נעים להכיר: נורית זרחי, מסאית יחידה בדורה (בלי צחוק!)

"כמה אני זקנה?" שואלת נורית זרחי במסה האישית היפה שלה "מיס בריל יוצאת לפארק – על קתרין מנספילד". זו שאלה שאינה מבקשת תשובה. זו שאלה מסוג השאלות שמניעות כתיבה וקריאה של מסה אישית במיטבה. כמה אני זקנה? כלומר, מה זה אומר להיות זקנה – לי באופן אישי, וכנגד התרבות שבה אני חיה?

זרחי שואלת על הזקנה שלה עצמה, דרך מחשבות על קתרין מנספילד, הסופרת ילידת ניוזילנד, שהשתקעה בבגרותה בבריטניה, חיברה סיפורים קצרים נפלאים כ"Bliss" ו"מיס בריל", והתחברה עם סופרים גדולים כד"ה לורנס ווירג'יניה וולף. זרחי, בת 75, חושבת וכותבת על הזקנה שלה עצמה דווקא דרך מנספילד, שמתה ממחלת השחפת בגיל 35. היא מנסה למצוא אחות לתחושותיה בזקנתה דווקא אצל מי שלא זכתה להזדקן.
מנספילד כתבה ביומניה:
"מלאת פחד העברתי יום נוסף. שום דבר לא עזר לי, ולא יכול לעזור […] אני זקנה הלילה. הייתי רוצה שמישהו יאהב אותי, ינחם ויעצור את המחשבות האלה".
וזרחי ממשיכה במלים שלה: "ק.מ מתה בת שלושים וחמש. מעולם לא הגיעה לזקנה, אבל נראה שהמחלה והקרבה לסוף החיים גררו אותה במידת מה לתחושה דומה".

התחושה הדומה, לפי זרחי, היא כנראה זו: שאין מי שיכול לנחש אותך, לנחם אותך, שאין מי שיכול לגעת "במחוז האפל בתוכך, אפלת הגוף, אפלת הנפש". ואולי, אומרת זרחי, "הכתיבה, או האמנות, היא אקט של ויתור על היכולת להעלות באוזני אדם אחר את אותו אי אפל בך טרם שהוא מנוחש אפילו על ידך"?
אבל לרגע, בחולשתה, בזקנתה, רגע אחרי ניתוח ולפני החלמה, זרחי אינה בטוחה עוד בכוחה של הכתיבה. "איפה קיימת הכתיבה ברגע הזה, זו שחשבתי שהיא בגדר מגן, איפה בכלל הספרות, האמונה בסדר, בפשר שמעבר לזמני? האמונה בשפה מתרסקת".
ביני וביני אני שמחה באופן עמוק לגלות שבעצם כלל לא התרסקה האמונה של נורית זרחי בשפה, ובכתיבה. להיפך. נראה שהיא לא רק ממשיכה לכתוב, אלא היא מרשה לעצמה כעת לכתוב ספרות בסוגה הלא-בדיונית המאתגרת הזאת, שהתרבות הספרותית העברית אינה מורגלת בה. והרשות הזאת שהיא נוטלת לעצמה מעניקה לנו את ההזדמנות לחשוב דרכה על הדברים האלה, שבשבילי אין מסקרנים מהם: הזדקנות, בדידות, כתיבה.

כך, התרגשתי מאוד לקרוא את המסות האישיות של נורית זרחי המכונסות בספרון חדש שרואה אור בימים אלה: חידת הכפולים, בעריכת עליזה ציגלר, הוצאת אפיק 2017. התרגשתי גם לקרוא את המסה היפהפייה של זרחי בגיליון מספר 2 של גרנטה בעברית: החומר הבלתי נעתר
מסה שנפתחת בשורות המאלפות האלה:

"אני מנסה להתחקות על עקבותיו של אבא. לגעת באותו חלק בי שמעולם לו היה לו הורה. בויקיפדיה כתוב: ישראל זרח גטלר, נולד ב-1909 בינדזייב, פלך קילצה, פולין…"
[כמה מרחק צריכה המספרת לעבור כדי להתקרב אל אביה, עד כדי כך שהמקום הראשון שבו היא מחפשת אחריו הוא ויקיפדיה!]

שמחתי גם לגלות עוד ספרון של זרחי, שראה אור באחרונה וכמעט חמק מידיעתי: בלוע, גם הוא בעריכת עליזה ציגלר, הוצאת אפיק 2016. באסופה זו, לצד "החומר הבלתי נעתר"', ישנה מסה אישית, "ליל הסדר", וגם סיפורים קצרים אחרים, שהם ספק מסות אישיות, וצריך לקרוא אותם כדי להכיר ביופיים המיוחד. משותפת לכל המסות האלה תכונה עיקרית, אני חושבת, של הכתיבה המסאית של זרחי: הליכה כנה בעקבות סימני שאלה. הליכה כנה שמובילה אותה גם בכתיבת השירים, שמופיעים ב"חידת הכפולים" לצד המסות, ונראים כהמשך, כצורה אחרת, של עבודת ההתבוננות והמחשבה המסאית.

