על התערוכה "חלומלאלוהים" של רות פוירשטיין

"יש חלומות מסוימים שאין לחלום", כתב דה מיסה, מראשוני המשוררים המקוללים בצרפת, "אם רוצים אי פעם לישון בשלווה". חלומלאלוהים הוא אחד מהם, כנראה הקשה מכולם. כיצד נראה אותו חלום על אלוהים? במה חוזָה החוזָה? על שאלה זו משיבים ציוריה של פוירשטיין. בציור "חיזיון" נראית אישה, בת-דמותה של האמנית, מוקפת מלאכים וקדושים על רקע עיר דמוית ירושלים. היא ניצבת תחת קשת אבן עבה ומביטה הרחק-הרחק, או פנימה.

שם אני מזהה את היסוד הראשון בחזיונותיה של פוירשטיין: הכאב הוא החזיון, החזיון הוא הכאב. העור מקולף; תחת העור מתגלה שכבה מסוימת של בשר ועצמות, שאמנם אינה נעדרת חיים אך היא נעדרת הגנה – כמו העיניים. הגוף אצל פוירשטיין עירום כמו העין, פגיע כמותה, חוזה בנסתרות כמותה. במדע העליז ניטשה כותב על הנבואה כי כמו ציפורים מסוימות, היכולות לחזות את מזג האוויר מתוך כך ששינויים סמויים בו ניכרים בכאב שהן חשות עוד בטרם בני האדם חשים בהבדל, כך גם נביאים "חוזים מתוך הכאב שבבשרם" עוד בטרם בני האדם חשים (ואולי לעולם לא יחושו) בחורבן. הנבואה של דמויותיה של פוירשטיין עוברת בבשרן, חשוף כמו גלגל העין, רגיש כמוהו, כואב כמוהו.

אכן, להימצא בקשר עם אלוהים זה דבר קשה. ציוריה של פוירשטיין ממחישים שהמפגש עם האל איננו מבורך או מקולל, הוא גם וגם. לא קל להיות נביא, זאת אומרות לנו כל המסורות גם יחד. ומכאן אנחנו מגיעים לאחד הקשרים הסבוכים בציוריה של פוירשטיין, המשוררת-האמנית, שנוגע לפרדוקס מכונן בתולדות הקשר בין שירה לאמנות. אם לסינג קבע בלאוקון: או על גבולי הציור והשירה כי השירה מתרחשת בזמן ואילו האמנות בחלל אבל שתיהן שואפות לייצג את אותם הרגעים – ומתקשות בכך – הרי שאמנותה של פוירשטיין מוסיפה לכך ממד תיאולוגי בוער: אם השירה היא דבר הנבואה, הרי שהציורים מתארים את רגע קבלתה. האם הם החיזיון עצמו או האופן שבו הוא מתקבל? אך המסורת מבהירה לנו שאין כל הבדל בין השניים: הנבואה היתה מאז ומתמיד שירה לירית שבאמצעותה תיארו החוזים את עצמם, מוכים על ידי החיזיון, חשים את כאבו בגופם, אחוזי חיל ורעדה מנוכחותם של אלוהים ושליחיו המלאכים. "כל מלאך מעורר פלצות", כתב רילקה, משורר שפוירשטיין עמלה על תרגומו. נבואותיה הופכות לדיוקנאות עצמיים של הפחד לנוכח המלאך.

היסוד השני של חזיונותיה של פוירשטיין מתגלה במתח בין הריבוי, שביסודו הוא אלגורי, לבין החוזָה האחת – הנבחרת או המקוללת. העצים המקיפים את החוזה אינם ריאליסטיים; העיר שמאחוריה אינה עיר מסוימת אלא ריבוי מוזיקלי של בניינים. כשציירי הרנסנס המוקדם ציירו רקע, היתה זו מחווה מלאכותית שנועדה לעטוף את הנושא, להבליטו ולהטמיעו בעולמנו אנו. הילות הקדושים, אותן שמשות זהובות בנות האיקונות הביזנטיניות, הצטמצמו לחוטי אור עגולים עד שנעלמו כליל במאה החמש-עשרה. במאות הבאות הפך הרקע למסוים, מתוארך, טבוע בימיו ובעירו של הצייר.

ב"נפילים" הרקע שומם, קדמוני, משני למשפחה הגרעינית. ההילות המקיפות את ראשן של הדמויות לבנות, בקו דק אך בוטח. כפי שהרקע מופשט כך הנפילים מופשטים, גופם מכיל את איבריו כמערכת סמלים, דבר-מה אופייני לאמנות ארכאית. אך הציור הזה, אף שהוא מזכיר קמעה את הפרימיטיביזם של ראשית המאה העשרים, מציג בפנינו מדרש על התרבות השואפת להציג בפני עצמה את ראשיתה – שהיתה גם נפילתה מחיקו של האל. לפוירשטיין אין עניין בדיוקן האישי ובמישורי האופי שהוא מבקש לחשוף. הדמויות בציוריה, אם יש בהן התפתחות, מתקדמות מדיוקנה העצמי על עבר הנפיל הקדמון. אך הנפילים נפלו יחד כמשפחה. האישה מערסלת בידה תינוק. וכאן, בפרימיטיביזם השומם הזה, מתגלה יסוד נוסף, נוגע ללב, אצל פוירשטיין: ההחזקה, ההנקה, הליטוף והשמירה. ולפתע, בסיבוב השלישי או הרביעי בתערוכה, אני מתחיל לזהות בתוך הציורים ובין הציורים קשר דורי אמיץ של נחמה.

כך יוצרת התערוכה קשר בין הזמנים ובין המקומות, המתגלה באבולוציה הפיגורטיבית שבין הציורים וכן בריבוי בתוך הציורים עצמם. אני שואל שוב, כיצד נקרא את הריבוי בציורים שלה? אני מבקש לקרוא אותו כריבוי בזמן – מה שמקרב את ציוריה של פוירשטיין צעד נוסף לכיוון השירה, האמנות שנמשכת בזמן. התבוננו, למשל, בדיפטיך "אשת לוט והפרידה מחיות העיר". שם, בצד השמאלי, ניתן לראות את אשת לוט מוכפלת ארבע פעמים: מביטה אל עבר העיר שעזבה, סדום, ואז אלינו. ובאשר היא מביטה אלינו היא אוחזת בידה ביצה. רגעי העזיבה מתוארים זה לצד זה, כמעין "נרטיב רציף" (Sequential Narrative), טכניקה שרבים מציינים את ראשיתה ברקמות של ימי הביניים, שבהן נרטיבים דתיים דחוסים תוארו בתמונה אחת. אך הנרטיב הרציף נקשר בדיפטיך הזה לא רק לרגעי העזיבה ולדרמה של המבט: בחלקו הימני מתוארות חיות דמויות כלבים שהופכות לבני אדם במעין אבולוציה מואצת. מלאך אוחז את אותה אשת לוט, המלטפת בפעם האחרונה את אחת מאותן חיות עיר, ספק מציל אותה מהן ספק חוטף אותה מקרבן. אני רואה בכך סמל לתיאולוגיה הייחודית לציוריה של האמנית, שבה אי-אפשר להפריד בין מלאך ההצלה למלאך החבלה.

התערוכה עוסקת במפרק – אולי המפרק הדרמטי ובעל המשמעות התיאולוגית החריפה ביותר בגוף האדם: הצוואר. שם הראש מחובר לגוף ושם הראש ניתק ממנו. כשהיא מכנה את ציורה "נפשי עולה על גדות בשר", אין מדובר בהעפלה אלא בעלייה על שרטון, בטיטניק הנפש שנשברת וטובעת עם מגעה במציאות. שני העולמות האלה מתנגשים באזור הצוואר, שהופך בציור הזה לגיד חשוף הנושא משקל עצום. בצד הימני של הדיפטיך מביטות אליך, או לכיוונך, ארבע דמויות. אנחנו מכירים אותו, את המבט הזה. זה המבט הנישא אלינו מפינות רחוב, מביבים, מתוך ראשים שמחוברים לגופים שבורים. מבטיהן דומים לאלה שתזהה בפינות רחוב מסוימות: מבטיהם של אלה שתכנה, בעודך ממהר ממקום למקום, משוגעים. יש בציור הזה דבר-מה ששייך לעולמות התחתונים, יסוד עמוק של קללה, והוא חוסר היכולת להשקיט את המבט ולמשול בו. הדמות המרכזית בציור מביטה בך, המתבונן, באותה סקרנות של מי שפקד אותו מלאך חבלה ומבטו לא ישוב להיות כשהיה. כך, ניתן לקרוא את התערוכה של פוירשטיין כסיפורה של הנפש שפקד אותה אלוהים והיא מיטלטלת בקו הדק שבין הנבואה לבין השיגעון; מבטה של החוזה פונה אחורה, לאותה קריה חרבה או שעתידה להיחרב – סדום או ירושלים, היינו הך – ונפשה מתקשה לעמוד במשא; צווארה מתקשה לשאת את ראשה.

בשלושת הטריפטיכים הנקראים "האגם", המוקדמים ביותר בסדרה, אנחנו מתוודעים לחזיונות של החוזה. כמו בסרטים מסוימים, השולטים בטכניקת ה-shot וה-reverse shot, התערוכה מטלטלת אותנו בין העיניים לבין מה שחזו העיניים שבראש המחובר לצוואר. נראה כאן את אותן פני מסכה שספק כבר קמלו ספק טרם קרמו עור וגידים, משותפות ליצורים הנעים על הרצף בין האדם והחיה. אבל אנחנו מזהים כאן את אותו יסוד שלישי שהוציא אותנו לסיבוב נוסף בתערוכה: הדמויות מערסלות זו את זו, חובקות זו את זו, מנחמות, מניקות. בתחתון מבין הטריפטיכים ניצבת אישה, הילת שמש מקיפה את ראשה, ופטמותיה שופעות חלב שניגר ומתמזג בקרקע. בציור המקביל, בצד השמאלי, נראית אותה דמות, בטנה הריונית, מצביעה שמאלה, והחיות-אנשים זוחלות לשם. בטריפטיך שמעל נראה אותו רצף מערסל של דמויות אנושיות ויצורים, היוצרים מעין פרטיטורה מוזיקלית, רצף הרמוני, כמעט אבולוציוני אבל לא בדיוק, שבו שורת החיות-אנשים בוקעת דרך חור בצווארה של הדמות בפאה השמאלית של הטריפטיך.

כל האמנויות שואפות למצב של מוזיקה: כך כתב וולטר פטר, מגדולי מבקרי הרנסנס. בתערוכה הצנועה של פוירשטיין צריך לעבור כמה פעמים. או אז נוצרות שתי מלודיות, שנעות זו סביב זו בקונטרפונקט שובה לב: מלודיה אחת נעה סביב עלילתה הנבואית של בת-דמותה של האמנית, זו שעיניה פעורות כחוזות בנסתרות, צווארה מתוח במאמץ, נפשה מקוללת. מלודיה שנייה טמונה ברצף האינטימי, המלטף, המחבק, המניק, בין החיה והאדם והנביאה והמלאכים, המתבוננים ונוגעים זה בזה בניסיון נוגע ללב לנחם ולהתנחם. אלו שתי המנגינות של החלום.

מהדורה מקוונת | ינואר 2025
דימוי ראשי: עירוח, 2024, עפרונות על נייר, 56X35

פרטי עבודות:
אשת לוט והפרידה מחיות העיר, 2024, עפרונות על נייר, 56X35
חזיון, 2023, עפרונות על נייר, 61X46
האגם א, 2018, עפרונות על נייר, 63X28
האגם ב, 2018, עפרונות על נייר, 63X28
האגם ג, 2018, עפרונות על נייר, 63X28
נפשי עולה על גדות בשר, 2019, עפרונות על נייר, 41.5X28
נפילים, 2023, פסטל על נייר, 61X46

עבודת סאונד – טקסט והקראה: רות פוירשטיין; הקלטה ועיצוב סאונד: איתי ברקוביץ'.