העיניים שלו התחמקו ממני כל הזמן. המבט שלי, לעומת זאת, לא נתן לו מנוח. עד לאותו הרגע לא חשבתי על זה, אבל האמת היתה שהכרתי אותו בעיקר ממרחק בטוח, מרחק של צעקה או של הטחת חפץ בעל משקל מינימלי, אבן או פחית ריקה, אבל אף פעם לא ממרחק של מכה ישירה או של דחיפה. אני מניחה שהוא האמין שהתקרבות רבה או ממושכת מדי מסוכנת עבורו באיזה אופן, או שפשוט לא רצה להביט בי מקרוב, שהרי קשה לשנוא אדם מרגע שהוא מפסיק להיות זר, אחרי ששמת לב לפרטים קטנטנים כמו נקודת חן מעל השפה העליונה או שן שבורה.

אני זוכרת שפעם אחת, ביציאה מהבניין שלי, נשמטו מידי המפתחות של הבית, ובעודי מכניסה אותם בחזרה לתיק, לאחר שאספתי אותם מהרצפה, נתקלתי בו. הוא עמד בגבו אליי, מרפקיו שעונים על כידון של קטנוע שחור בעודו משחק בטלפון שלו, כהרגלו בכל פעם ששמר מחוץ לבית של האחים טרטיר. בעודי סוגרת את הרוכסן של התיק שלי, התנגשתי בו מאחור. מבוהלת עוד לפני ששמתי לב במי פגעתי, קראתי "אוי, סליחה", אבל במקום לשגר לעברי מחווה של בוז, כדרכו מאז שעברנו לגור מולו, הוא רק נתן בי מבט חטוף של הפתעה ומיד חצה את הרחוב תוך התעלמות מן המכוניות שנסעו על הכביש, אולי כי באותה השעה היה לבדו, מיותם משלושת הנערים כבדי הגוף שנהגו להקיף אותו כמעט בכל עת. זה היה עניין קבוע, הבחורים האלה. הם אף פעם לא הסתובבו לבדם, אלא תמיד בחבורות שמנו הן גברים והן נערים, ולפעמים אפילו ילדים בני ארבע או חמש שעשו שמיניות באוויר כדי להפגין מופרעות גברית ראויה לשמה בעוד חבריהם הבוגרים מבצעים פעלולים על האופניים החשמליים, משחקים כדורגל על הכביש או משליכים נפצים על המדרכה. הם היו לבושים תמיד בבגדים שחורים, בדרך כלל של אדידס, וראשיהם היו מגולחים או מעוטרים בתספורת קצוצה, חסרת חן, גם אצל הפעוטות הרכים בשנים. נדמה היה שאין להם לאן ללכת, לא מוסד לימודי, לא עבודה מסודרת, לא בית קפה, ושכל עולמם מסתכם בעסקאות הסמים הקטנות שעשו בשכונה ובהתגודדות יחדיו בגינה הציבורית, כאילו עטפה את כולם שלייה אחת ואם יתפצלו היא תיקרע והם לא יוכלו לשרוד. לא היו ברחוב נשים שיגנו עליהם, ולהוציא את חמיס ראדי, היחיד ביניהם שהסביר לי פנים כשעברנו לגור בשכונה, ושבניסיון להרשים אותי אף סיפר לי שהוא נתון במעצר בית, כמעט אף פעם לא ראיתי אותם מחייכים.

אבל עכשיו, אדם חייך לעצמו. חיוך קטן וכעוס שהיה מופנה אל מרצפות הסומסום יחד עם העיניים שלו. חייכתי אליו אבל הוא לא ראה זאת, והצטערתי על כך, שכן בסך הכול היה מדובר בחיוך די אמיתי.

