על הרווח שבין פעולה לצדק: אין יותר קשתות בענן

ב-1913, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתבה המהפכנית הסוציאליסטית היהודייה רוזה לוקסמבורג: ״ההיסטוריה תעשה את העבודה שלה; ודא שאתה עושה את העבודה שלך״. שנה לאחר מכן היא נאסרה, ואת רוב שנות חייה האחרונות בילתה בבית הסוהר, עד שנרצחה באכזריות על ידי פרוטו- פשיסטים. היא הייתה מהמעטות בגרמניה שהמלחמה הייתה עבורן המשכה של מדיניות קולוניאליסטית, והיא שילמה בחירותה, ולבסוף בחייה, על ההתנגדות לה. היא מעולם לא הפסיקה להיאבק על צדק וחירות גלובליים.

במאמר שכתבה מבית הסוהר, לוקסמבורג כתבה: ״היסטוריה, עשית את פעולתך כהלכה! או סוציאליזם או אימפריאליזם! או מלחמה או מהפכה! אין דרך שלישית!״. לוקסמבורג הבינה שמהלך ההיסטוריה תלוי בפעולתו האישית של האדם, שחייבת, תמיד, לבקש את מושג הצדק הרחב ביותר.

ב-1963, בשיאה של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, כתב ג׳יימס בולדווין את המסה המופתית שלו ״מכתב מאזור בראשי״. במאמר זה, כמו לוקסמבורג, הוא תוהה מה היחס בין פעולה בהווה, שאת תוצאותיה איננו יודעים, לבין העתיד שאליו אנחנו שואפים: עתיד של חירות, של שוויון ושל הבטחת זכויות אדם לכול. בולדווין, יליד הארלם שגדל בארצות הברית תחת דיכוי והפרדה גזעית, הצליח בכתיבתו להראות את כל מה שנורא וכל מה שעוצמתי בקרב בני אדם, ובפרט שמפגשים שאינם אפשריים תחת מדיניות של אפרטהייד וגזילת זכויות אדם מחלק נכבד מהאוכלוסייה יכולים לשנות את התודעה של כל השותפים בתהליך.

גם לוקסמבורג וגם בולדווין היו מהפכניים. הם הבינו שהעולם יכול להביא עמו בשורות שאין ביכולתם להפיץ בהווה: בשורות אלו יכולות להיות משמעותיות מוסרית, אבל גם הרסניות. אבל גם בולדווין וגם לוקסמבורג, כמו מהפכנים אחרים בהיסטוריה, הבינו שני לקחים משמעותיים. ראשית, שאין לנו חירות להימנע מפעולה, גם אם תוצאותיה עדיין לוטות בערפל. שנית, שפעולה חברתית למען צדק צריכה לשאוף לשוויון ולחירות מוסרית לכולם. בולדווין כותב באותו טקסט: ״אם אנחנו… המודעים בשתי הקבוצות, השחורים והלבנים, לא נתעקש או ניצור את המודעות של האחר – אם לא נפסיק לדרוש את החובה הזו כעת, אם לא נפסיק עכשיו, מעטים ככל שנהיה, נוכל להפסיק את הסיוט הגזעני, לזכות במדינה שלנו ולשנות היסטוריה כלל-עולמית״ (עמ' 105).

הוא כותב כי הגשמת הדרישה לצאת ממעגל האימה של הגזענות וחוסר השוויון בארצות הברית היא בלתי אפשרית, אבל הבלתי אפשרי הוא בדיוק מה שחייבים לדרוש, בפרט כשמונעים על ידי ההיסטוריה האנושית (עמ' 104).

בולדווין מסיים את הטקסט שלו בשיר הכולל ציטוט מהתנ״ך: God gave Noah the rainbow sign: no more rainbows, the fire next time.

