וִלְמֵשׁ או סַנְלִיפֶט וְרִישָׂאֵל

בארץ רחוקה, קילומטרים בודדים מעבר לגבול ארץ מולדתי, ביום זה ממש, חוגגת בתי הבכורה, יחידתי, יום הולדת שש-עשרה, שהם מאה תשעים ושניים ירחים, חמשת אלפים שמונה מאות וארבעים ימים, מאה ארבעים אלף ומאה שישים שעות. גם בבלהותיי האיומות ביותר לא שיערתי כי לא אראהָ לעולם, את יחידתי, שמאז נתהוותה בינות כותלי אמהּ, ועד יום זה ממש שוכנת נפשי באפלה מייסרת על שהרחיקוה ממני. אף פרידה חפוזה, נשיקה רפה על דופנות המכל האנושי, שבו הצפנתיה-הפקרתיה, לא התירו בני העוולה.

שש-עשרה שנים חלפו מני היום שבו עפעפה לראשונה בְּכוֹרָתִי, ובינות ריסיה השחורים, ירושתי, חזתה בפרק הקודר בתולדות סובביה. הגיחה אל אדמת אש ומדנים, שעליה נצטוותה להלך חיים שלמים, כמו חטאה כל החטאים גם יחד, בכפרה על פשעי אחרים. מאה תשעים ושניים ירחים חָיְתָה פרא בינות ידיים זרות. טעמה ממרורי הנכר והגלות, ניטלטלה בלא כול, משוללת זיכרונות, מתנחמת בחומה המפוקפק של אי-ידיעה המרחפת כצל כבד. חמשת אלפים שמונה מאות וארבעים ימים נדדה נפשה בינות זרים בלא מנוח ומרגוע, בלא שידעה כור מחצבתה, בלא שמצאה נמל עגינה לכיסופיה העלומים. מדי ערב פרעה נפשה הבודדה בבית המחשבות, הטילה טרור על הגוף הפיזי לבל ינוח, כמו חששה פן יחדל לערוג, פן יחדל לכאוב את הגעגוע.

מעבר לגבול אותה ארץ רחוקה, אשר בה לא הרשוני לבקר מעולם, הפכתי כל אבן בחפשי אחריה. דלקתי אחר כל זיכרון לדמותה. תַּרְתִּי אחר כל צל מידע עכור שמסרו בקמצנות תחת נדיבותי. בשוכבי לישון על אדמת המישור בבית מולדתי, נדדה נפשי קילומטרים בודדים מזרחה, אל מעבר לגבול, אל ההרים. הרים שנקשרו בקשרים גיאולוגיים בל-יינתקו מהווייתי, מהוויית אדמת המישור אשר בה הילכתי כסומא, מפיסת האדמה שלִבה הוא מסלע גירני קר ואילם. הו, הרי מולדת אדירים, בוא תבוא גם שעתכם ליתן הדין על שהתרתם לאידיאולוגיות החדשות לחבל בקשרים גיאולוגיים עתיקים שנרקמו בין ההרים לארץ המישור עוד בטרם היות האדם, עוד בטרם הופצה המשטמה. לעד תואשמו בדום שפתיים, בלא שנרעדתם ונרעשתם מן הזוועה, אף לא פעם אחת.

שם, מעבר לגבול, בארץ הרחוקה קילומטרים בודדים, כבמעשייה נטולת זמן ומקום, חיה ירושתי שחטפוה, בת דמי-בְּכוֹרָתִי. כֻּלָּהּ שלהם היא, אך גם שלי. בעיני רוחי ראיתיה: שבויה בארמון צריף מט ליפול. מנועה ממנעמי החיים. אזוקה לאב אחר, לביוגרפיה נוֹכְרִיָּה. אף שנבדלת ממני בְּכוֹרָתִי בלשונה, באורחותיה וביחסה הסלחני לעוולות הסביבה אֲזַהֶהָ מיד, אם רק יִתְּנוּנִי. כאדם המזהה פניו מול המראה, כאב המורגל בראות פני בתו מדי יום, כעיוור הממשש במיומנות את שֶׁעֵינָיו מסתירות כל ימי חייו. כך, ממש כך, אזהה אותה ואכיר בה היטב אותות שני העמים שמרחמם נפלטה. כקרטוגרף נרגש אמפה בידענות כל תלולית חן וכל שקע בעורה המדברי, אם רק יִתְּנוּנִי. אם רק תאמין בת-דמי ותמחל לי על מאה תשעים ושניים ירחים אשר בהם הרחיקוני ממנה מרחק אינסוף. אם לא תתפלץ בהתבשר לה כי הזר לפניה, אנוכי-רִישָׂאֵל, הוא אביה.

