סאבלט

מה השותף שלך עושה בשעת חצות, באמצע השבוע, כשהגשם דופק בחלון? השותף שלך קורע עטיפה של קונדום בין שיניו. כך לפחות נדמה שאתה שומע. לקראת מי יפתח השותף שלך את עטיפת הקונדום? את מי השותף שלך אוהב? לא חשוב. אלו הם פני הדברים וזוהי דירתך. אתה שומע קולות וחריקות. לעתים נדירות בלבד אתה פוגש איזה פרצוף. עושה רושם כאילו בעלי כנף מסתוריים כלואים בין הקירות. הם מבקשים ללמוד לעוף. או כאילו מישהו הטמין תחת הרצפה צרור מפתחות חלודים, מימים ימימה. עם כל משב רוח זעיר, הם מרשרשים. פותחים לך דלתות לרעיונות מפוקפקים. השותף שלך היה עלול למות בתאונה ולא היית מבחין. גופו היה מוטל דומם עד שמישהו היה מגיע, טרוד ונסער, לדרוש בשלומו. היו עלולים לפרוץ את דלת ביתכם ארבעה שודדים חמושים, לבזוז את כל רכושו, ולא היית בטוח שמשהו קורה. הם היו מרוקנים את מגירותיו, משליכים את תכולת ארונו על הרצפה ומנסרים בעיקשות את קורות הברזל של מיטתו. היית מתהפך בסדינים. היית מניח שאלו הם השכנים, הקבצנים מבחוץ או הזיכרונות שלך, שמפטפטים זה עם זה ומוסיפים לפטפט עד שהם שוקעים. זוהי דירתך. אלו הם פני הדברים.

יום אחד השותף שלך דופק בדלת ומכריז: אני יוצא. יש לו מזוודה שחורה ביד. הוא לובש מעיל עבה. הגשם עוד מכה בחלונותיך. שמת לב, אתה אומר לשותף, שאת פניו אתה בקושי מזהה, איך הגשם מתנהג? כאילו כל כך קר לו, שהוא עצמו מבקש להתחמם כאן בפנים. נחמד, הוא מהמהם, אך דעתו נראית מוסחת. הוא בוחן בעיניו את ספרייתך. מבטו מרוחק, כאילו הרגע התבשר שאבחנו גידול בריאה של אביו, או שנגזר עליו להיות משורר. תקשיב, הוא מתעשת פתאום, נפלט מתוך עצמו. אחזור בעוד חצי שנה. הוא מלפף מחדש את הצעיף האדום סביב הצוואר. רציתי לשאול, אתה פותח, נניח שהייתי מארגן כאן מסיבה גדולה, או נחנק מעצם של דג – אתה מצביע בקודקודך לכיוון חדרו – אתה חושב שהיית שומע? כמה עבים הקירות כאן בעצם? בינתיים המים גודשים את המרפסת.

אני חייב לעלות על רכבת, הוא אומר. חוסר הסבלנות ניכר בתנועתו. יש רכבת בכל שתי דקות, אתה משיב. תתרכז רגע, הוא מתעקש: מישהי תיכנס לכאן במקומי. יכול להיות שתביא איתה חתול. אל תספר לבעלת הבית, בסדר? ועשה טובה, הוא מבקש, תשתדל להגיד לה שלום, לפחות פעם אחת. שלא תחשוב שהיא גרה עם צל של איש מת. אין בעיה, אתה אומר. השותף חובש קסקט כחול על ראשו. אתה מתבונן בו ותוהה: מאין השיג את הכובע? האם הוא ירא שמים?

אתה נוסע לבקר את חברה שלך, אתה שואל. נפרדנו לפני כמה חודשים, הוא צועק מהחלל המשותף. היא חזרה לצרפת. הוא טורק אחריו את דלת הפלדה. הרחש המוזר, הפקוק, שב למלא את נפח הנכס. רק המילה צרפת מתמהמהת עוד רגע ועושה סיבוב על יד המזווה, עד שבסוף גם היא נכנעת וגוועת.