וכעת, מאה שנה אחרי מותה של לוקסמבורג ויותר מחצי מאה אחרי שאנשי חזון מהפכניים העזו לדרוש שוויון בארצות הברית, גם לנו, בישראל-פלסטין של 2020, אין זמן להתמהמה ואין זמן לחכות לקשת בענן. כדי לחשוב על הסוגיות האלו לעומק ולהבין היכן עומדת המחאה הישראלית של 2020 ביחס למתח בין פעולה לשינוי היסטורי לבין שאיפתה להשיג שינוי מוסרי קונקרטי, רחב היקף וישים, דיברתי עם מי שמצויה בעובי הקורה של הפעולה עצמה: סאלי עבד, מחברות הנהלת "עומדים ביחד".

***

דנה מיילס: ספרי לנו על עצמך ועל היחס בין העבודה השוטפת שלך לגל המחאות.

סאלי עבד: גדלתי בכפר הפלסטיני מעיליא שבגליל המערבי, וכרגע אני גרה ביפו. אני חלק מהצוות השכיר של תנועת "עומדים ביחד", תנועה חברתית פוליטית יהודית-ערבית שמארגנת אנשים סביב מאבקים למען שלום, שוויון וצדק חברתי. להיות חלק מהצוות השכיר של תנועה פוליטית שפועלת בשטח זה לא סתם עבודה, זה אורח חיים – במיוחד בזמן של מחאות חברתיות: את נושמת את המחאה, הולכת למיטה וחושבת על כל הדיונים שהתפתחו, על מה עובד ומה לא עובד ולמה, ישנה מתוסכלת, קמה ליום חדש, וחוזרת שוב לעוד סיבוב.

ד"מ: מבחינתי, גם לראות את המחאה מרחוק אבל בעיקר להשתתף בה זו באמת חוויה יוצאת דופן. בכל עשרים וחמש שנותיי בשמאל הישראלי לא ראיתי את המדינה במצב הזה. אנשים שאני מכירה, ואני בטוחה שגם את, שמעולם לא התעניינו בפוליטיקה, פתאום כל שבת יוצאים לרחובות. איך את מרגישה לגבי הנקודה הזו בזמן ביחס להיסטוריה של המחאה בישראל? ספרי קצת על החוויה האישית שלך.

ס"ע: אני אספר את זה מהחוויה המאוד אישית שלי, שהיא קצת לא מקבלת ייצוג לצערי, כי אין הרבה נשים פלסטיניות שיוצאות למחאה – ואין הרבה פלסטינים שיוצאים לצמתים. התחושה שלי היא תסכול רב. אני יודעת שזו לא התשובה שאת רוצה לשמוע, כי ליהודי שמאלני ממוצע (וזו סתם השערה על פי האינטראקציות האישיות שלי) יש מלא אנרגיות, יש תחושה של ״ביחד״. אני רוצה להרגיש את זה, באמת. בא לי להרגיש שאני חלק מהמחאה הגדולה יותר, אבל אני לא. אני מרגישה שאנחנו מפספסים משהו, שהשמאל מפספס משהו ושוב משאיר את הערבים מאחור, וזה מעצבן אותי. ואז אני חושבת על התפקיד שלנו כפלסטינים אזרחי ישראל, האם אנחנו צריכים פשוט למצוא את המקום שלנו בעצמנו, ופשוט לצאת לרחובות ולהגיד, ״היי, אנחנו פה״? יש אנרגיות ברחוב הערבי, יש תסכול וכעס, ולא רק על אפליה וגזענות של שנים, אלא גם על מה שקורה עכשיו. החברה הפלסטינית נפגעה מאוד חזק, כלכלית ובריאותית, בקורונה. אני רואה שיש התפתחות, ואנחנו ב"עומדים ביחד" מנסים להוציא לרחובות אנשים בפריפריה – ערבים ויהודים – סביב ענייני בריאות, פרנסה ורווחה כבר מאפריל. הבעיה היא שהמחאה החברתית על דמוקרטיה הייתה חזקה, דומיננטית,ֿ אבל לא דיברה אלינו (כערבים) – לא כי לא אכפת לנו מדמוקרטיה, אלא כי אף פעם לא חווינו אותה פה, אז מה הביג דיל? אז אם לחזור ולענות על השאלה – אני חשה תסכול וכעס… ובדידות פוליטית – אבל גם שביב פצפון של תקווה, כי אפשר בלי. וכי תמיד יש לאן לשאוף.