אמה הוֹרָתָהּ, אהובתי, הורחקה מעליי אל מחוזות לא מוכרים. הוצפנה מפני בינות סלעי אדמה לא מוכרת, בהם לא אֶמְצְאָהּ גם אם ארדוף עד קץ הימים, גם אם אמשול בכל אדמת הארץ השסועה. השליכוה הארורים בנהר אכרון ועקרו כל תקוותיה. הותירוה חסרת כל לפני מַעֲבֻרְתּוֹ של כארון, מובלת כנועה אל מיתות נצח.

הו, סַנְלִיפֶט אהובה, מעט מריח ההדרים שהבאת עמך מדי בוקר בבקרךְ בחדרי נותר עומד בעיקשותו – גלעד לאהבתנו. זולתו, הכל נטשונו. הכל התכחשו לנו, כמו מעולם לא התקיימנו. כמו מעולם לא ישבו בְּחַדְרִי, בביתנו, וצחקו, סעדו ושוחחו עימנו וצידדו בלהט משיחי בכל מגע יד מלטף, בכל נשיקה מהוססת שהחלפנו, בזכותנו הטבעית לאהוב. בטלוויזיה משודרת כתבה על אודות הכפר העלוב, מעבר לגבול, שבו צמחת פרא אהובתי – אֵם בכורתי (אחת משבעה אחים בחמולה הקטנה שבחמולות הכפר). סמוך לבית הורייך, כתב חדשות מבוהל ניצב בטבורו של מטע הזיתים שבו לחצתי לראשונה את ידו הקפוצה של אביך וממלמל בגבורה מעושָׂה לחשי שטנה ויורק ארס. מראה המטע נגלה לעין הצופים כבית קברות של גדמים עיקשים ששרדו את ההצתה הפיזית אך כשלו מול אש המשטמה.

מאה תשעים ושניים ירחים חלפו, אהובתי, מאז הֵנֵצה ירושת בשר ודם משערייךְ. עודני כגדם עיקש היונק חיוּתו מלשד אדמת הולדתך בבקשו‍ מזור לכִיסְאו‍ֹבֵי[1] הנפש. סמוך לבית הורייך, סַנְלִיפֶט משוש חיי, ניצבו כוחות משטרה רבים וסוכת אבלים ענקית שנפרשה ונמתחה כמו ביקשה לשרטט מחדש את גבולות השכול. בסוכה ישבו דממה ובני משפחתך שהזעיפו פניהם אליה. היטב הכירוה עוד מן הימים אשר בהם היתה בת-בית בשיחות אילמו‍ֹת כאשר הכנסתיני פנימה למעו‍נך – אויב. היטב זכרו לה רעתה כאשר אזקה קולם לגרונם עת ראוּךְ מוטלת על האדמה, חודש לאחר לידתך, ירחיים לאחר שהפרידונו. בטלוויזיה, חביבתי, נחשפות כעת תמונות דוממות, מדממות, ממה שהיה מטע זיתים, ממה שהיה בית הורייך ובינות הפרשנויות הרבות למוות האיום מוטלות גופות אחייך, אוּדים אחרונים לחמולה הקטנה, שקָטְנָה אף יותר – הרבה יותר מכפי שניתן ומותר.