במשך כמה רגעים שתקנו. החדר היה קטנטן, כמו צינוק, חשבתי, ואדם ישב על כיסא כתום מפלסטיק במרחק של חמישים סנטימטר ממני בערך. מבנה גוף רזה, עור פנים שחום, עיניים כמו גרעיני חמניות, אף נשרי שהזכיר לי פסלונים של שבט המאיה, שיער חלק סתור מתחת לקפוצ'ון שנהג לכסות בו את ראשו בשכונה ושעכשיו היה שמוט לאחור, אולי אסרו עליו להתמגן תחתיו כחלק מהעונש. היעדרו של הקפוצ'ון על ראשו גזר עליו עירום שנגע ללבי. שמתי לב שאוזניו בולטות, ופתאום קלטתי שבהקשר ההוא לא נותר ולו שריד מן היופי האפל שמצאתי בו כשהיה מתקבץ עם חבריו בגינה או מתחת לבניין שלי, ואפילו כשהיה יורק על הרצפה במיאוס מופגן בכל פעם שנכנסנו אני או בת-זוגי לשדה הראייה שלו. מקרוב ובנסיבות ההן, הוא נראה לי עלוב, מכוער.

אבירם, חוקר הנוער, סיים את שיחת הטלפון שלו והכניס מסטיק לפיו.

"אז מה, אדם, אתה מכיר את הבחורה הזאת?" שאל אותו. מבלי להרים את המבט, אדם משך בכתפיו ושתק. "מכיר או לא? אני שואל אותך".

"לא מכיר".

הוא לא היסס אפילו. נסערת, הסתכלתי על אבירם. ההכחשה של אדם קרג'ה בנוגע להיכרותנו היתה בעיניי שיא החוצפה. אבירם אותת לי בידו להירגע.

"כי היא דווקא אומרת שהיא מכירה אותך", הוא המשיך, "ואפילו הגישה נגדך תלונה אצלנו. למה אתה חושב שהיא התלוננה עליך אם אתם לא מכירים?"

אדם הטיל מעט את ראשו לאחור כדי להסיט את הפוני ממצחו.

"לא יודע".

נעצתי בו מבט נוקב, שלא היה חף משנאה.

"אז אין לך מושג למה היא הגישה נגדך תלונה במשטרה. לא ראית אותה אף פעם".

"לא, לא ראיתי".

פרצתי בצחוק קצרצר, עצבני.

"אני פשוט לא מאמינה", אמרתי מבלי להסיט את מבטי ממנו. "כאילו, אם אתה לא מכיר אותי ואין לך מושג מי אני, אז למה כבר חודשים אתה מקלל אותי ומאיים עליי בכל פעם שאני עוברת מולך ברחוב? מה, אתה איזה פסיכי שמקלל באקראי אנשים שהוא לא ראה בחיים שלו, או מה?"

אבירם הבליע צחקוק. כשהתעשת, אמר לי: "בואי, רינת. ספרי לי מההתחלה. מאיפה את מכירה את הילד הזה?"

אדם נדרך. החריקה של האזיקים שלו העבירה בי צמרמורת.

"אנ'לא ילד", הוא אמר, והפעם הישיר מבט אל אבירם.

"אז עוד יותר גרוע בשבילך", ענה לו החוקר, "ועכשיו שקט, כי אני רוצה לשמוע אותה".

"אוקיי…" כחכחתי בגרוני. פתאום, הייתי מבוהלת. אחרי ככלות הכול, חודש קודם לכן, כשהגשתי במשטרה את התלונה נגד אדם קרג'ה, לא באמת חשבתי שאצטרך לשבת במרחק של חמישים סנטימטר ממנו ולהפנות אליו אצבע מאשימה. העניין היה – כך נודע לי מאוחר יותר מהשכן שלי, אחמד – שדווקא בשבוע שבו התלוננתי, הוא נתפס על אחזקת סמים וגם שבר את האף לאהרון, הבחור הדתי שהתגורר מעל בית הקפה של פינת מיכלאנג'לו. כנראה זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת המשטרה.

