עולב ועוד

ההצגה הסתיימה. הסתכלתי בעיניים לכל מי שיכולתי עד שלא נשארה לי טיפת דם בגוף. אני נכנסת להתלבש ומתארגנים. הלילה אסע לאור הצלם, אין לי ברירה. עוד קודם, רן, שמנהל מוצר בגוגל, עשה לי שיחת פרידה: המנעד שלו הצטמצם – אני לא נכנסת אליו, למנעד, לא בלוּק, לא באישיות ולא במעמד הכלכלי. אני אסע לאור הצלם בשתים-עשרה בלילה. את המדבקות של ההורמונים אני מחליפה מדי שלושה וחצי ימים ואת הזריקות לוקחת מדי יום, כל פעם בצד אחר אבל לא ליד הטבור.

מצאתי חניה, אני עולה לדירת השותפים עם הריח העמוק והמוזר של הבל פה, ניקיון שטחי ועוד משהו שאני לא מצליחה לזהות. יש תה. על כוס התה כתמים שקופים של טיפות של ניקיון שהפך ללכלוך. אני מצחקקת, הכי טוב לצחקק. מספרת לאור הצלם על רון, הבעלים של חוות הסוסים, ועל הפעם ההיא שברחתי לו באמצע שהיינו על הספה באותו היום שרוני, מוכר הנשק, היה צריך אותי. זה סיפור שיעמוד לטובתי, הכי לטובתי.
הוא מנשק אותי באופן שטחי, אני לא יכולה לסבול את הריח שלו אז אני מנסה לנשום רק מהפה, אולי גם הוא לא יכול לסבול את הריח שלי. הוא נוגע בי מבעד לבגדים, זה מה שיתאפשר, אנחנו עושים בכאילו, כאילו שוכבים, כאילו מתנשקים, כאילו פורנו (התנוחה הזאת עם הרגליים למעלה, או רגל אחת למעלה והצדה, אלוהים עוד שנייה נשברות לי העצמות), אני גומרת, קלי קלות. אור מאיים, אני מתפשט! ואני חושבת: יאללה תתפשט… אפשר לחשוב. אני אומרת לו: אתה יודע מה אני הולכת להגיד עכשיו, והוא אומר: כן, שאת הולכת, ואני אומרת: נכון (אין נחמה במגע כזה מעופש. אין נחמה) אבל הוא כבר עירום ומחזיק את ידי, מתחנן לגמור כשאני מסתכלת. אני על הברכיים לצדו, לא מעזה להסתכל, זה קשה מדי, דוחה מדי, נטול אהבה מדי. הוא גומר, אני מסתלקת, רצה לאוטו. איפה חניתי? עולה הביתה ישר למיטה. אין כלום – לא תחושה, לא חמלה, לא אהבה, לא יופי. כלום.

בבוקר אני משתדלת לקום. הבנות מהעבודה נפגשו אתמול, הן שולחות תמונות וסיכום אירוע. התמונות דוקרות אותי. זוג ועוד זוג ועוד זוג ועוד זוג וילדים וארוחה וביחד.
אני הולכת להביא את הכביסה לאורי השכן, שכבר של רינה, צינור המים שלי התפוצץ ואין מים, גם לא טיפה. אני סוחבת את ערימות הכביסה ובדרך נושרים החיים: תחתונים, חולצה קצרה, גרב, מגבת, מגבת מטבח, ציפית, גרב, גופייה, סוודר, תחתונים, ואז לאם-פם. אני היחידה שם שעושה קניות על אמת ולא רק קרואסון – קרה אסון.
קרו הרבה אסונות בעשור האחרון.
ואין נחמה ואין חמלה וגם לא תקווה. אין כלום. אני יוצאת מהאוטו, סוחבת כביסה, סוחבת קניות, סוחבת כאב חד. אבא שלי מתקשר ומציע לעזור ולהזמין מקדונלד'ס.
אני מוותרת על העזרה. תודה. אין על מה. אני מוותרת כרגע על הכול. אולי פעם אתעקש.
אני אוספת את המשפטים – זה תהליך, מה שקורה צריך לקרות, את עוד לא מוכנה – כשתהיי מוכנה זה יגיע, את לא עושה מספיק, את עושה יותר מדי, תשחררי את הלחץ, תתאפקי, את חייבת ללמוד ש…, תאהבי את עצמך, את הפצע, את הכאב, הכאב מרפא, הכאב זה ריפוי, זה המצב בינתיים, יש תקווה, אף אחד לא יכול לעזור לך אם את לא עוזרת לעצמך, זה עוד יקרה, אולי זה לא יקרה לעולם, תיקחי כדורים, תאכלי בריא, תעשי ספורט, אלה החיים, לא יכול להיות שאלו יהיו החיים, הוא קיים שם איפשהו, תראי כמה דברים טובים יש לך בחיים! תראי את זאת ותראי את זה, ולא יכול להיות שזה לא יקרה – דוחפת אותם לתחת והולכת לסדר את הקניות במקרר.