שם מעבר לגבול, בארץ רחוקה שדמה ניגר וניתז לעיני עדשות כל מצלמות תבל, שלטו בני עמי שליטת אדונים. שם, מרחק פסיעות ממקום מושבי, בתי הבכורה הוסתרה מִפָּנַי בלא שהודיעוה אודותיי, בלא שנתנו לה זכות להיטיב ולהפוך גורלה. בחלוף מאתיים ירחים, למן הליל שבו זרעתי זרעי אהבתי בשדה בת נוכרים, ראיתיה לראשונה, את ירושתי! בשידורי הבלהות ראיתיה, חפויה ומיותמת בחיק סבה, מקוננת חרש חרש על מות דודים ודודות. נפרדת באצילות מיומנת ומנוסה מאבני יסוד בקיומה האומלל. מתירה בכניעות מקוממת למשטמה אידיאולוגית לחמוס ולכלות אף מן המעט שנותר לה.

כנקרופיל משולהב נע כתב הטלוויזיה בינות גלעדי איברי אדם שנערמו בחופזה כאלומות נטושות. דומה כי משלא בא על סיפוקו במחזה הפלצות שהציג, הוא תר אחר דם חי בבריכות הדם שנקוו לפניו, ושולה ממעמקי השכול והיגון, במקצוענות מצמררת, קורבנות שניתן לדובב. כך מתעד הכתב שרידי חיוּת במחוז המוות, וביניהם מרואיינת גם בְּכוֹרָתִי-יחידתי: "נמצאת איתנו, וִלְמֵש בת למשפחת אֶסְמֶל, היחידה מלבד סבה ששרדה ממשפחתה, לאחר ההפצצות אמש צפונית לעיר מִירו‍ֹלִיש…". שניות ארוכות שנִדְמוּ כנצח מעיק דובב הכתב את וִלְמֵש בְּכוֹרָתִי כמו היתה הוכחתו הניצחת לאמיתות דבריו, ואף שהרבתה לדמום ולא הבינה לשונו, כפה עליה שאלותיו והטרידה בדאגתו המזויפת. בפניה הכבויות, שנחקקה בהן היטב בבואתי, ניכרו בבירור לעג ובוז לכתב שביקש לחטט באבל המדמם והמודלק, להרחיבו למען יֵרָאֶה בבהירות לעיני כול, כמו היה קרקס נודד ווִלְמֵש יחידתי עלי ארץ לוליינית שתפקידה לחמוק מן המוות בתמורה לקול תשואות הקהל.

ארבעים ושמונה שניות נמשך הריאיון שבו פרשה וִלְמֵש בכורתי בכאב שופָרוֹת את תפיסת עולמה, שבו לראשונה, אף שחיה בארץ רחוקה מעבר לגבול, נתאפשר לי לנשום לקצב נשימותיה, להתמסר לדמותה הממשית ולהפריח את מדבריות הנפש שהתפשטו בארץ הווייתי. למשך דקות ארוכות שִׁיחְזַרְתִּי שוב ושוב כארכיאולוג אובד ומבולבל את דבריה. שיננתי בזיכרוני אלף פעמים ואלף קריאות שפלטה מתוך ייאוש קודר, זללתי ברעבתנות צלילי לשון זרה שכה כמהתי אליה. חרטתי על לוח מחשבתי כל דבר להג שהשמיע הכתב, כל אוושה שנמלטה מפיה. בחלוף ארבעים ושמונה דקות אשר בהן לא ידעתי מאומה מלבד דאבה, ארזתי רגליים רועדות, לב המאיים לפרוץ מכלוב הצלעות ומחשבות שנדדו הרחק הרחק אל מעבר לגבול והקדימוני. הכול דחסתי דחוּס דחוּס לתוך רכבי. בדרכי אל הארץ הרחוקה, כל הגדרות והחומות שהגבילוני, הטרידוני והפחידוני משך שנים רבות כמו היו גזירת שמים בל תופר, נתנמכו בעיניי ויכולתי עליהן חיש, כמו לא התקיימו מעולם אלא בראשי בלבד. בדרכי אל הארץ רחוקה, קול בתי וִלְמֵש ליוָוני, פִּיכָּה כמבוע מעיינות מן ההרים; נשפך כלָבָה רותחת ומעוררת המבקשת להנחותני בארץ לא ידועה, פן אטעה. בל יטעוני.

