שלא מאפשר להם להיות הדבר עצמו, הדבר עצמו נשאר תמיד מול העיניים בחלון, כאפשרות כמו הדקלים, משהו מעבר לדלת של האוטו של מישהו אחר.

מהדורה מקוונת, יולי, 2017
דימוי: מתוך סדרת דקלים, דרך ראשונים, רמת השרון, 2017, עמית הכט, יולי 2017