עוד—— פעם —— סוף

שיער מונח על הרצפה. שטח קטן לפניו: אי מלאכותי לעמידה ולהתבוננות, מגודר בצניעות באמצעות שני לוחות פרספקס שפס ירוק בוהק מעליהם, מזהיר. שלט קטן מזמין את המבקרים להיכנס פנימה אל החלל ואל הסבך שבתוכו: למעלה ממאה וחמישים קילוגרמים של שיער אנושי שנאספו על ידי האמן טל אליעזר במשך קרוב לשמונה חודשים. "גם סופה באה" הוא שמה של התערוכה. מלבד האי בכניסה, שהונדס לתפקד כמרפסת עבור אלו שמעדיפים לצפות במוצג מבלי להיכנס וכמעין חדר הלבשה לאלו שמעוניינים לקחת חלק "אקטיבי" בתערוכה, חלל הגלריה חצוי כסדרו לשני חלקים לא שווים בגודלם. חוצץ ביניהם הקיר שמאחוריו ניגן ושר הנבלן יונתן סויסה בערב הפתיחה, כאחד מארבעת מופעי הפרפורמנס המתוכננים להתרחש בזמן הצגת התערוכה. הקיר החוצה הוא כמו שביל המחלק את הפדחת לשני מרחבים שביניהם גשר, טריז, תהום-מעבר; הקיר החוצה הוא כמו חריץ בין המיספרות המוח. המוח ארוז בגולגולת עטופה בבשר מכוסה בשיער————————————– אבל זה לא "ראש", אלא קווצות בודדות ומגוונות של שיער שנאספות ליריעה גדולה. מה שמונח על הרצפה איננו הומוגני בצבעו ובמרקמו אלא כולל קווצות כהות, חומות-שחורות, צהובות, אדומות, כחולות, ורודות. אפשר להבחין בהסתעפויות רק ממבט קרוב. החום הגדוש ממלא את המבט, והמראה העז נקלט כמשטח אחיד. קרקע "יציבה". אם שולים גוש קטן של שיער מתוך הגעש קשה לזהות בו צורה ברורה. זה זז. זה מתפרק. זה נשמט מבלי משים. אם מסיטים מעט את השיער נחשף הגריד שמתחת. התבנית של הנחת המרצפות. כמו רשת של פאה שהשיער לא נשזר לתוכה. השיער המונח על הרצפה בגלריה הוא נגזרת של אקט עיצוב, עיבוד, חיתוך – והוא עצמו עבר הצרנה גיאומטרית חוזרת, כפויה. הוא נוצק מחדש לתוך התבנית. הקירות מעצבים אותו בצורה מלבנית. מה היה קורה אילו השיער היה שפוך "סתם" בלי כוונה, בלי סדר. זרוק בסתמיות בפינה. מדגיש את השרירותיות שבמפגש הזה. נצמד לקז'ואלי. ההצבה בגלריה מרככת את הרתיעה: השיער ממלא את המלבן. ההצבה בגלריה מעצימה את הרתיעה: השיער ממלא את המלבן ———————————————————————————————זה נראה אדמתי מאוד. כמעט כמו אדמת טרשים, מרחוק. סלעי-שיער פזורים במרחב. אבל המושג מתפוגג כשהגוף נכנס לחלל וכשהרגליים נוגעות בשיער. אף על פי שקל מאוד לפורר סלע-שיער כזה בידיים או באמצעות כפות הרגליים, לא קל ללכת בין הטרשים. ההליכה בחלל מייצרת מעט סחרחורת. תחושה של איבוד אוריינטציה. לרגע נדמה שהמישור נעלם. אנשים לבושים ברגליים חשופות צועדים בזהירות. באיטיות. כאילו הם עלולים ליפול או להרוס משהו או לעשות טעות. השיער שמכסה את הרצפה מייצר קומת ביניים משככת, אבל כזו שבמקביל תובעת חיכוך מאתגר עם הפיצול. בין המילה "שיער" והחוטים שנמשכים ממנה לבין קטיעתם. משיכתם לכיוון אחר. בין הכתם הכהה, הצורה שנצרבת במבט, במחשבה —– שכבר צרובה בטרם —– לבין קווי מתאר עשויים שיער: כלומר גמישים. עשבוניים. תזזיתיים. בין בריכה לבין ים: חומר מתפרק בתוך מסגרת קשיחה. המישור נעלם ———————————— ההתמודדות עם ה"טרשיות" של השיער, כלומר עם סלעים סבוכים-מתפוררים של אפקטים ושל משמעות, קשורה גם לסיווגו כטראש. זה "זבל", או ליתר דיוק מה שאמור היה להיות זבל. השיער נאסף וטואטא מרצפת מספרות. הוא נשלה מן הפח ואוחסן בשקיות אשפה בסטודיו האמן במשך חודשים ארוכים. אלו שאריות שאנשים הותירו מאחור. מה שנחתך מהם לבקשתם. הושל והופקר לגורלו. סוף שהותר אל סופו, אל המשך דרכו. חלק מן התשלום במספרה מכסה גם את זה: מי שחתך מעלים את מה שנחתך. נפטר ממה שהושאר על הרצפה שלו. יש משהו טראשי גם בעצם השימוש בשיער כרדי-מייד. בעצם השימוש בגימיקיות של ה"חומר". בקונוטציות זריזות. משהו "זול" במופגן בפלרטוט עם האסוציאציות המידיות ביותר ועם ההתניות המתבקשות ביותר של היגעלות והתרחקות, או דווקא של ההתפלשות והחגיגה. משהו שלכאורה מצהיר מראש: המים רדודים. אין סכנת טביעה. התמסרות לתערוכה הזו פירושה התכוונות אל סירוק ועיצוב אופקיים. בין רווי ועודף ושחוק לבין רווי ועודף ומרווה. גריפה ממקום כלשהו למקום כלשהו. הצדה. אחורה. הלאה ————————————— החומר עבר ידיים, מאמן-שיער אחד לאמן-שיער אחר —————————————- מאחורי הסבך יש עוד סבך. כדי שכל זה יתאפשר היה צורך ברשת ענפה של קשרים והסכמים: קשרים עם עמיתים. חברויות ותיקות ומפגשים חדשים עם אנשים שנענו לבקשת האמן להשתתף בעבודת האיסוף. המתנדבים הפכו לפועלים במפעל ליקוט עקבות משונה. מפעל ייצור של חירייה זוהרת. החומר עבר בין ידיים ובין מקומות והמתין. בסטודיו של האמן. בבגאז' הרכב. במרחב הביתי של המשתתפים. עשרות אנשים תפעלו מנגנון יעיל לאיסוף שאריות. להצרנה מחודשת של חומר מת שנולד מת כמונומנט. שיער הוא הצטברות של תאים מתים, אלם שאנחנו נושאים עמנו, בגופנו. נשפך מראשנו. חומר מת צומח. מצטבר ——————————————————————————————————————- קשה לדרוך על זה. לא רק מפני שזה שייך או היה שייך לגופם של אחרים אלא גם מפני שזה חזר ממחשכי הפח. ממשיך להתגלגל. להתפרק. מה שנותר מאחור ואבד ונשכח והסתיים נחפר עכשיו החוצה. אל פני הקרקע. עולה גם הזיכרון מן התספורת האחרונה. עולות תמונות עכורות. עולים דברים שאינם קשורים לכל זה בשום צורה. אימת הארכיב מהבהבת. המספרות שמהן נאסף השיער הן סניפי הפקדה, וכל שערה על הרצפה היא מאגר שופע של מידע. תאים-תאים של זיכרונות. קפסולה של חומר תורשתי. מישהו אסף את זה אחריך. מישהו שמר את זה. אחסן את זה. מישהו רשם רישום קטן בפנקס. פיסה ממך. עכשיו בלתי אפשרי לזהות את עצמך בתוך הבליל. מפחיד להישכח. מפחיד להיזכר ————————————————————————————————————————————– בערב פתיחת התערוכה שמעתי מישהו שואל: איך זה שאין כאן דוכן של שערות סבתא. זה ננעץ בראשי. רק עכשיו אני חושבת ברצינות על הממתק המדמה שער שיבה. על הממתק שנאכל על ידי ילדים צעירים. צבוע בוורוד עז, מתוק — או לבן בטרם נצבע. לבן כשער השיבה של הסב המלווה את נכדו בשבילי הלונה פארק. על הפרפורמנס של דוכנים כאלו. מישהו אוחז בשיפוד עץ ומסובב אותו סביב עצמו עד ששערות הסוכר נאספות סביבו כמעין פקעת רכה. עננית. כמראהו של גולם. על המראה המוקצף שתמיד היה מפתה יותר מהטעם. במגע עם הלשון השיער המתוק מאבד מרכותו ונדבק לשיניים. כמעט נאבק כנגד הדיבור. טעמו של מנהג: חי מאחסן בגופו את המת. השיער של העבר מוצרן מחדש עבור ההווה. עבור העתיד —————————————————— בערב הפתיחה היה החלל הקטן עמוס בתור של מבקרים המחכים לחלוץ נעליים ולהיכנס פנימה. מישהי נכנסה ועשתה תנועות של אווירון. אנשים אחזו זה בזה והסתחררו. צחקו. זו הייתה הזדמנות ללכת יחפים בגלריה. לחוות את זה דרך הגוף. להשתטות. בניגוד לתערוכות אחרות בגלריות ובמוזיאונים, פה לא חייבים להסתפק רק במבט. אפשר לשנות את מצב הדברים אפילו בצורה שרירותית לחלוטין. להשאיר בחלל שיער שנשר מעצמו, תאים מתים, הבל פה. מישהי שלבשה מעיל שחור ועליו הדפס של פנים, המון פנים שונים מודפסים בלבן ובכחול ובשחור, החליפה איתי מבטים וחייכה. היא אמרה: זה עושה את מה שזה צריך לעשות. ולא נכנסה ——————————————————– מביך לחלוץ נעליים בגלריה. שיא החורף. אנשים מהססים לפני שהם מפשילים את גרביהם. אבל הכללים מחייבים ויש שומר בכניסה. אין אפשרות לדרוך על השיער הזה בנעליים. אסור להתייחס אליו כאל אשפה. המבקרים צריכים להשיל את נעליהם בטרם יוכלו להיכנס אל המקדש. לצפות בסנה הבוער שלא אוכל. מה שנקרע אבל ממשיך לחיות. הם מקבלים על עצמם את כללי המרחב, משתבצים בתוך הפרוטוקול: הם נכנסים פנימה. אל המרחב שמִחוץ. הנוף אפוקליפטי. בראשיתי. זה מפגש עם שאריות של גוף שמאזכר כל הזמן את היעדרו של הגוף. נפגשים רק עם המצבה. עם העקבות: לא היינו באירוע "עצמו", החמצנו אותו. נשאר רק הפופקורן השפוך על הרצפה. השיר של חיה לוי, "הייקו מלחמה": הָאֲדָמָה זוֹכֶרֶת / כָּל מָה / שֶׁשָּׁמְנוּ בְּתוֹכָהּ. אני חושבת על הכלבה שחיה איתנו ועכשיו לבדה בבית לאור איסור הכניסה שלה לגלריה. על הגופים בגלריה עטויים בגדים שעשויים משער גוף או נעליים עשויות מעורם של אחרים. כשאני חוזרת הביתה אני כותבת במחברת אני חיה מסוג חיה ————————————————————————— חלק מהאנשים