על הציור

בניגוד לכתיבה, שהיא נוכחות מלאה, כפולה, ולפעמים משולשת, מעשה הציור אצלי הוא כמעט בהיסח דעת. בכמעט שינה. כמעט שאין בחירה כאן. היד מושכת משטח כלשהו מאיזה מדף או מגירה, עט ישן, רצוי כזה שכמעט דהה, העיניים משוטטות, הרוח רחוקה. המושא אינו מחשבה או דימוי, אלא פני המשטח, עץ הבלזה הדקיק (זה העץ שמתקינים ממנו טיסנים או סקיצות של תפאורות או בניינים) או הנייר העבה (קרטון ביצוע או נייר שנועד במקור לצבעי מים).

אני בוהה ממושכות בפיסת עץ או נייר, ופתאום מתלכד בטקסטורה משהו, זנב של משהו. אני עוברת עליו בעט. כך זה מתחיל, סוג של רצח. מרגע שהעט נוגע בקצה הדבר החי, המהבהב, שמרצד על המשטח, מתפתל מתחת לפני השטח – הוא מת ומתחיל להיוולד דבר אחר; סופי, בוטה, מלא את עצמו. אני רק מצייתת לקווים ולכתמים שהמשטח מבליט פתאום; העט עוקב, נזהר לא להמציא כיוונים עצמאיים, לא תמיד בהצלחה. כשהוא נכשל, כלומר ממציא, כמעט תמיד הציור מתחיל לקרוס, ואז לפעמים אני מחליטה, בגחמה, לכסות את השטחים הרמאיים באקריליק. כך נוצרים פני שטח חדשים, פני משיחת המכחול.

הציור שמתהווה הוא תמיד זר, כמעט מביך במובהקות שלו. מה לי ולו. אבל הנה הוא, עז ודרמטי כאילו הבאתי אותו בסערה מהשמיימה. האמת היא שאני עצמי כמעט נעדרתי מן המעשה. זה מעשה מזימה של הידיים והמשטח, כאילו חלמו עבורי. כל כך מעט אני חולמת חלומות-לילה. לכן אני אף פעם לא זוכרת לציין על הציורים את התאריך, ממילא אין להם קשר לזמן הער.

רחל פרץ, נובמבר 2017

מהדורה מקוונת | נובמבר, 2017