שם, בארץ רחוקה ומסוכסכת, אשר אליה שבתי כאב נרגש שחיותו שורפת קרביו. בדרכי אל בת אהובתי סַנְלִיפֶט, בִּתִי, זו שידעתיה רק ברוחי, צלחתי בעורמה גם מחסומי אדם, בדמות מאות חיילים, שלבשתי דמותם ופשטתי, שלבשתי זהותם וחמקתי, כיליתי ומעלתי עד אשר פרצתי כל המחסומים שהועמדו לפניי. עד אשר התקרבתי צמוד צמוד למקום הולדת אהבותיי היחידות, שכמו נמחק ונתמלא ברִיק מצמית, ככל שהזדרזתי אל עבר מטע הזיתים הסמוך לבית משפחת אֶסְמֶל. כארי המצויד בכל להט קיומו, שאגתי בפראות לכל אשר נקרה לְפָנַי בחפשי אחריה. הכול ניסו לעצור בעדי, חיילים וכתבים כאחד, הכול ניסו לפרש ולהתנצל בשפתיים דוממות: "הכול כאן מתו. מאום מלבד מוות לא יימצא על האדמה הזאת. יושבי הבית שנותרו נהרגו בחילופי יריות במהלך ניסיון בני המקום לזקוף קומתם לאחר ההפצצה". ובעוד עיניי תרות בבהלה אחר בתי, אותו כתב חדשות מתועב מן הטלוויזיה ספד לעיני המצלמות לקורבנות הדקות האחרונות, לבתי: 'כחיץ עמדו יושבי הבית שנותרו, כמו לא היו מאיתנו ולא מהם, לא נסתייעו בנו ולא בהם. נפלו בגבורה אילמת מאש כל הכוחות שכילו בם זעמם על שלא בחרו, על שום שתיקתם. הסב ונכדתו אף לא ניסו להילחם על חייהם. וִלְמֵש, שעימה שוחחנו מוקדם יותר היום, סירבה בעיקשות נגועה בטירוף להימלט מאזור הקרבות כמו המתינה לנס, כמו התעקשה להאמין שהנה מיד יצילוה מתופת מולדתה, לא חיילינו, לא חיילי האויב. אחר. אפשר מישהו שהמתינה לו עד נשימתה האחרונה, והוא בושש להגיע, אפשר אהוב לב ואפשר שבכלל ייחלה לדמות שבדתה ושהתקיימה רק בין כותלי מחשבותיה".   

בארץ רחוקה, אשר אליה הסעתי את כל תקוותיי שחסכתי מאה תשעים ושניים ירחים, ראיתיה! בתי, בת-דמותי, מוטלת בשלולית דם, פניה נחות ברישול מפואר על האדמה שנתפצלה לשני עמים, וכל חיותה מפוזרת סביב לה ומתאדה, נמהלת באוויר ההרים ומנשבת ברוך מטלטל בגופי, בכל נימי קיומי. חיים שלמים ציפתה לאביה שיבוא ויגאלה. חיים שלמים שימשה כבת בהמתנה עד יאזור אומץ, עד יחדל להתכחש. חיים שלמים אִבְּדָה בחכותה לי בארץ שראיתי כרחוקה אף שהיתה כפסע ממני, כך איבדתי את אמה הורתה, כך לפני מאה תשעים ושניים ירחים איבדתי את ארצי, שאף שמאז ולעולם תישאר אחת, נתתי שירחיקוה ויפצלוה, ומני אז, אָבַדְתִּי.

[1] הלחם: כיסופי + מכאובי.

מהדורה מקוונת | ינואר 2019
הסיפור ‘ולמש או סנליפט ורישאל’ נכלל ברשימת המועמדים הסופית לתחרות הסיפור הקצר “חותמת אישית” לשנת 2018. את התחרות עורכת המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר, בראשות ד”ר עמרי הרצוג, בשיתוף עם עמותת ע.נ.ת.
דימוי: ענבר האן, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות