עוד שבעה קצרצרים

עץ בחלון

זמן רב לא גזמתי את העץ, וענפיו צימחו והם מידפקים בחלוני. אני יודע שמשהו איום זוחל עליהם ועולה לעברי, ולכן מקפיד לסגור היטב את הזגוגית. אני יוצא וסובב את הבית ובידי מסור ענפים גדול, אך ממקומי מתחת לעץ איני מצליח להבחין בחלון ביתי. עליי לטפס על הגזע ולחלוף על פני שכבת הצמרת הראשונה כדי לזהות את הענף המכה בחלוני. במעבר זהיר מנקודת אחיזה אחת לאחרת, במאמץ גדול, אני עולה ומתקדם, וככל שאני עולה גבוה יותר כך מתבאר לי יעדי ביתר דיוק. וכשנגלה לעיניי סוף סוף החלון, שלמרות הכול נותר פתוח לרווחה, ברי לי מהו אותו דבר איום הזוחל לעבר ביתי: אני.

שבת אחים יחד

יצאתי ליער לחבור אל הפורעים המאיימים על העיר. אלה הם גברים ונשים חסרי מעצורים הדוהרים על סוסיהם, מחרבים את הסדר הטוב ושמים לאל את חוקי המוסר, פושטים על בתי התושבים, רוצחים ובוזזים על כל צעד ושעל, מעלים באש וזורעים חיל ואימה. מה התאוויתי להיות חלק מהם, לחיות חיי סכנה והוללות. עול ימים הייתי ולא העסקתי את מוחי בשאלות של הגינות, צדק וכבוד לזולת, לחייו ולרכושו. נכון הייתי להוכיח את כוחי ואת אכזריותי על מנת להתקבל לחברתם, ואולם בהגיעי למחנם קיבלו אותי בסבר פנים יפות, כאילו לשבט צופים הגעתי והנני אורח רצוי במחיצתם. הושיבוני איתם סביב המדורה ושרו שירים עליזים. כאשר הזדמן לי לדבר עם מנהיגם, שחתי לו: הלוא אתם, כידוע לכול, שודדים איומים, חסרי לב וצמאי דם. והנה, הפלא ופלא, אתם מקבלים אותי בשירה סביב המדורה, כיצד ייתכן? הלה שמע את דבריי ונד בראשו. הצדק עימך, אמר, כמה טוב היה לבזוז ולהשחית ולשרוף, איזו התרגשות גדולה מילאה אותנו אז. אבל יודע אתה, כל דבר מתמשך אחת דתו להימאס ולשעמם, ובמובן זה כמונו המבוגרים כילדים. ההתלהבות פגה, וזה מכבר המרנו את השוד והאכזריות באווירת אחווה, חופש ושלום. עם זאת איננו תמימים, ניסיוננו לימדָנו כי יום יבוא וגם כל זה יהיה לנו לזרא. מה נעשה אז, אין לדעת. אפשר שנקים קרקס וננדוד על פני הארץ. יבואו האנשים לצפות בלהטוטים והילדים יתלו בנו עיניים נוצצות. אך לעת עתה טוב ונעים לנו שבת אחים יחד. ואתה, נערי, אין ספק בלבי שתהיה חבר מועיל בקהילתנו, חסד תעשה לנו אם תישאר עימנו. כך אמר, וטפח על כתפי. מיד עלה על דעתי כי עשוי הייתי להיהפך, לאחר אימונים מתאימים, להולך מצטיין על חבל.

פיטורים בחברה

על פי הנוהג אצלנו, כל עובד שפוטר בוחר לו פריט מן המשרד למזכרת ונוטלו עימו. על פי רוב זהו עציץ קטן מבין אלה המונחים על אדני החלון, או כלי כתיבה כלשהו, או ספר מן המדפים. ויום אחד לקח עימו אחד המפוטרים כיסא משרדי, ואחֵר הסיר מעל הקיר ציור גדול במסגרת, שמן הסתם עלה לחברה ממון רב, ואף כי התבקש להחזירו והבטיח לעשות כן מעולם לא ראינוהו עוד. מנהל החברה שנדרש לנושא קבע כי מעתה יפוטרו העובדים בשיחת טלפון, ומכאן ואילך לא יציגו את כף רגלם במשרד. למרות זאת המשיכו הפריטים להיעלם כל אימת שפוטרו עובדים, ומאחר שחברה כגון זו שלנו מרעננת את מצבת עובדיה דרך שגרה, זרם המפוטרים מעולם לא פסק, ואיתו זרם החפצים הנעלמים, שדווקא להם לא נקל היה למצוא תחליף. ציוד המחשוב נגרע מהר מכפי שיכלו אנשי השירות להתקינו מחדש, והריהוט המשרדי, שהוזמן במיוחד מאיטליה, נתקע בנמל בשל שביתת הסוורים. עד מהרה נדרשנו לעבוד בעמידה, בחדרים כמעט ריקים. וגם עכשיו לא נעצר זרם המפוטרים. אלה, כמדומה, רק העלו עוד ועוד את המחיר שגבו מן החברה, ובוקר אחד גילינו כי המעלית נעקרה ממקומה במשך הלילה, וכי כל הנורות נפקדות מתושבותיהן. עלינו אפוא במדרגות ונתקלנו איש ברעהו בחושך. וכשלא נותרו לנו אלא קירות חשופים בלבד, נעלם גם המנהל. האם נס על נפשו? ייתכן, אך אני אינני סבור כך.

אני מבקר את אחיי ואחיותיי

אני מבקר את אחיי ואחיותיי אחת לשבוע, בדייקנות ובהקפדה. הם גרים בבית מוקף חומה ישנה, מטה לנפול, בשולי העיר. זהו בית קטן ובו חדר בודד, חשוך תמיד. לעולם אינם מעלים בו אור. הם חיוורים וחלשים, סרוחים ברפיון על המזרנים הישנים המכסים את הרצפה. האוויר מעופש וכבד. לפחות הַרשו לי לפתוח חלון, אני מפציר בהם, אך הם מוחים איש מפינתו בנהמה שקטה. סוף סוף קמה אחותי הבכירה, דבורה, ומחבקת אותי. טוב שבאת, היא אומרת, כי נגמר לנו האוכל. נגמר? אני שואל בהפתעה. ידענו שתבוא, היא אומרת ותוחבת לידי רשימת קניות, וכמעט דוחפת אותי לעבר הדלת. האחרים תולים בי את עיניהם לראות אם אצא מיד בשליחות. אין ספק, אני אומר בלבי, הם מורעבים. אך כשאני חוזר ובידי שקיות גדושות מצרכי מזון, הם ישנים. קולות נחירה רכים עולים מכל עבר. עורו, הבאתי כל מה שביקשתם, אני אומר. אני מטלטל את אחי עזרא, השוכב בקרבת הפתח, אך ללא הצלחה. חשבתי שאתם רעבים, אני קורא לעומתם. אחותי בתיה פוקחת עין אחת ומהסה אותי. הנח הכול כאן, היא אומרת, עכשיו אנחנו ישנים. ומתי אינכם ישנים? הלוא עכשיו צהרי היום! אני מתרעם, אם כי, אני יודע, אין לי כל זכות לכך. הם אנשים בוגרים, בוגרים ממני – אני בן הזקונים – וכך בחרו להעביר את ימיהם. ובכן, שיבושַׂם להם. אולי אחרי ככלות הכול הצדק עימם, כמדומה אינם חסרים דבר ולעולם אין תלונה בפיהם. ביוצאי מן החדר אני נושם את אוויר החוץ הנקי והרענן. השמש זורחת. צריך הייתי לשמוח בחלקי, ואינני שמח. צעדיי כבדים והדרך לעיר ארוכה. גם אני, כשאגיע לביתי, אלך מיד לישון, אני אומר לעצמי.

אכזבה

הבטחנו למצוא פריצת דרך, ולא מצאנו. ולא זו בלבד שלא מצאנו, אחרי ניסיונות רבים מספור חזרנו לנקודת ההתחלה ולעת עתה אנו אובדי עצות. אנו מתקשים להבין כיצד יכולנו לדהור בעיוורון כזה אל מבוי סתום, ויותר מכולנו משה, מנהל הצוות, שרוי בעולם אחר, יושב יחידי ודומם ובוהה נכחו כמי שהשתבשה עליו דעתו. ומה הפלא, דבר לא הכינוֺ לתבוסה מוחצת כל כך, לאכזבה מרה כל כך. אך הנה הוא קם ומתנער לפתע, מביט כה וכה אל החדר לאמוד את המרחקים בו, ושוב הוא קופצני כקודם, תנועותיו גמישות וקלות כשל חתול. מה הדבר, משה? אנחנו שואלים. הוא מסמן לנו, ויחד אנו דוחפים את השולחנות ומפנים מקום. הוא נעמד מולנו ומנער את ידיו לצדי גופו, ואנחנו עושים כמותו. כאיש אחד אנו מניפים את זרועותינו, מכופפים את ברכינו, מפתלים את גוונו וצרים צורות חדשות בגופנו. יפה, יפה! אומר משה. דומה כי מצוקתו הקודמת נשתכחה ממנו כליל. גם אנחנו נסחפים בהתלהבותו. הוא נוטל גיליון נייר, תולה אותו על הדלת וכותב באותיות שחורות גדולות: משה, מורה למחול.

אנשים יורדים מן העצים

בין יקיצה לחלום מצטייר לנגד עיניי עץ המצמיח אנשים כאילו היו אצטרובלים, אבל במהופך, כמו עטלפים, הרגליים על ענף והראש כלפי מטה. ועצים שונים מצמיחים אנשים שונים, כך נשמר המגוון. הנה, על העץ שכאן האנשים לבושים חליפות כהות ומיועדים להיות, ככל הנראה, לבלרים. כשהם מגיעים לפרקם הם שולחים יד אל הענף, נתלים עליו לרגע ונוחתים בלי מאמץ על הארץ. ידם האחרת כבר נושאת תיק שחור ובו מסמכים וטפסים שחשיבותם מובנת רק להם, ובלי להביט על סביבותיהם הם מתחילים לפסוע נמרצות כמי שצועד בבוקר אל עבודתו.

האלוף לשעבר בקפיצה במוט

בחושבי על כך כעת, ממרחק של שנים, אני מתקשה להאמין כי אני הוא האלוף לשעבר בקפיצה במוט. הריצה המהירה, נעיצת המוט בקרקע, הנפת הגוף מעלה, פיתול הגו מעל לרף – כל אלה עודם טבועים בשרירים, חרותים בזיכרון הגוף, אך המחשבות פנו למחוזות אחרים ולא נותר מהן אלא הפחד של טרם הקפיצה: האם יֵדע הגוף לבצע כהלכה פעולה זו שביצע פעמים רבות כל כך? ואולי יינעץ המוט שלא במקומו ויישבר ברעש גדול לשניים, ואני אצנח על הקרקע – אפילו לא על המזרן – או שמא, בשל תנופה בלתי מדודה, אונף אל על בלא שליטה ואחבוט את ראשי ברף? בחושבי על כך כעת, נראה בעיניי כמעט בלתי סביר שכל אלה עשויים לעבור בלא תקלה, אך לא רק הם: האפשרות להיכשל, למעוד ולספוג חבטה טמונה בפעולות השגרתיות בה במידה שהיא מצויה במעשי הגבורה. כעת אני, האלוף לשעבר בקפיצה במוט, מביט תחתיי בעומדי על שפת המדרכה לפני מעבר חצייה ומאמץ את כל כוחות הריכוז שלי. צעד קטן דרוש כדי לרדת אל הכביש, צעד אחד קטן ותו לא, אך כה רבים הדברים שעלולים להשתבש.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2022
דימוי: אינוונטר אירוס ההיכל, 2017-2020, צבעי מים על נייר ארש, 20-30 כל אחד. נורית גור לביא (קרני), מתוך פלורה פלשתינה II אינוונטרים ומגילות