***

56 דקות

הנה. אני. ק-מה. הגוף כואב אבל הרגליים עושות את שלהן. אין ברירה.
מים לכלבה, אוכל לכלבה, לצחצח שיניים, לשטוף פנים, לסגור את הדלת שהיא לא תתעורר והכלבה לא תעיר אותה, להזריק בצד השני של הבטן, לקחת כדורים, להחליף מדבקה, לנסות להתאפר (לקחת מונית, לא לקחת מונית, לקחת מונית, לא לקחת מונית, לקחת מונית).
במונית, מסכה (הורדתי את הכלבה, סגרתי את הדוד?), בדרך הנהג אומר לי שמרוב המחשבות שלי המונית מתפוצצת, אני מספקת לו את שיחת הנחמדות שלי (הפעם בלי להיות מישהי אחרת, אני אני בלי מסכות, והוא מתלהב, ודאי שמתלהב, הוא מהמתלהבים שלי).
אני יוצאת לכיכר צינה, עושה סיבוב כדי להגיע לאותו המקום. מרחוק, גם עם הראייה הנושרת שלי, אני רואה אותו, יושב, בטוח בעצמו, נעלי עור חומות, גרביים דקים, ג'ינס מהודק, סוודר אפור כהה יקר שנפתח לצדדים באזור החזה, חולצה לבנה וכובע קסקט.
אני עוצמת את העיניים ונושמת, אני לא כאן, אני בארץ אחרת.
עוצרת את הנשימה שתיים שלוש ו. ו… ו… וקופצת.
היי היי, בלה בלה בלה תיאטרון, בלה בלה ואו מדהים, בלה בלה לא קראו לי במקרה לקפה? בלה בלה בלה בלה הבת שלי כלבה, בלה גם לי כלבה שמתה, בלה בלה בלה ואו כן עצוב, בלה עצוב מאוד, בלה בלה חזרות, בלה אסתטיקה, בלה בלה מעניין, מממממ פפפפפ, צחקוק צחקוק, בלה בלה בלה צחקוק (להפסיק לחייך), בלה בלה הקפה מגיע, בלה אה ואו, כן, פרויקט סמטה, חדר שינה, מטבח, בלה בלה תמשיכי תמשיכי, תמשיכי אני מקשיב ורק חייב לענות שנייה להודעה (בדרך כלל אני לא כזה אבל דווקא עכשיו), תמשיכי בלה בלה, אוי אני לא מאמין אני חייב ללכת, היה נעים לפטפט בלה בלה, חיבוק רפה, ביי ביי.
אני יוצאת לדרך אחרי 56 דקות של הצטמקות. אין לי אוויר. העין מתנפחת כמו בסרט מדע בדיוני. אופס אני בוכה. אני מנסה להסתכל על עצמי בחלונות הראווה שבדרך, האומנם אני כה מכוערת? כה טיפשה? כה ברברנית? כה גסה? האומנם אין בי משהו לאהוב? ולא לחשוק בו? אני רוצה לנסר את השדיים, להרים את העיניים, להחליף תודעה! להיות רק יפה וכלום, בלי עומק, שילך העומק לאלפי האלפים של הגיהינום של העזאזל!!! עוד חלון, אני סתם, אני כלום, צימוק מיובש, תאנה רקובה, אבוקדו שחור וחלול, פירור דק של קרואסון. אני מוחקת את האיש עם הקסקט אבל הפגישה מצטרפת למגדל הנוצץ ויפה התואר של הייאוש והאכזבה, מגדל יציב שכמותו. שטויות במיץ עגבניות מעוכות.
נשמה אחת הולכת לה בתל אביב ונעצרת מול חנויות ראווה, היא יכולה?
אחח תכשיט מפלסטיק.
אני עולה על מונית.
"לא כתבת לאן את צריכה", אומר נהג המונית, "אני אמשיך ואסע עד אינסוף וזה יעלה לך!"
כן! תמשיך ותיסע! בבקשה! תודה! אל תעצור, אני לא יורדת.

מהדורה מקוונת | פברואר 2023
דימוי: Harajuku, digital photography, 60×40, 2018 – מתוך Koduko, גילי בניטה