חודש חולף. אולי חמישה שבועות. לא מופרך שחולפים שבעה שבועות תמימים. קשה לאמוד את הזמן כשאינך מזהה סביבך את דופנות המסגרת. אתה מחפש באינטרנט: "עונת הגשמים". ובחלונית אחרת: "הפרעת מצב רוח". בחלונית השלישית אתה מקליד את המילה: "סימנים". התוצאות אינן לרוחך. אתה מחליט שמה שזה לא יהיה, הדבר הזה שעובר עליך (הדבר הזה שאתה חוסה תחתיו), תצא מצדו השני חזק משנכנסת. והנה, באחד הבקרים, קרן שופעת של שמש עוגנת על תריסיך. בסיוע החרכים הקטנים, היא מאותתת בנקודות על הקיר. כאילו הכורסה שלך, הארון ומפת ארץ ישראל המתבלה הצמיחו בן לילה נמשים. אתה פותח בעדינות של מנתח לב את הדלת. כפות רגליך החשופות נוגעות ברצפה הקרירה. זה נעים. והרי לך הפתעה: במקום לצעוד לשירותים או למטבח, כפי שאתה רגיל, אתה נעמד מול דלתו של השותף. אתה נוקש פעמיים. קול נמוך משיב: עוד דקה. מישהו מתייצב מולך. הוא לבוש בגדי פיג'מה ירוקים. יש לו זקן פרוע. עגיל כסף תלוי ממחיצת אפו. זה איש גבוה, לא מישהו שאתה מכיר.

היי, אתה אומר. היי, הוא מהדהד, בחיוך מבולבל. איך קוראים לך, אתה שואל. עוד לפני שהוא מספיק לפצות את פיו, נביחה צורמנית בוקעת מעומק החדר. חשבתי שבאת עם חתול, אתה מעיר. על פניו הפתעה: כאילו לא הביא בחשבון שדבר כזה, הפגישה ביניכם, עשוי להתרחש. אני שומע כאן קולות, אבל לא את הקולות הנכונים, אתה ממלמל ומביט בכפות רגליך החיוורות. מצטער אם הנביחות מפריעות, הוא אומר, ואתה שב ומחדד: חשבתי שאמורה לבוא מישהי עם חתול, זה הכול. אה, האיש פתאום מבין: אתה מתכוון לדיירת הקודמת. איזו דיירת, אתה מתקשה לעקוב.

זו שנכנסה לכאן בסאבלט, עונה הבחור. היא נכנסה ועזבה. לא היה לה נעים כל כך, היא אמרה שלפעמים קצת רועש, ובימים אחרים הדממה חונקת. ובינתיים החתול שלה החל לאמץ הרגלים מוזרים: לילה אחד חלם שהוא מתהלך על שפת הים באחד מאיי יוון, וכמעט יצא מדעתו כשנחשף לשפע הדגים. כשקם היה כל כך מאוכזב, שמאז הפסיק לגרגר. כך היא לפחות מעידה. אז אתה בעצם הסאבלט של הסאבלט, אתה עושה איזה סדר. משהו כזה, מסכים איתך בעליו של הכלב. הוא מבקש ממך לסור מעבר למשקוף, ונעמד בפתח המטבח הדחוק. הוא משפשף את עיניו ושואל: קפה?

אתה חוזר לחדרך, ופותח את התריסים לרווחה. מעכשיו תהיה חברהּ הטוב של השמש. היא אורחת אדיבה. תעשה לה מקום, ותן לה להוכיח את השתדלותה. בינתיים אתה יושב לכתוב.

אתה מוכרח להציג את כתביך לפני העולם. רגליך נעות אל עבר חדרו של השותף ואגרופך מוטח פעמיים בדלת. קול כפול ומתעתע משיב: עוד רגע. אתה תוהה אם זה גבר או אישה, ומגלה מולך זוג. שניהם גלוחי ראש. אתם שניים, אתה אומר. ככה זה נראה, הבחור מתחכם. אל תקשיב לשטויות שלו, הבחורה מקנטרת. מה זאת אומרת, אתה שואל. מה שלומך, היא חותכת. נדמה לך שהיא בהיריון.

ממתי אתם פה, אתה שואל את הצמד. כמה שבועות, הם עונים. אז איפה הבחור עם הכלב, אתה מתעניין. הוא עזב, הם מבארים. המרחב סגר על היצור האומלל, הוא היה זקוק לחופש. הצורך לרוץ טבוע בהם, הצעירה אומרת, בעודה מקפלת מגבות ידיים צבעוניות מעל המיטה, במיומנות של באה בימים. החדר נראה לך לפתע מזמין ורחב ידיים (האם תמיד היה ככה, אתה שואל את עצמך). מסתבר שחתולים זקוקים לרעש או לשקט, ושונאים לחלום על דגים, אתה אומר. הם משתתקים. אתה צריך אולי משהו, האיש שואל. זה בן או בת, אתה מברר. אני לא יודעת, האישה אומרת, והאמת, הוא לא שלי. אני רק עושה טובה לחברה קרובה. אתה צריך משהו, האיש שב ומקשה. לא, אתה נכנע, בעודו סוגר את הדלת.

אתה מעיין שוב בשירים ובסיפורים שחיברת. המבוכה משתקת. הם מפוזרים, גולמיים ורצופי סתירות פנימיות. נדרשת עבודת עריכה חסרת רחמים, שתיאלץ לחכות ליום אחר. אתה מדפדף בספרים שתחבת תחת המיטה ושכחת. אתה צופה בסרטים, ומשתזף לאורו החיוור של צג המחשב. הגיבורים ניגשים לכול בקלות מאלחשת. באחרים הדמויות מתנהגות ככפויות טובה ושקרניות. ובכל זאת, יש בקולנוע איזו נחמה שאין בחיים. אפילו הסבל נסבל כל כך. אינך יודע לשים על כך את האצבע. אתה חושב: אולי גם החיים באים לקראת הבריות, אם נוסעים לכל מיני מקומות ופוגשים אנשים. בייחוד אנשים נאים. ולחלופין: אולי במקום שבו ישנה התבוננות ישנה תקווה, ולו קלושה. ככה עוברים עוד כמה שבועות, ספק חודשים.

בוקר אחד אתה שומע בכי דק וגלי בוקע מעברו השני של הקיר. הוא נולד, אתה מסיק. אתה פוסע אל כיור המטבח ושוטף את פניך. אתה מרטיב את שערך ומסתרק באצבעות. אתה שב לחדרך, ולובש את מיטב בגדיך הנאים. שולח יד החוצה מן החלון, לקטוף פרח כתום מן העץ. אתה מקיש בחגיגיות על דלתו של השותף. כן, משיב לך קול נשי. אתה פותח את הדלת לכדי חריץ. על המיטה שוכבת בחזייה כהה בחורה שאינך מזהה. היא רדומה למחצה. מי אתה, היא שואלת מבוהלת, ומושכת סדין על גופה. אני גר פה, אתה אומר. ממתי, היא שואלת. כבר הרבה זמן, נראה לי, אתה משיב. אני הבחורה של הסאבלט, היא מסבירה בפה יבש. חשבתי ששמעתי את התינוק מיילל, אתה אומר. זה רק החתול שלי, הוא מיוחם – על איזה תינוק אתה מדבר? הסדין שלה מקושט בדוגמה של עלי שלכת.

מאמי, היא צועקת. שמעת משהו על מישהי בהיריון? מן השירותים מופיע הגבר עם הנזם. גם הוא לובש תחתונים ותו לא. אה, לגבי זה, הוא אומר. הכנסתי לכאן איזה זוג, קצת מפוקפק. נראה כמו היריון מחוץ לנישואים. הוא בוחן אותך, ומסב את תשומת לבך לפרח שנשמט אל הרצפה. אתה מתכופף להרים אותו ודוחף אותו אל כיס החולצה. כך וכך אבקנים נושרים בדרך.

איפה הכלב, אתה מברר. מבוקש, חי או מת, האיש מתחכם. תסביר, אתה מבקש, כמעט מתחנן. אתה עייף. הוא ברח, האיש מפשט. הוא מתעטף בחלוק ושואל: רוצה קפה?