ד"מ: אני חושבת שאני ואת די שייכות למחנה שמתרגש מהעלייה בפוליטיזציה אבל גם דואג ליום שאחרי: האם באמת יש מסר פרט ל״ביבי הביתה״? והאם אנחנו באמת מייחלים לממשלה בראשות בנט? מה התקווה שלך ליום שאחרי ביבי?

ס"ע: את חושבת נכון. אני מאוד חוששת מזה. בנט מתחזק לא כי מצביעי ליכוד ״עברו״ לבנט, למרות שיש כאלה – אלא כי המון ממצביעי המרכז רואים בבנט פתרון מהיר לסילוק של ביבי, ו/או פתרון למשבר, ובנט משתמש בקלפים שלו מאוד בחוכמה. הוא מציג ״תוכנית״ חילוץ מהמשבר, ויש לו נוכחות מאוד לא קונפליקטואלית לאחרונה, ואנשים מגיבים לזה. התפקיד של השמאל הוא להציע אלטרנטיבה למדיניות, ואני חושבת שזה מתחיל לחלחל ויש הרבה יותר סיסמאות על רווחה, על האבטלה, על מערכת הבריאות ונגד ההפרטה. לצערנו, אין אלטרנטיבה מבחינת מנהיגות (חוץ מאיימן עודה, אבל הוא ערבי), ויש גם תפקיד מאוד גדול שהמרכז-שמאל צריך למלא בכנסת. אני מקווה שיהיו לנו (השמאל ומי שברחוב) יכולת עמידה ומודעות לצורך בהפעלת לחץ לשותפות ערבית-יהודית פוליטית לקראת הבחירות.

ד"מ: אני רואה את הפגנות הנגד, את השלטים ״שמאלני טוב הוא שמאלני מת״. בתור מי שגדלה בשלום עכשיו, ועם הזיכרון של רצח אמיל גרינצווייג ז״ל, והעובדה שלא מזמן ציינו עשרים שנה לאירועי אוקטובר והיחס המתמשך של ממשלת ישראל להפגנות במגזר הערבי – זה משהו שמאוד מפחיד אותי אישית. יחד עם זאת, יש גם ניסיון בחלק מהמחאות לברוח מתג של ״שמאל״. התחזקות המחאות באפרת, למשל, והסיסמאות ״לא שמאל, לא ימין, ישר״. האם לדעתך באמת יכולה להיות ״מחאה לא פוליטית״? מה מצב השמאל הישראלי, זה שמתעקש על סיום הכיבוש, על שוויון ומדינת כל אזרחיה, לאור כל התהליך הזה?

ס"ע: זה מתחבר גם לחלק מהתסכול שדיברתי עליו קודם. כשהלכתי לבלפור בשלבים המוקדמים, הצעקות היו ״ימנים, שמאלנים, יהודים, אחים״, והמפגינים התעקשו להגיד שזה ״לא פוליטי״. אלה שטויות, כי כל דבר הוא פוליטי, ומחאה שלא תראה את עצמה כפוליטית אף פעם לא תצליח, כי היא לא מותחת ביקורת אמיתית על המערכת, ולכן לא מאתגרת אותה, והמערכת היא פוליטית. אני פחות מרגישה את זה כרגע, יש התפתחות חיובית במחאה, לשמאל חברתי-כלכלי, וזה משהו נהדר. שמאל ישראלי נתפס כמי שאוהב ערבים ורוצה לסיים את הכיבוש – והמשבר הזה מתחיל להרחיב את ההגדרה, וזה נפלא. יכול להיות שאני פשוט לא חוויתי את ההסתה נגד שמאלנים במובן הזה, כי לא רואים את הערבים כשמאלנים, אנחנו סתם ערבים. אני כן יכולה להגיד שאם נצליח להרחיב את הגדרת השמאל להגדרה חברתית-כלכלית-פוליטית, ולא רק פוליטית, זה יאתגר את הימין.