"לאט לאט", אמר לי אבירם. "בלי לחץ".

החיוך שלו הרגיע אותי. בלי המדים של המשטרה, הוא נראה בכלל כמו רופא משפחה או פסיכולוג.

"אוקיי, חזרתי. "אז לפני חצי שנה בערך, עברתי לגור ברחוב עזה ביפו. לא הכרתי אף אחד בשכונה ולא באתי לריב עם אף אחד. אתה יודע, סתם, עברנו לאזור פחות יקר ממרכז תל אביב, אבל כבר על היום השני שלנו שם, כשירדתי עם המצלמה שלי לצלם את הבניין החדש שלנו בשביל ההורים שלי, שגרים בחו"ל, ניגש אליי הבחור הזה בשיא התוקפנות, יחד עם עוד שניים או שלושה נערים, וצעק עליי 'מה את מצלמת!'. נבהלתי נורא, ואני אפילו זוכרת את עצמי ממלמלת איזו התנצלות, כמו מטומטמת, כאילו זאת לא מדינה חופשית שלבנאדם בה מותר לצאת לרחוב עם מצלמה ולצלם את הבניין שהוא גר בו".

לכסנתי מבט אל אדם. שמתי לב שכתפיו התכווצו, ושאגודלו הימני מגרד בעצבנות את המפרק השמאלי שלו, מתחת לאזיקים.

"אתה שומע, אדם?" שאל אותו אבירם.

"שומע, שומע", ענה הנער. היה לו קול צלול, בלי שמץ של מבטא, וחשבתי לעצמי כמה מוזר שעד לאותו היום בקושי שמעתי אותו מדבר. הלב שלי דפק בחוזקה. הייתי מבולבלת. עוד לפני שהגעתי לעצם העניין, הציף אותי כל סיפור המעבר שלנו ליפו כמה חודשים קודם לכן, אחרי שבעל הבית שלנו ברחוב יוסף אליהו החליט למכור את הדירה שגרנו בה מזה שלוש שנים, והבנו שלא נוכל להמשיך לגור במרכז תל אביב. בעזרת ההורים, קנינו דירת שני חדרים משופצת ברחוב עזה ביפו, אבל מיד עם המעבר שלנו התברר שהדירה לא אטומה בפני הגשמים. זה היה בחורף 2012, שהיה סוער במיוחד, וחסרות אונים נוכח הגשם שטפטף אל תוך חדר השינה שלנו וצייר כתמי עובש שחורים שהלכו והתפשטו על הקירות ועל התקרה, לא הפסקנו להאשים זו את זו את השנייה בקניית הדירה הפגומה ההיא, שבכלל לא רצינו בה מלכתחילה. התגעגענו למרחב המוגן והמאורגן של מרכז תל אביב ולפטרנליזם של החיים בשכירות, וחשנו שהמצב כולו נכפה עלינו, כאילו היינו פעוטות מצווחות שהוכנסו בכוח לבריכה. על שביל הכניסה לבניין החדש שלנו נערמה האשפה דרך קבע, ובינות לשיירי המזון, לפחיות, לפריטי הביגוד, לפיסות הריהוט השבורות ולמוצרי ההיגיינה המשומשים שהשליכה מבעד לחלון השכנה שלנו מלמטה, אישה דיכאונית שלא אזרה כוחות לצאת אפילו אל הפחים הירוקים שבגינה או להאכיל את ארבעת ילדיה, התרוצצו דרך קבע עכברושים בגודל של חתולים מתבגרים. את הדירה הצמודה לדירתנו שיפצו באותם ימים זוג שבקושי הכרנו, ובמקום דלתם של השכנים נפער בקיר הסמוך לדירתנו לוע עשוי בטון וברזלים. כל שעות הערות שלנו היו מלוות בשאון הקונגו והפטישים, ובחדר המדרגות נשמנו בעיקר אבק וזיעת פועלים. במבנה הסמוך אלינו פעלה תחנת סמים, וזו הפכה את הכניסה לבניין שלנו למקום מפגש קבוע של עבריינים, שבכל פעם שיצאנו או נכנסנו הביתה, היו מפטירים לעברנו הערות פוגעניות או מברכים אותנו בלשון חלקלקה, נוטפת ריר, בהתאם למשתתפים בטקס או למצב הרוח הכללי. רק חמיס ראדי נהג לקבל את פניי בחיוך רחב, נטול שיניים קדמיות בעקבות קטטה שהשתתף בה, אם כי בשלב מסוים נודע לי מאחד הילדים בשכונה שבכל פעם שאני מפנה לו את גבי, הוא מחווה לעברי תנועה מגונה להנאתה של עדת המעריצים שלו. הידיעה הזו ערערה אותי עמוקות. אני, שעד לאותו הרגע נאחזתי בקשרי הידידות שהלכו ונרקמו בינינו כבקרש הצלה באותה שכונה עוינת, ואפילו נתתי לו את "הסיפור שאינו נגמר" כדי שלא ישעמם לו במעצר הבית, התחלתי להתעלם ממנו לחלוטין, וגם עכשיו, בהיזכרי בהשפלה, רתחתי מעלבון ומזעם.

אבירם הישיר אליי מבט.

"אל תפחדי", אמר.

"אני לא מפחדת", אמרתי. "פשוט עברתי כזו מסכת של התעללויות מצד הילד הזה, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל".

"סיפרת שיום אחרי שעברתן ליפו, אדם הפחיד אותך כשיצאת לצלם".

"אה, כן. אני חושבת שבסוף אפילו לא העזתי לצלם את מה שרציתי. עניתי לו משהו כמו 'מה זה עניינך', כי אני לא אחת שתיתן לנער בן חמש-עשרה לשתק אותה, אבל בסופו של דבר נכנסתי מהר הביתה, ואם אני לא טועה, פרצתי בבכי. הייתי מבוהלת נורא. גם ככה זו היתה תקופה נורא קשה, וההתנכלויות האלה ממש ערערו אותי".

"ולמה לא התלוננת במשטרה אז?" שאל אותי אבירם.

"ועל מה רצית שאני אגיש תלונה, על זה שבנאדם שאל אותי מה אני מצלמת? או בהמשך, על זה שהוא יורק על הרצפה כשאני עוברת לידו? כאילו, תגיד לי אתה, הייתם עושים עם זה משהו? מה גם שזה היה הדרגתי. זאת אומרת, בהתחלה חשבתי שאני אצליח למוסס את העוינות הזאת, שהוא יתרגל אלינו ואנחנו נתרגל אליו, שאולי אפילו נשבור מתישהו את הקרח ונתיידד, ובגלל זה גם התעקשתי להגיד לו שלום בכל פעם שראיתי אותו, אבל לצערי זה ממש לא קרה. למעשה, מהיום ההוא, בכל פעם שאני או בת הזוג שלי יצאנו מהבית, הילד הזה", הצבעתי על אדם, "עמד עם החברים שלו בחוץ, וכשראה אותי התחיל לקלל או לאיים עלינו באגרופים שלו. זה הגיע למצב כזה שאפילו פחדנו לצאת מהבית, ובערבים, כשהיינו יורדות עם הכלבה לגינה, הצטיידנו בגז פלפל".

אבירם נפנה אל אדם בחדות והצביע עליי.

"זה נכון מה שהיא מספרת?" אדם השפיל את ראשו עוד קצת. "זה נכון?"

"כן, אבל לא בדיוק ככה".

אבירם רכן מעל השולחן וקירב את ראשו אל אדם.

"אז איך בדיוק? בוא, שתף אותנו". אדם לא ענה. אבירם נפנה אליי ואחר כך שוב אליו. "תסתכל עליה, אדם. תסתכל!" אדם כבש את מבטו ברצפה. "יא זאבּ", המשיך, "זאת בחורה! בחורה!"

