על השפה השנייה

הקרטוע הקצבי של הרכבת התחתית הדהד על הפסים בזמן שחיפשתי מושב. אצבעותיי התחקו אחר הקמטים והקימורים המוכרים על כריכת הספר שהחזקתי מתחת לבית שחיי. הרכבת לא היתה מלאה, אבל אני בדרך כלל מחפש מושב ליד החלון. עדיף שיהיה ברביעייה של כיסאות פנויים. עברתי מקרון אחד לשני, עד שמצאתי את המושב הגואל. התיישבתי בצד ימין, ליד החלון, בכיוון הנסיעה. פתחתי את הספר ושקעתי בעולמו.
הלכתי לאיבוד במסדרונות הרומן שקראתי, ובקושי הבחנתי בשתי הנערות הצעירות שנכנסו למרחב הפרטי שלי והצטרפו אליי. מטפחות הראש הססגוניות שלראשיהן הוסיפו צבע עז ומלא חיים לרקע הברלינאי הקר והאפלולי, וחשפו ששתיהן מוסלמיות. הצעירה מבין השתיים ישבה לידי, והשנייה ישבה מולה. הן דיברו ביניהן גרמנית שוטפת, ומדי פעם שמעתי אותן זורקות איזה משפט בערבית. לא הצלחתי לזהות את הניב שבו דיברו. הוא נשמע לי קצת מפרצי. לא הבנתי את הגרמנית שדיברו, אבל היא נשמעה לי מאוד טבעית בפיהן. עזבתי את שיחתן וחזרתי למסדרונות בספר שלי.
מחנק התגנב לחזי אך לא הצלחתי לפענח את מקורו.
התעלמתי מן המחנק. הוא חסר היגיון. גם אני מוסלמי, וערבית היא שפת אמי ואבי מבית. מה הבעיה? אני לא יכול להיות אסלאמופוב או ערבופוב. למרות שגדלתי במדינה שמצטיינת בשני הדברים, אני רוצה להאמין שאני הייתי הקורבן ולא המשת"פ. נענעתי את הראש בניסיון לנפנף את האוריינטליזם הטיפשי, כאילו היה זבוב שנחת על קצה הגבה הערבית שלי. הצחיקה אותי המחשבה על הגבה הערבית, והזכירה לי את הסיפור של יהודה שנהב ואליאס ח'ורי, על זה שליהודה יש גבות ערביות ולא משנה מה דתו, לאומו או איפה גדל. ערבי תמיד נשאר ערבי.
חזרתי לספר בניסיון כושל למצוא את המסדרון הנכון. קראתי את המשפט הראשון בעמוד. לא הספקתי לסיימו ומיד הרגשתי בעיניה של הנערה שישבה לידי מתגנבות לכיווני. לא, בעצם היא לא הביטה בי, אלא במה שאני מחזיק בידי. איבדתי את המשפט שקראתי, ומחשבותיי נדדו שוב. ניסיתי להרגיע את המחנק הזר ואת המועקה שהלכו והתגברו עם מבטיה של הנערה. לפתע שמעתי אותה לוחשת לחברתה בערבית, בקול שונה מהשיחה הקודמת שלהן, בזמן שהנידה בראשה לכיווני:
"את מי אנחנו שונאות? את יודעת על מי אני מדברת. אלה שהרסו לנו את המולדת?"
כאפה צלצלה על הפנים שלי. לא הבנתי על מה היא מדברת. ניסיתי לשמור על קור רוח ולא לחשוף את זה שהבנתי אותה. מי הרס למי את המולדת בין ערבית לגרמנית? הסתכלתי על הספר, וניסיתי להבין – מה הוא חשף. איך הפך החפץ הדומם הזה לראיה מפלילה לאשמה שלא ביצעתי? איך הוא הפך אותי לאדם שנוא בעיניהן?
שיט. אוי לי. איך פספסתי את זה. אני לא מחזיק סתם חפץ ביד. זה ממש לא סתם ספר. זה ספר בעברית. עכשיו הבנתי. הספר הוא זה שגרם לי למחנק. בגללו הרגשתי מועקה. המילה הכתובה על כריכתו ובין דפיו. השפה הזו. השפה העברית בברלין. הרי הרגשתי את המועקה עוד לפני המבטים של הנערות. המועקה של הנכחת העברית בברלין, ועוד מצדי. העברית היתה זרה בברלין בעבר, אך האלביתיות שלה ברגע זה אינה נובעת מזרותה לגרמנית, אלא מזרותה לערבית הפלסטינית. הרגשתי שהספר זר ומאיים ברגע שהנערות הופיעו. הרגשתי סלידה ממנו בנוכחותן. או מעצמי.