ד"מ: הרבה מהסיסמאות חוזרות על המושג "עם", או "אנחנו הרוב" וכו'. יחד עם סיסמאות שבאמת מרגשות וחודרות ללב ולנשמה, קיימת גם תמונת המצב של ישראל מפולגת יותר מתמיד. האוכלוסייה הפלסטינית אזרחית ישראל הצליחה להוריד את אחוזי ההדבקה דרמטית בגל הראשון והשני, ועדיין לא ממש נראית כמודל לחיקוי. יחד עם הכעס (המוצדק) על החרדים שמסרבים להישמע להוראות, יש גם שנאת חרדים יוקדת ומפחידה. מה המצב של המחאה אל מול הפילוג הזה? במה היא מסייעת, או אולי היא גם מחריפה?

ס"ע: זו שאלה קשה. כשאנחנו אומרים ״אנחנו הרוב יצאנו לרחוב״, אנחנו יודעים שאנחנו עדיין לא רוב – אנחנו כן מאמינים שאנחנו הרוב ששותף לאינטרסים של המחאה, אז אנחנו קוראים לאנשים להצטרף. הפילוג הזה הוא בכל החברה הישראלית, ולא רק בחברה הערבית. המקרה שלנו הוא מיוחד כפלסטינים, אבל הפילוג הזה, בייחוד בין ימין ושמאל, מחליש את השמאל כבר שני עשורים. שמאל ישראלי קלאסי מבודד חרדים ומזרחים, אפילו ערבים! שמאל עובד ״למען״ ערבים, לא איתם. במשבר הזה, שהוא כלכלי-חברתי יותר מכל דבר אחר, אנחנו כשמאל חייבים לשבור את זה, ולפתוח את הדלתות – כי נחשי מי נפגע הכי פחות מהמשבר? אנשים לבנים מהמרכז. והכי הרבה? ערבים, חרדים ומזרחים. אני מבינה את הכעס כלפי חרדים, אבל הגזענות כלפיהם היא לא מוצדקת – צריך לתת לקהילות המוחלשות האלו תמריץ, משהו כדי שייתנו אמון בהוראות. אי-אפשר לבודד אותם, להסית, להעניש בסגר ואז לצפות מהם לציית – הם נחנקים, תרתי משמע, בדירות שלושה חדרים עם שבעה ילדים. צריך גם לתת גזר, לא רק מקל, הממשלה צריכה לתת, אבל השמאל צריך לדרוש.

***

בריאיון ב-1962 אמר ג׳יימס בולדווין: ״לא כל מה שאפשר לראות אפשר לשנות, אבל אי-אפשר לשנות כלום עד שנראה את הדברים כפי שהם״. המחאה ב-2020 היא מאורע שאת השפעתו יש להבין בהקשר היסטורי ובינלאומי. האומץ של אלו שיוצאים מדי שבוע להילחם למען שינוי החיים שלהם הוא לא מובן מאליו, בייחוד בעידן של בידוד חברתי ודיכוי ממשלתי.

אבל אנחנו חייבים לזכור שהמחאה היא למען מטרה של צדק ושוויון לכול. רוזה לוקסמבורג, וכמוה ג׳יימס בולדווין, ידעו שאף אחד לא חופשי עד שכולנו חופשיים, ויש לזכור לקחים מההיסטוריה שיעזרו לנו לדרוש צדק מהותי וכולל עבור כולם. רק עכשיו אנחנו מתחילים להבין ולראות עד כמה חייהם של מיליוני אנשים מושתתים על חוסר צדק, ורבים מאלו שסובלים מחוסר הצדק המשווע ביותר אינם אפילו חלק מהתודעה שלנו כרגע. כאשר מוחים נגד אלימות משטרתית ודיכוי, יש לזכור שאש ברחובות היא שגרה יומיומית עבור רבים שגרים עשרים דקות מאיתנו, מעבר לגבול שאנחנו יצרנו. כך שאין לנו יותר, כדברי בולדווין, קשתות בענן. .

מהדורה מקוונת | דצמבר 2020
דימוי: מתוך מבט מחלל עבודה, אייבי פרנקלין