אצבעותיו של אדם ליטפו את השרשרת של האזיקים.

"גם החברים שלו היו תוקפניים כלפיכן?" שאל אותי החוקר.

כיווצתי את המצח.

"האמת", אמרתי לאחר מחשבה קצרה, "פחות. כאילו, תמיד היה ברור שהם מגבים אותו, והיו בחורים אחרים בשכונה שהתנהגו אלינו בתוקפנות או שהטרידו אותנו, בעיקר חמיס ראדי, שבכלל אמור להיות במעצר בית ושמסתובב חופשי בחוץ, דרך אגב ולמקרה שאתם רוצים לעשות משהו בנידון, אבל בין החברים של אדם, הוא היה זה שבעיקר תקף. ואין לי מושג למה, האמת. בחיי שבאנו ליפו לחיות בשכנות טובה ולא עשינו לו כלום. לא עשיתי לך כלום!" פניתי אל אדם ישירות, וקצת הצטערתי על שאני אומרת את זה בכעס במקום עם דמעות בעיניים.

אדם הפסיק לשחק באזיקים שלו והזדקף בכיסאו. מבטו היה מופנה אל אבירם.

"מה אני עשיתי כבר?" התקומם פתאום.

"רגע, אתה באמת לא יודע למה אתה יושב פה?" שאל אותו אבירם. אדם לא ענה. "אז בואי, רינת, תרענני לו את הזיכרון כי נראה לי שהוא לא זוכר. דברי אליו, את לא צריכה לפחד".

"אני לא מפחדת, אבירם", חזרתי, נרגזת קלות מכך ששוב הזכיר את החששות שלי, אמיתיים או מדומיינים. "כאילו, תראה אותו, בלי החברים שלו ומחוץ לשכונה, זה הוא שמשקשק פה. אבל בוא, אדם, בשביל שלא תצטרך להתאמץ, בוא אני אזכיר לך מה היה: לפני שלושה וחצי שבועות, בחמש אחר הצהריים, יצאתי לטייל עם הכלבה שלי, סוניה. זה היה מיד אחרי העבודה, בגלל זה אני זוכרת את השעה, והראש שלי היה כנראה במקום אחר לגמרי, כי אם הייתי שמה לב שאתה עומד ליד מתקן המיחזור, הייתי חוצה את הכביש, כי בשלב הזה כבר ממש לא היה לי כוח לבדוק אם אולי הפעם תגיד לי שלום כמו בנאדם במקום להתנהג אליי כמו בהמה. לא חשוב. עמדת עם החברים שלך ליד המתקן למיחזור בקבוקים בפינת עזה ורבנו ירוחם, ואיך שעברתי לידכם, שמעתי אותך קורא לי שרמוטה. כמו שכבר אמרתי לך, אין לי מושג למה החלטת להתנכל לי ככה מיום שעברתי ליפו. מתישהו פשוט החלטתי להתעלם ממך, אבל ביום ההוא, אין לי מושג למה, עצרתי ועניתי לך שאחותך שרמוטה, או משהו כזה. אני מודה שלא חשבתי יותר מדי על ההשלכות, ואני גם רוצה להתנצל על זה, כי בתכלס אחותך דווקא נראית לי בחורה סבבה, למרות שאף פעם לא דיברתי איתה. יכול להיות שחשבתי שאולי אם אני אענה לך, תירגע סוף-סוף ותעזוב אותי בשקט, אבל אתה, במקום לסגת, ירקת על הכלבה שלי וזרקת עליי בכוח את פחית האקסל שהיתה לך ביד. למזלי, הפחית לא פגעה בי, אבל החולצה שלי נרטבה מהגועל נפש הזה שאתם שותים, ומבחינתי זה עבר את הגבול. בגלל זה, למחרת, באתי לפה להתלונן עליך".

אבירם הסתכל על אדם.

"זה נכון מה שהיא מספרת?"

אדם שוב הסיט קווצת שיער מהמצח שלו.

"לא יודע. אני לא זוכר".

"אבל היא זוכרת". אבירם הוציא את המסטיק מפיו והשליך אותו לפח שמתחת לשולחן הכתיבה. "תגיד לי, מה היה קורה אם הפחית היתה פוגעת בה?"

"כן", התערבתי, "מה אם היית ממש פוצע אותי או אפילו הורג אותי? זה מה שרצית?" אדם הניד בראשו לשלילה, נועץ את מבטו בנעליו. "וחוץ מזה", המשכתי, "מה סוניה אשמה? כאילו, מסכנה, חתיכת מוחטה השארת עליה. איך שהגעתי הביתה הכנסתי אותה לאמבטיה".

אדם גיחך. להרף עין, הבחנתי בשמץ של רכות בפניו, שלא היתה שם קודם לכן, אבל תכף ומיד היא התחלפה בהבעה קפוצה.

"כלום, כלום אני לא עשיתי", התפרץ. "יענו, אני רק… זה… זה הם שלא רוצים אותנו בשכונה שלנו. הם רוצים שאנחנו נעוף משם!"

הסתכלתי עליו בתדהמה, למרות שעמוק בפנים ידעתי על מה הוא מדבר.

"מי זה הם?" שאלתי.

אבירם קם מכיסאו והתיישב על שולחן הפורמייקה. הוא רכן לעבר אדם.

"מי זה הם?" חזר אחריי בנימה שקטה.

אדם נעץ בי מבט חשדני.

"כאלה", אמר לאחר שתיקה קצרה. "אנשים כמוה".

אבירם העביר יד בשערו ואחר כך זינק מהשולחן.

"מה אנשים כמוה? מה, בחורות? בחורות לא רוצות אותך?"

אדם ירה בו מבט כועס ומשך בכתפו, כמתנער.

"כוס אימא שלך", סינן.

"אז מי אמר לך שהיא לא רוצה אותך בשכונה?"

אדם נתן בו מבט משתאה.

"זה לא מישהו", אמר, "זה כולם אומרים. שאנחנו מפריעים להם ושבטח עוד שנה-שנתיים יגרשו אותנו מהבתים שלנו. שהם לא רוצים אותנו שם. זה ברור".

"גבר", אמר אבירם לאדם, "אם היית יורק עליי ומקלל אותי וזורק עליי דברים בכל פעם שאני יוצא מהבית, גם אני לא הייתי רוצה אותך בשכונה שלי, תאמין לי. וזה לא קשור להם או לאנחנו. זה אתה, פשוט אתה".

"נכון", אמרתי.

אדם טלטל את ראשו מצד לצד. על פניו שוב נראה החיוך הקטן ההוא, הכעוס והמופנה אל הרצפה.

"אתם לא רוצים ערבים בשכונה", מלמל.

רכנתי אליו.

"סליחה, אדם, אבל זה אתה שמנסה לגרש אותי מיום שהגעתי, לא אני אותך. חוץ מזה שאין לי שום דבר נגד ערבים. זה עבריינים שמפריעים לי, בלי קשר לדת. בסך הכול אני טיפוס שוויוני".

"שמעת אותה?" אמר אבירם.

"שמעתי".

"אז אולי תבקש ממנה סליחה?"

אדם לכסן לעברי מבט חטוף ומתח את רגליו.

"הוא לא חייב, אם הוא לא רוצה", אמרתי.

"כן", אמר אבירם, "אבל זה יכול לעזור לו".

אדם הביט בו בכעס.

"יאללה, כוס אימא שלך כבר", אמר לו. ולי: "סליחה".

מהדורה מקוונת | מאי, 2019
דימוי: גיא לוי, אשה לבנטינית ומנדולינה, מתוך החפלה האחרונה