ובכן, אני מוסלמי, אבל גם פלסטיני. או שזה הפוך, אני פלסטיני, אבל גם מוסלמי. לא משנה – זה מי שאני. אבל יש בעיה עם שתי הזהויות, כי גדלתי ב-48. בכל פעם מדהים אותי מחדש שהמספר 48 מעולם לא היה מספר עבורי. מעולם הוא לא היה תיאור זמן או שנה. 48 עבורי תמיד התייחס למקום. כן, בסדר, ברור לי שעבור רבים זה פשוט ישראל, אבל אני קורא לה 48. או פלסטין. או האדמות הכבושות. אני לא אוהב את השטחים, והרי אני לא מדבר על השטחים – אני מדבר על הקו הירוק. שגם אותו אני לא אוהב. לא משנה. אני פלסטיני, 48.
גם עברית היא לא רק שפתו של האחר עבורי. עברית היא גם שפתי שלי, לא פחות מהערבית. אולי לא שפת אם במובן הקלאסי, הרי גם אמי פלסטינית מוסלמית. אבל אין לי ספק שעברית היא שפת ילדותי לא פחות מהערבית. בילדותי גדלתי בבית מרוחק מן הכפר. טוב, גם עם המילה כפר יש בעיה, אבל הרי ג'ת היא כפר. לא משנה, גדלתי בבית מרוחק מן הכפר. זה היה אזור פריפריאלי לכפר, ולא היו לנו אישורי בנייה אז. גם לא תשתית טלפון, כבלים, אינטרנט, חשמל. כלום. אז השגנו הכול משכנים רחוקים. אין לי מושג איך זה עבד אז, אבל הבית שלנו לא היה מוכר בעיני המדינה. אפילו הכביש שהוביל אל הבית מהכפר היה רק דרך שסללה מכוניתו של אבי בכל פעם שהוא נסע הביתה. זה היה מזמן. אבל הכפר גדל והפך ל… ל… לא יודע למה הוא הפך. ברור שלא לעיר, אולי לכפר גדול. מנאר חסן קוראת לזה "כפר בהיריון". נראה לי שזה מה שהפכנו להיות. בכל מקרה, בזמנו, בילדותי, בגלל המחסור בכל התשתיות נאלצתי להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה, והתחנה היחידה היתה החינוכית. ככה למדתי עברית והיא הפכה לשפתי גם כן. לא פחות מהערבית.

הרמתי את מבטי באימה אל שתי הנערות. מצד אחד, אני לא רוצה לחשוף את העובדה שהבנתי אותן בערבית, כדי לא להביך אותן, ומצד שני, אני רוצה לפרק את התפיסה שלהן שעברית היא רק שפת הציונות ששימשה בידי מי ש"הרסו לנו את המולדת". אני רוצה לצרוח ולהציל את השפה מהמלכודת הזו. זו גם השפה שלי. אני רוצה להפקיע את השפה מידי המדינה ואלימותה. כן, אני מודע היטב לכך שגם השפה ממולכדת, ושהיא טעונה במילון הישראלי, באידיאולוגיה הציונית ובשיח המיליטריסטי שמלווה אותה. אבל זו גם השפה שלי. במקביל ללימודי האותיות בערבית בבית הספר, התחלתי ללמוד את האותיות העבריות בבית. בעיקר מהטלוויזיה. אני מודע למידת גזילת זכותי לשפה ולהולדתה של העברית כבת לא חוקית על לשונו של ילד שרק רצה לראות טלוויזיה. אבל זה היה המצב.
כשהתחלתי לקרוא ספרות, מצאתי מפלט בספרייה העירונית של באקה, שהיתה העיר הקרובה ביותר. ספרות פנטזיה ומדע בדיוני היתה עיקר ענייני, ומהר מאוד סיימתי את המלאי המצומצם שסיפקה הספרייה בערבית. עברתי לקרוא בעברית, אבל לא רציתי ספרות ישראלית. לא יודע איך התגבשה בי ההחלטה, אבל זה קרה כבר מההתחלה. רציתי עברית, לא ישראלית. מצאתי נחמה בתרגומים לעברית. הספרים הזמינים בארץ בערבית היו מוגבלים מאוד. מדיניות הסחר של המדינה היתה ברורה מאוד לכולם – לא היה מקום לתרבות ערבית במדינה, שכן כל ייבוא ספרות ערבית היה בגדר "מסחר עם האויב". כך, בגיל עשר, עברתי לקריאה בעברית, וזה המשיך ללוות אותי.
הרמתי את מבטי אל הנערה שישבה לידי. לא הצלחתי לזהות את מקור הניב שלה. הוא לא היה פלסטיני, אבל היא אמרה "הרסו לנו את המולדת", אז היא כנראה בכל זאת פלסטינית. אולי פליטה? אבל הניב שהיא דיברה בו גם לא היה סורי או לבנוני. היה בו קצת מן המפרץ, אך הוא היה מהול ברוח פלסטינית. אנרגיה שכזאת, שרק פלסטיני אחר יכול לחוש בה.
המשפט הדהד בראשי, "את מי אנחנו שונאות? את יודעת על מי אני מדברת. אלה שהרסו לנו את המולדת?"
הרגשתי את כובד השיפוט שלה מועמס על גבי. הרגשתי את משא ההנחה שלה. האירוניה לא חמקה מעיניי; גם הן קורבנות של המורכבות הפוליטית, לא פחות ממני. הן שונאות את השפה, בגלל מה שדובריה עושים. אני אמפתי כלפיה כי היא מסמלת את הנוסטלגיה של ילדותי. אבל הספר שלי לא היה ציוני. אני דוחה את ההנחה הזו מן היסוד. זה ספר מתורגם לעברית. זו לא ספרות ישראלית או עברית, שניסיוני המועט איתה היה לא נעים או בלתי מהנה, בלשון המעטה. בספרות הישראלית הקאנונית אני תמיד האילם, הפרימיטיבי או האלים. כן, אני מכיר את הספרות של בולי וקניוק וגרוסמן, אבל הם לא משביעים את תאוותי הספרותית. שלושתם מתנדנדים בין אוריינטליזם ועליונות שבה אני נאלץ לשרוף יער כדי לחשוף כפר. אבל האין אני נופל לאותו מלכוד שנקלעו אליו שתי הבחורות בהכללה מן הסוג הזה? הרי בטוח שלא כל הספרות העברית היא כזו. ועדיין, אני מבין היטב כי אף חייל לא ייוותר אילם בשפה ששמע בה את קריאות הקרב. אף ציוני לא ייוותר אילם בשפה ששמע בה את התבטאויות מנהיגיו. האומנם?
הנערה הגיבה למבטי במבט משלה ועינינו הצטלבו. הרגשתי צורך להגיב.
אז אמרתי בקול – בערבית – "אנא פלסטיני". מבלי להוסיף 48. אני פלסטיני.
הבעותיהן שיקפו הפתעה תהומית והבנה תמימה שאין לשפוט ספר לפי הכריכה שלו. הספר העברי שבידי הפך למטאפורה ברורה מדי. בניסיון לגשר על הפער בינינו, חשבתי שעליי להסביר להן שהעיסוק שלי בשפה העברית הוא לא תמיכה במדיניותה של מדינת ישראל, אלא משהו שנכפה עליי. יש בזה ניסיון להצדיק את עצמי. האם אני באמת צריך להסביר את אי-הציונות שלי? האם אני צריך להסביר את השליטה שלי בעברית? אני דוחה לחלוטין את הבלעדיות הציונית על העברית. זכותי ובעלותי על השפה הזו הן חלק מהותי מהזהות שלי. אולי היא נכפתה עליי בכוח, אבל האלביתיות שלי בעברית היא חלק מהזהות שלי. הדו-לשוניות שלי היא מציאות שנכפתה עליי, בדיוק כפי שהפליטות נכפתה על שתיהן. אבל האם זו לא המציאות שכולנו רוצים להתנגד לה? האם השפה אינה כלי לשליטה במציאות ובהשלכותיה? המחשבה העלובה על הכוח שבידיעת שפת האויב עברה במוחי. אני שונא את הטענה הזה. היא לב ההצדקה ללימוד ערבית בישראל. אני לא רוצה לאמץ אותה. לֹא. עלינו לשחרר את השפה מבעלות אידיאולוגית, במקום לתמוך ולהצדיק אותה. אני לא בטוח אם זה אפשרי בכלל. אני רוצה בעלות מלאה ולגיטימית על העברית. אני רוצה לעצב אותה מחדש בדמותי.
כדי לשחרר אותה.
או לשחרר אותי.
רציתי שהרכבת תמשיך בנסיעתה דרך הנופים החיוורים של ברלין, כדי שהשיחה שלנו תחשוף את מרקם החוויות המשותפות שלי ושלהן. פליטים פלסטינים עם חיים שונים. רציתי שהבנות, שנזהרו בהתחלה, יתחילו להבין את מורכבות הזהות שלי ואת נקודות המבט המרובות של החוויה הפלסטינית. בפלסטין ומחוצה לה. רציתי שיבחנו את הגרמנית הטבעית שלהן כמו שהן בוחנות את העברית שלי. אין מה להשוות, השוואות זה מסוכן. רציתי שהלחישות העוינות שלהן יהפכו לדיאלוג שחוצה גבולות פוליטיים. רציתי שנמצא מכנה משותף בהכרה בכך שהשפה היא ישות דינמית ומתפתחת, לא מוגבלת לגבולות גיאופוליטיים. רציתי להחליף איתן פרטים כדי לשמור על קשר. רציתי להזמין אותן לבקר בג'ת ולראות את כל האדמות שהופקעו. רציתי ללמד אותן על מילים שלמדתי בעברית וגיליתי שמקורן בגרמנית.
רציתי שכל זה יקרה. או שחלק מזה. הרכבת נעצרה, כך ששתי הנערות לא נאלצו לשאת לאורך זמן את כובד הצהרתי – "אנא פלסטיני". הן מיהרו לרדת בתחנה, והשיחה שלנו נגדעה.

מהדורה מקוונת | פברואר 2025
דימוי: You Should've Seen the Other Guy 2024 יותם גורן, ארץ עיר