"אני רואה שבאת להשתקע, בדידות.
תמיד סברתי שאת אורחת חולפת
חשבתי, מדי יום אהדף אותך,
ולשוא.

עכשיו אני מעיזה לחשוף את כל פניך[…]"

לפני ימים אחדים ביקשתי לפגוש את זרחי לקפה ושיחה על אודות הכתיבה המסאית שלה. ישבנו בבית קפה בגבעתיים, לא רחוק מדירתה של זרחי, יחד עם עליזה ציגלר, העורכת של זרחי וחברת נפש שלה, ודיברנו על כתיבה של מסות אישיות וקריאה בהן. באתי מעט ביישנית למפגש – חששתי שמא אני מגזימה באופן שבו אני מייחסת לה את אהבת המסות; אולי היא בכלל לא רואה בצורת הכתיבה הזאת חשיבות מיוחדת – ויצאתי בתחושת התעלות. זרחי התגלתה לי לא רק כאדם רב קסם ונדיבות, אלא כמסאית מארץ המסאיות, וכחברת אמת במסדר קוראי המסות האישיות. דיברנו בהתלהבות על כל המסאים והמסאיות שאנחנו אוהבות – רבות מהם משותפות לשתינו. בין השאר הזכרנו חיבורים של משוררות, שבדומה למשוררת זרחי עסקו ברצינות בכתיבה מסאית. דיברנו בין השאר על הממוארים של המשוררת האמריקאית מיי סרטון, שעוסקים בבדידות ובזקנה, ועל המסות האישיות של אליזבת בישופ שעוסקות בין השאר במריאן מור, המשוררת שבישופ העריצה והתחנכה על ברכיה, בזכרונות ילדות לא פשוטים של בישופ עצמה, ובשאלה "איך להיות לבד". במפגש הקצר בקפה בגבעתיים גילינו טעם דומה וגם כמה הבדלים של  טעם, אבל בעיקר הרגשתי שזרחי מעריכה כמוני את החיוניות הקיומית של הכתיבה הספרותית האישית בגוף ראשון. ושהיא מרגישה כמוני את כאב חסרונה בספרות העברית.

במסה אישית נהדרת אחרת, "ציפורי לילה בצהריים – על לאונורה קרינגטון", כותבת זרחי:
"מדוע אני מתעניינת עד כדי הישענות על דמויות של מחפשים, ובדרך כלל על דמויות נשים? לשם מה אני מחפשת אחר ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, מכתבים, ומה שנכתב עליהן מפי ידידים ומכרים, בני משפחה וחוקרים?
ייתכן שלאחידות הדמויות שבהן הייתי מוקפת בילדותי יש חלק בכך. נשים שניסו ליצור, או באופן כללי יותר, אנשים שחיפשו דרך מחוץ לדרך הראשה – ציונות, חיילות והתמסרות לחיי הכלל באופן מאוד מסוים – נתפסו כחריגים, שלא לומר מתנדנדים על גבול השפיות […] בתשתית העניין, הצורך בחשיפת הפנים היה בגדר ערעור על הסטטוס קוו…"

בקפה בגבעתיים זרחי דיברה על אותו סטטוס קוו מעיק: על חסרונה של הכתיבה בגוף ראשון בספרות העברית. גם היא כמוני מצטערת על כך שסופרים וסופרות בעברית אינם מורגלים בכתיבה ובקריאה של מסות אישיות, ושמשום כך אין כל כך מה לקרוא אצלנו, במקור, בסוגה הזאת – חוץ מז'קלין כהנוב, המסאית המצרית-הישראלית הגדולה, שזרחי זכתה פעם לראיין לכתבה בירחון "את", ושולמית הראבן, שתיהן כבר לא איתנו, ורונית מטלון, שתרבה חיים וכתיבה, ואריאל הירשפלד, בדרכו; חוץ מאלה אין הרבה כותבות וכותבים שפועלים בתוך התרבות של המסה האישית.
מה לעשות? איך מפרים את הבדידות הסוגתית הזאת? קשה לומר. אני מצדי קוראת לכם, לשם התחלה, לרכוש ולקרוא את קובצי המסות של זרחי. ואם אתם סופרים או סופרות, שכותבים כמו זרחי במגוון סוגות – אני מפצירה בכם להתנסות גם בכתיבה ובקריאה של מסות אישיות. ואם אתם כותבים או קוראים מסות אישיות שנכתבות כאן ועכשיו אצלנו, ונראה לכם שלא הגיעו עדיין לקהל של קוראים – בבקשה כתבו אלי, הפנו אותי אליהם.

בסוף הפגישה עם זרחי אמרתי לה שאני רוצה לעשות נפשות למסאית שבה, שיקראו כולם ויידבקו באהבה הזאת, כדי שנוכל להפריח כאן את שממת הכתיבה המעידה, המספרת, המתארת – בגוף ראשון. זרחי אמרה שאולי דווקא אין צורך. אולי דווקא נשמור על כל העניין הזה בסוד. שלא יתקלקל לנו. הבטחתי לה לחשוב על כך.

מהדורה מקוונת – מסות | אפריל, 2017
דימוי: ללא כותרת, עדה עובדיה, 2015 (צילום: צור לוי)