סיפור רפאים ללא רפאים

זהו דיאלוג בין מתרגם צרפתי, שהתקף חרדה גרם לו להפסיק לדבר צרפתית ולהתחיל לדבר ספרדית בלבד, לבין סופרת ארגנטינאית, שהתאהבה בצרפתית וניסתה להפסיק לדבר ספרדית. כמו בכל דיאלוג, העניין הוא לדעת לשקר, או לומר אמת בלי שישימו לב יותר מדי. בפעם הראשונה שפגשתי מתרגמת, הבנתי שאותם דברים גורמים לשתינו סבל, ובאותו אופן: פסיק, שם תואר, סדר מילים, היא אומרת. הוא מסכים. מרגריט יורסנאר אמרה ש"בכל פעם שהסופר, או האמן, משלים יצירה, הוא מרגיש כמו הפרש בבלדה הגרמנית שחוצה בלילה, בלי לדעת, את ימת קונסטנץ הקפואה, ועם עלות השחר נופל מעל סוסו מרוב תדהמה".

*

סיפור רפאים ללא רפאים שבו דמותו של מקס ברוד מועלית מתהום הנשייה, ומוזכרים עוד שמות ידועים ונשכחים בהיסטוריה של הספרות

מג"ג: המתרגם הוא לא נאמן מטבעו, ואני חושב שזה נהדר. הדוגמה של מקס ברוד אומרת הכול: מלבד היותו חברו הלא נאמן כביכול של פרנץ קפקא, כיוון שלא שרף את כתביו, ברוד היה מבקר מוזיקה בכמה עיתונים שונים בשפה הגרמנית של פראג לפני המלחמה. הוא היה גם סופר פורה מאוד, וחיבר לא מעט מאמרים, תסריטים, מחזות, סיפורים ועוד. לרוע המזל, היום יצירתו נשכחת למדי, ושמו הוא כמעט תמיד מילה נרדפת ל"בוגד". בכל אופן, הוא הכיר מלחינים רבים והתחיל לתרגם (הוא אמר "לעבד"…) אופרות בשביל לאוש יאנאצ'ק. נראה שהוא לא רק תרגם את הליברטי של הצ'כי לגרמנית, אלא גם "ייעץ" לו ביצירותיו. הוא הוסיף רעיונות משלו, שינה כותרות, השמיט משפטים שלא מצאו חן בעיניו וכך הלאה. במקרה הזה היתה לו השפעה ישירה על המבנה של היצירות ועל פרסומן. נדמה לי שהוא נהג בדיוק באותו האופן ביצירתו של קפקא. למעשה, ברור לחלוטין שקפקא לא האמין בתרגומים. יש כמה מכתבים משעשעים למדי לפליס באואר, שבהם הוא אומר שתרגומים הם בעצם "עיבודים בלתי נסבלים"… העריקים הגדולים של השפה… אם אני אכנס לזה, אני לא אצא אף פעם! את מכירה את חואן רודולפו וילקוֹק? את אדואר רודיטי?[1]

א"ה: חואן רודולפו וילקוק הוא הדמות המושלמת, הוא מכסה את כל מנעד החוויה של המתרגם, כי הוא גם משורר ומבקר, עם הצירוף הזה בין שם המשפחה לשני השמות הפרטיים האלה, חואן + רודולפו, שאין לי מושג איך ביטאו אותם שם בצרפת. לא היה חסר לו כלום, ועוד יש כאן חזרה של בורחס, עם הבן שלו שנעשה מתרגם.[2] כשהוא משתקע באיטליה הוא משתתף ב"בשורה על פי מתי" של פאזוליני, פילוסוף, עיתונאי, שחקן, סופר, מחזאי, צייר – עוד דוגמה לתרגום ועיבוד בתוך האמנות, או לכך שאמנות היא פעולה של תרגום. כשווילקוק כותב מחדש את יצירותיו באיטלקית, נדמה לי שמעגל הקסמים החיובי הזה נסגר. מספרים שבאותן שנים הוא כתב למיגל מורמיס: "אני רואה את ארגנטינה כתרגום ענקי", זה אדם שהבין מהי ארגנטינה, לא? אדואר רודיטי היה מתורגמן של הצבא האמריקאי במשפטי נירנברג. כמה מעניין להיות אחר כך המתרגם לאנגלית של אנדרה ברטון, לתרגם את הסוריאליזם ואת הנאצים. רודיטי, עוד דוגמה למתרגם כאמן טוטאלי – כמה שונה מהמתרגמים המקצועיים שצוברים תרגומים בהזמנה של טקסטים זוכי פרסים ועם נראות רבה, הכול סימן של תקופה…

על תנועה של יצירות, על אי-ההבנה ההכרחית הקיימת בתרגום מעצם טבעו, ועל התיאטרון היידי

א"ה: בזמנים אלה של נראות, היה צריך ליצור משהו כמו "רשימה שחורה", "רשימה בלתי נראית" ולא תקינה פוליטית של השפות הדחויות והמקובלות בשוק ההוצאה לאור, בשדה הספרותי, ומפה של התרגומים שמאפשרים או לא מאפשרים שימוש כזה, תרגום כזה ונראות כזו. מספרדית לאנגלית, מאנגלית לספרדית, מיוונית להולנדית ומאיטלקית לסינית, מערבית לעברית או מפורטוגזית לרוסית? אילו מעברים זוכים לעדיפות ומדוע?

מג"ג: תרגום הוא בעצם צורה של קריאה, לכן אני חושב שאין תרגומים טובים או גרועים. אנו יכולים לדון בפרשנות של מתרגם זה או אחר, הוא יכול לשכנע אותנו בקריאה שלו או לא, אבל בסופו של דבר תרגום הוא בסך הכול הצעה. היה צריך ליצור קרטוגרפיה עולמית מעודכנת של כל זרמי התרגומים לפי ארץ ושפה. למעשה, פרנקו מורטי עשה משהו דומה ב"אטלס של הרומן האירופי" שלו. בצרפת, רוב התנועה הזו מתרחשת מאנגלית לצרפתית. לפי כמה שנים קראתי שהמחזות של שייקספיר הועלו לראשונה על במה בניו יורק, ביידיש… זה משהו שצריך לבדוק. זה ודאי לא נכון היסטורית, אבל זו אגדה יפה. מה שבטוח הוא שישראל יהושע זינגר, אחיו של בשביס-זינגר, נחל הצלחה רבה עם ספרו "האחים אשכנזי", והעיבוד שלו לתיאטרון הוצג ביידיש במקומות רבים. מצאתי במקרה עיתון ישן ובו ביקורת על ההצגה בפריז בתיאטרון פורט סן מרטן ב-1938; המבקר מציע תיאוריה מקורית למדי: הוא סבור שהעובדה שהוא לא הבין את הדיאלוגים, כמו רוב הקהל – הם היו כמובן ביידיש – העצימה את התנופה הקומית של היצירה… אילו תרגמו את המחזה לצרפתית, הוא מוסיף, ודאי היה מוצא אותו בלתי נסבל. מידה מסוימת של אי-הבנה יכולה להיות הכרחית לפעמים, ואפילו מועילה. הספרות – טוב, האמת שהחיים באופן כללי – זקוקה ל"מתק המסתורין", אם לאמץ את הניסוח של פרוסט ב"הזמן שנמצא". אני מתכוון לכך ברצינות, אני חושב שלא צריך להבין הכול, מיד, בו בזמן. המסתורין והסוד הם שני רכיבים מהותיים.

על השפה כאבודה ועל מפגש מאכזב בפולין

א"ה: אני חושבת שהיחסים שלי עם המתרגמים שונים למדי מאלה של סופרים עכשוויים אחרים, כי זה עניין שמעסיק אותי כמעט כמו הכתיבה. לא הייתי רוצה שהספרים שלי יהיו ממזרים בשפות אחרות. הרבה פעמים אני אפילו מרגישה בין מתרגמים כמו מרגלת. אולי אם לא הייתי חיה בשפה אחרת לא היה לי יחס כזה לספרים המתורגמים שלי, והייתי יכולה לראות אותם כיצירה של אדם אחר, כמו מה שהם, כתיבה של אחר. אני מנסה לחשוב עם המתרגמ/ת על כל מה שהם מרשים לי, לפעמים זה הרבה מאוד, כמו במקרה של המתרגמים לאנגלית ולצרפתית, לפעמים מעט, כמו בגרמנית, או כלום, כמו בטורקית או בגיאורגית, אבל אני חושבת שתמיד יש קשר, תלות, יחסי אהבה בין הסופר, הטקסט והמתרגם. והיחסים האלה, שנקרא להם אהבה, ניכרים בטקסט. אספר לך סיפור: כשהייתי בוורשה הבנתי שהקוראים מתייחסים לספר שלי, "תמות, אהובי", כאל רומן מקומי, והדמות נראית להם, מן הסתם, פולנית. אבל אותו דבר קרה לי במדינות אחרות! הדמות השתנתה מרומנית לעיראקית, פרואנית או ברזילאית לפי התמורות בתרגום.

מג"ג: צריכה להיות קבוצה של סופרים, מעין כת, שמפתחים את יצירתם בהתאם למתרגמים שלהם. פרויד היה כפי הנראה אחד מהם. במכתב לג'ונס הוא מודה שהוא מתחרט שכתב את "האגו והאיד", כי נראה לו בלתי אפשרי להעביר אותו לאנגלית כפי שהוא. הוא התכתב עם המתרגמים שלו. האם יצא לך להכיר כמה מהם?

א"ה: המתרגמת שלי לפולנית לא רצתה לפגוש אותי. נסעתי לוורשה להשתתף בכמה דיונים באוניברסיטה ובתיאטרון, וכשהמוציאה לאור שלי, שכנראה ראתה שאני מתרגשת, הזהירה אותי שהמתרגמת לא רוצה לפגוש אותי, הרגשתי כמו בדייט כושל, בדייט לא מוצלח בטינדר. היה צריך להיות טינדר לסופרים ולמתרגמים! אני חושבת שהיתה לה תיאוריה קונספירטיבית או אמונה תפלה שהיכרות עם הסופר הורגת את הטקסט המתורגם או משהו כזה. התרגום הראשון שלי היה לעברית, שפת ילדותי, ובפעם הראשונה שהקשבתי לו הרגשתי שהמתרגמת שמעה את המוזיקה, שהיא ידעה לנגן את התווים בלי לעוות אותם, בלי דמגוגיה, וזו שפה שאני כמעט לא מדברת.

על סוג של עיבוד ועל סיפור רפאים ללא רפאים

א"ה: אני חושבת על כל הספרות שעל גבול המילים, כמו אצל בלנשו, שהוא תמיד על סף הדממה והביטול, על סף ההתנגדות לדמות הסופר, להזדהות עם מי שמכונה "מחבר". בלנשו אומר משהו שתמיד מצא חן בעיניי ועזר לי בכתיבת דיאלוגים: "הדרמה והצד החזק של כל הווידויים 'האמיתיים' זה שמתחילים לדבר רק לנוכח הרגע שבו אי-אפשר להמשיך…", ואני חושבת על ויטגנשטיין, שהוא כמו הסֶלֶבּ של האילמות, עכשיו כשהפילוסופים הם כוכבים עם מיליוני מעריצים. אני זוכרת שכשהייתי סטודנטית לפילוסופיה, לא דיברתי שבוע כדי לחקות אותו. טוב, גם ניסיתי לא לישון כדי להתחבר לחוויות של הסוריאליסטים. ברור שהבנתי בגיל תשע-עשרה שהגבול שהם מחפשים בשפה, הגבול שמחפשים האוונגרדיסטים, לא ניתן לחיקוי. ואני חושבת על אהרן אפלפלד, על האילמות שלו, על הגמגום שלו, על קשיי הדיבור שהוא חווה ושמעצבים את הכתיבה שלו. אצל אפלפלד נכנסת באופן אקספוננציאלי כל הדרמה של שפת האם, השפה המאומצת והמאמץ הפיזי שנדרש ממנו כדי ללמוד עברית ולזנוח את שפת אמו. הוא מספר על זה היטב, על הדור הזה שבשבילו זניחת שפת האם לא היתה רק עניין פוליטי, אלא קיומי. בשבילי זו ההתגלמות של הכתיבה. אני זוכרת שקראתי באחד היומנים של אסיר בגטו ורשה: "לא עוד מילים, לא עוד מילים, לא עוד מילים". לא מזמן ביקרתי בתערוכה בספרייה הלאומית של צרפת שעסקה בכתבי יד של נידונים למוות, של גוססים, אסירים מתקופות שונות. היו שם אנשים שחיכו לכיסא החשמלי או לגיליוטינה, חולים סופניים, אסירים פוליטיים מהרזיסטנס, אחרים שסבלו מאהבה בסגנון גתה (שזה כמעט אותו דבר כמו הסוג הקודם, אם סובלים כמו שצריך), אבל לכל הכתבים האלה, על נייר, על קיר, כאלה שנכתבו בדם, במחברות שהוסתרו, מתחת לכיסא, היה משהו משותף: הגבול של הכתיבה. מה אתה אומר? אל תשתוק דווקא עכשיו…

מג"ג: באחרית הדבר למהדורת הכיס הצרפתית הראשונה של "הפטפטן" מאת לואי-רנה דה פוֹרֶה, מוריס בלנשו טוען שמדובר בסיפור רפאים שבו אפילו רוח הרפאים היא נעדרת. לואי-רנה דה פורה בקושי דיבר, גם בלנשו, אגב, ויצירת המופת שלו, "הפטפטן", היא פטפטת באורך מאה עמודים של אדם שמדבר לעצמו. אומרים שזה היה הספר האחרון שז'ורז' בטאיי קרא לפני מותו. את חושבת שכדאי לי להציע את התרגום שלי לספרדית ארגנטינאית להוצאה לאור ארגנטינאית? אני מקווה שאצליח למצוא אותו שוב.

לפני כמה שנים נכחתי בשיחה בין אהרן אפלפלד לנורמן מנֵאָה, הם דיברו בעברית וברומנית, בהתאמה. נראה לי מעניין מאוד שהלינגווה פרנקה של ישראלי ניצול שואה ושל רומני שגלה לארצות הברית היא השפה הגרמנית.

יש הרבה מה לומר על הקשר בין מאסר, כתיבה ותרגום. מסרוונטס בשבי באלג'יר, דרך דוסטויבסקי בכלא בסיביר, ועד העדויות של יוליוס מרגולין או אברהם סוצקבר ממחנות הריכוז. לא מזמן קראתי ביומן של מתנגד המשטר הצ'כוסלובקי יאן זבראנה: "האם מפתיע שרבים כל כך איבדו את שפיותם בתוך התא הזה? בסופו של דבר כולם נעשו מתרגמים. כולם. ואני הראשון".

[1] חואן רודולפו וילקוק (Wilcock) היה סופר, משורר, מבקר ומתרגם ארגנטינאי; אדואר רודיטי (Roditi) היה סופר, משורר ומתרגם אמריקאי.

[2] בנו המאומץ של וילקוק, ליביו באקי וילקוק, תרגם את בורחס לאיטלקית.

מהדורה מקוונת | אוגוסט, 2020
מספרדית: מיכל שליו
דימוי: Bignonia, פאולה הררה נוביל