פוגשים שם משהו מהם שוב. אלו שהיו מקורבים לאמן. מסתפרים קבועים במספרות שטיפחו קשרים קרובים עם הספרים והספריות ושמעו על השלב הבא המתוכנן לשיער שלהם. חלק מזהים את השיער שלהם בתוך הבריכה. הם לא לבד בתוך כפיית החזרה הזו. אירועי הפרפורמנס בתערוכה מזמינים מפגש חוזר עם השיער. שוב ושוב אנשים נכנסים לאותה הזירה. פעם כדי לנכוח במופע ריקוד, קריאת שירה. פעם אחרת כדי להסתפר בחלל ולראות את יריעת השיער מעמיקה, עולה בגובהה. הדבר המת בחלל ממשיך לצמוח ולהצמיח. מה שמת לא מת, רק משנה צורה. השיער הוא היסטוריה מצטברת, מתפרקת. יש לו פרוטוקול. הידיים שנגעו בו. שהברישו אותו. חפפו אותו. הדינמיקה האינטימית הזו לא הגיעה אל קצה עם הקטיעה: השיער ממשיך להתעצב גם לאחר גזירתו. על הרצפה. גם שם הוא מסורק ומסודר. דריכה על השיער משמעה גם דריכה על העקבות הבלתי נראים שהשאירו אחרים לפניך. עוד נוגעים ודורכים. עוד חיידקים. עוד זיכרונות. כל צעד כזה כותב טופוגרפיה אחרת של המצע. קודם כול הגוף. הצופים לא צופים בשיער רק כאובייקט, אלא הופכים להיות חלק מן הפרפורמנס. שותפים ההולכים הלוך ושוב בתוך החלל. מה זה אומר על לספר סיפור בגופך. על ריקוד ועל שירה ועל נגינת נבל באותה נשימה עם אקט של תחזוקה גופנית. עם אקט שמה שמניע אותו הוא מיאוס. הסתייגות. שעמום. חוסר שקט. צורך נפשי, ביולוגי, בשכתוב ———————————————— על מספריים אפשר לומר: להב זיכרון ולהב שכחה נעים על ציר משותף. על מכונת גילוח אפשר לומר: מקף נופל לקול זמזום חשמלי. תספורת היא פעולה שמכריעה ובת בעת מעלימה את עצמה. נמחקת. היא יכולה להיות קוריוזית. דרמטית. בלתי מורגשת. מספרות הן סניפי הפקדה — אלו קווצות בודדות של שיער שהונדסו יחד לכדי יריעה גדולה. די בניעור קל כדי להפריד ביניהן, אבל יש גם חשמל סטטי. מגעים בלתי צפויים. תידרש עמלנות מפוארת על מנת להפריד בין שערה לשערה. למפות. למיין. טאטוא. גריפה. התכופפות. עבודה מעייפת. שוחקת. מחייבת את המבט למטה. בינתיים זה שטיח גרוטסקי, פטישיסטי. דשא סינתטי שמחקה את המראה של משטח "אורגני". חיקוי-תותב יעיל מדי. משטח היברידי של ערבוביית גופים שונים וגם של פרקטיקות שונות. כלים שונים. שאיפות שונות. חלק מן השיער בחלל הוא תוצאה של פעולת תספורת. חלק ממנו נשר באופן שרירותי. נאסף בצורה בלתי מודעת, בלתי רצונית. רק מעצם העובדה שאנשים מסתובבים בחלל ושערה שדבקה במעיל שלהם צונחת ומתווספת. שערה של ילד או של חתול שלא הגיעו לפתיחה. השטיח מביא איתו גם מילים כמו בעלות. חוק. קניין. ראיתי אנשים משפשפים בידיהם את הרגליים לאחר היציאה מן החלל ומשיבים למקומה כל קווצת שיער שדבקה בגופם. חזרה אל המתחם המגודר ————————————————————————————————————————–"גם סופה באה" הוא שמה של התערוכה. ציטוט משירו של פאול צלאן "אדמה הייתה בהם", המתאר פעולת חפירה שיטתית, חונקת, על סף המוות. אל המוות. פרפורמנס של מוות: "אֲדָמָה הָיְתָה בָּהֶם, וְהֵם/ חָפְרוּ./ הֵם חָפְרוּ וְחָפְרוּ, כָּךְ עָבַר/ עֲלֵיהֶם יוֹמָם, לֵילָם. וְלֹא הִלְּלוּ אֶת אֱלֹהִים,/ שֶׁשָּׁמְעוּ כִּי רָצָה בְּכָל זֶה,/ שֶׁשָּׁמְעוּ כִּי יָדַע עַל כָּל זֶה./ הֵם חָפְרוּ וְשׁוּב לֹא שָׁמְעוּ דָּבָר; /לֹא הֶחְכִּימוּ, לֹא הִמְצִיאוּ שִׁיר,/ לֹא תִּכְּנוּ לָהֶם שָׂפָה./ הֵם חָפְרוּ./ וּבָאָה דְּמָמָה, גַּם סוּפָה בָּאָה,/ וּבָאוּ כָּל הַיָּמִים./ אֲנִי חוֹפֵר, אַתְּ חוֹפֶרֶת, וְחוֹפֶרֶת הַתּוֹלַעַת,/ וְהַשַּׂר שָׁם אוֹמֵר: הֵם חוֹפְרִים./ הוֹ אִישׁ, הוֹ שׁוּם-אִישׁ, הוֹ לֹא-אִישׁ, הוֹ אַתְּ:/ לְאָן הָלַךְ מָה שֶׁאָבַד?/ אַתְּ חוֹפֶרֶת וַאֲנִי מִתְחַפֵּר עַדַּיִךְ/ וְטַבַּעַת מְקִיצָה עַל הַיָּד". עיסוקו של הדובר בזיכרון, במה שאבד, צמוד לפעולה הקודחת של החפירה: זו כפייה שמעלימה כל אפשרות להתפתחות ולתזוזה. זו תנועה שקוברת. בה בעת זו אובססיה ויטאלית, יצרנית, שנוצרת במקביל לוויטאליות של השכחה. האלם. ההיעדר. כמו המנגנון שמתאר דרידה במחלת ארכיב. זו תנועה שמבקשת אחרי שורש ובה בעת מטשטשת אותו. מתרחקת ממנו. ל"סופה" שבאה בשיר של צלאן, על המופעים הגרנדיוזיים שנלווים אליה, יש אופי כמעט אגבי. היא מתבררת כחסרת יכולת לשחרר את האסיר מגורלו. חסרת יכולת להשיב את מה שאבד. יש בה סוף אבל הוא לא סופי. יש משהו דומה בטמפרמנט של הצבת השיער בתערוכה של רוזן. כמונומנט שהוא סופה חומרית וחושנית סוחפת אבל גם אילמת. משתקת. משכיחה. הוא מעצב את פיגורת האמן כארכיבר; רוזן לא משלים עם השלכתו של החומר לפח. עם הטמנתו הזמנית של המוות באדמה. הוא חופר את הזבל החוצה מן השקית. מציג אותו. מזמין את המבקרים להתארח בו. הוא פותח את הארכיון, מחלן אותו. מזמין את המבקרים לבוא בשעריו. לדרוך עליו. להתבונן בו. הוא מחיה אותו. הוא מייצר אותו וכופר בו. פרפורמנס של מוות: האנדרטה לא מספיקה לו. לא מרגיעה אותו. לא מכריעה אותו. הוא לא נעצר בהצבה עצמה. בתערוכה. בשורה נוספת במסמך קורות החיים. הוא מזמין פרפורמרים ליצור מהלכים משלהם מול החומר. לשנות אותו. לחפור באדמה. להפוך בתורם לפועלים. להצטרף אליו. לא להשאיר את החומר לבד. לא להשאיר את הגלריה ריקה. עוד מנה של צמר גפן מתוק. עוד אירוע שמגיע אל קצו. עוד פעם סוף. עוד חזרה לאותה זירה. לא להשאיר את החומר בלתי נגוע. ארוז. מסוגר. מרוחק. צריך להמשיך ולהרקיד את זה. לרקוד את זה. להמית את זה. להמשיך לאחסן את זה בסטודיו גם לאחר ירידת התערוכה ————————————————- עוד שיר על חפירה; "בכי הקברנים" ליעקב גלאטשטיין: אֲבוֹי לָנוּ./ לֹא לַחֲרֹשׁ אוֹתְךָ בָּאנוּ, אִמָּא שֶׁל שֶׁפַע./ לֹא לְשֵׁם הַקָּצִיר עָלִינוּ לְרֶגֶל, אִמָּא קְדוֹשָׁה./ עַכְשָׁו הָאֵת נִצְּחָה אֶת הֶחָרִישׁ./ אָנוּ חוֹפְרִים, חוֹפְרִים אוֹתָךְ, אִמָּא שְׁחֹרָה./ אֲבוֹי לָנוּ./ אָנוּ חוֹפְרִים וּבוֹכִים./ אָנוּ בּוֹכִים וְחוֹפְרִים./ בְּזֵעַת אַפֵּנוּ מַרְוִיחִים אָנוּ אֶת לַחְמֵנוּ./ אֶת לַחְמֶךָ, אִמָּא קְדוֹשָׁה./ לֹא לַחֲרֹשׁ אוֹתָךְ בָּאנוּ, אִמָּא שֶׁל שֶׁפַע./ אֶלָּא לַחְפֹּר, לַחְפֹּר אוֹתָךְ, אִמָּא שְׁחֹרָה". הקברן לא מעבד את האדמה לצורך שתילה אלא מבצע בה פעולה תזזיתית של סופיות. וזו פעולה שיש בה רווח. זו עבודה שמרוויחה את הלחם. את הגוף. זו פעולה שמבססת כלכלה אורגנית של הטמנת חומר באדמה. פירוק של ישויות ושל סמכויות לשם שינוי צורה. דישון של התודעה. הבכי והזיעה של קברני הזיכרון הם נגזרת של פעולה החפירה. הבכי והזיעה הם מים שמשקים את האדמה "מבפנים" ומצמיחים דברים חדשים. וזה נעוץ שם. בלב התחביר הפנימי של החפירה האלימה בגופה של האם השחורה. פעולת נבירה כפייתית אחרי בראשית, מקור. ניסיון שמוביל לקבורת הדבר שמחפשים אחריו. זו פעולת מחיקה. זו תנועה של ארכוּב הלופתת את זרועו של עובד הכפייה, מקבעת טבעת סביב האצבע. וזו גם תנועה שמפוגגת, "מקיצה" את עצם האפשרות להמשגתה. זה ריקוד שנראה כמו סופה וסופה שיש בה סוף, אבל סוף שגם מוסיף. זו הזמנה לטיול בארכיון היסטורי, במאגר האפקטים של החומר, של המילה "שיער". טיול בארכיון נפשי של אובססיה לגעת בשורש השערה. אובססיה לשכוח, ומחדש. זו הזמנה לשכתוב הערך. חופרים כדי להטמין וחופרים כדי לגלות. שיער מונח על הרצפה. קומת לימבו: לא בגוף, לא באדמה. כותב דרידה: "לא נדע את הארכיב, אם נרצה לדעת מה עתיד היה להיות פירושו, אלא להבא. אולי. לא מחר, אלא להבא, עוד מעט קט או אולי לעולם לא".

מהדורה מקוונת | מרץ 2022
דימויים: צלם: טל רוזן אליעזר, גלריית חנינא
בעקבות התערוכה "גם סופה באה": טל רוזן אליעזר בגלריה חנינא, אוצרת: שירה ריימן, ייעוץ אמנותי: ד"ר אלעד ירון
מקורות הציטוטים לפי סדר הופעתם: "הייקו מלחמה" מאת חיה לוי, בתוך: אחת חיה, פרדס, 2018, עמ' 68 | "אדמה הייתה בהם" מאת פאול צלאן, בתוך: סורג שפה, תרגום: שמעון זנדבנק, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ' 44 | "בכי הקברנים" מאת יעקב גלאטשטיין, בתוך: משורר בניו יורק, תרגום: בנימין הרשב, הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 42 | מחלת ארכיב – הדפסה/רושם/רישום פרוידיאניים, מאת ז'אק דרידה, תרגום: מיכל בן נפתלי, רסלינג, 2006, עמ' 44