אתה חוזר לחדרך. מאיפה קפץ עליך פתאום איזה געגוע לשותף שלך? אתה מנסה לדמיין את תווי פניו, אך מעלה בדמיונך רק מעיל, צעיף וכובע. אתה עוצם עיניים. כשתפתח אותן לרווחה, בטח יהיה שם שוב. כי מי יודע כמה זמן אתה ישן? ובערותך, הזמן מתנהג כאחרון הפושעים ומתעקש לעבור על כל חוק וסדר. כאילו פעם אחר פעם אתה נפלט אל מחוץ לאטמוספירה, ובהינד עפעף חולפים על פני הארץ ככה וככה מחזורי חיים.

יום חדש, בוקר חדש, ובעלת כנף גדולה מופיעה בחלונך. היא נוקשת במקורה על הזכוכית. אחר כך מגרגרת. נשמע לך שהיא אומרת: בוא-בוא-בוא, בוא-בוא-בוא. אתה מקבל את פניה: הצלחת להיחלץ? בוא-בוא-בוא, היא שבה ומדקלמת. כפות רגליך יחפות, אתה יוצא מחדרך. מקלחת לא תזיק. בהזדמנות, אתה חושב – ונכנס למעלית. אתה לוחץ על הכפתור G. המעלית נעה באופן משונה: מן השמים אל הארץ. זמן רב פעלת לפי חוקיו הנוקשים של המישור. שכחת את הקסם הטמון בתנועה האנכית.

הנה אתה ברחוב, והנה ספה קטנה. אבל היכן הציפור? בטח תשוב בקרוב. הן מבינות משהו בנדודים, אלו. אתה מקשיב למנגינה הפרועה של העיר. הדברים כה עזים כשאתה בחוץ: אתה יכול לחוש על פניך את הרוח נכנסת ונשלחת בין צעדי העוברים. האם הם בולמים אותה, כשוברי גלים, או מעודדים את תנופתה בתזוזתם? אתה מתיישב על הספה וטורק את עפעפיך.

מי זה שמקיש על כתפך? הוא חובש קסקט וחולצה קצרה דקה. חולצה קובנית. הוא מטיל בחיקך שקית. הבאתי לך מתנה, הוא אומר. היית בצרפת, אתה מנחש, והשותף שלך משיב בחיוב. טסת לחברה שלך, אתה אומר, והשותף שלך מתנצל: תראה, לא שיקרתי, פשוט לא תכננתי – זה בסדר, אתה מהסה. מולכם חולף איש מתנשף בבגדי ריצה. הוא דוחף עגלת תאומים ומכף ידו נמתחת רצועה שבסופה משתרך כלב. והיא חזרה אליך, אתה שואל. היא אמרה שהיא צריכה קצת זמן עם עצמה, הוא מצטט, ובנימה אחרת, מהורהרת, מוסיף: כאילו שיש אפשרות אחרת. ואיפה עוד היית, אתה שואל. בברלין ובאיטליה, השותף שלך עונה.

אתה מפנה לו מקום לצדך על הספה הצפופה. איך היה בדירה, הוא מבקש להתעדכן, בעלת הבית שאלה משהו? לא ממש, אתה אומר. בקרוב נצטרך לחדש את החוזה, הוא מזכיר, בוהה בשמים – אתה חושב שתישאר? יכול להיות, אתה משיב. אתה מתבונן בציפור הגדולה, הלבנה. היא עומדת על גגו של מישהו אחר. תגיד, אתה שואל את השותף שלך, גם אתה לפעמים שומע רעשים מוזרים כאלה, בלילה, ולא בטוח אם הם מגיעים מבחוץ או מבפנים? בדירה או בכלל, הוא שואל. אני לא בטוח, אתה אומר. לפעמים אני מרגיש ששכחתי משהו חשוב מאוד, אתה ממשיך, ואני אפילו לא בטוח מה. זה בסדר, השותף שלך עונה. תפסיק לחשוב על זה, ותראה איך זה חוזר. כל כך מוקדם עדיין. יש עוד זמן להתלבט. אם כי משנה לשנה ועד הבית מתייקר.

מהדורה מקוונת | יולי 2019
דימוי: ילנה רוטנברג, ערב ברחוב התחייה, 2016, מתוך ציורים