על חתול הנם על שרוול, ועוד סיפורים
לפני כעשרים וחמש שנה התמזל מזלי לשמוע את אחת ההרצאות הנדירות של יואל הופמן, שלא במסגרת עבודתו באוניברסיטת חיפה. ההרצאה עסקה בניסויים בבעלי חיים.[1] מי ששמע את ההרצאה ודאי לא יופתע לגלות שכל אחד ואחד מספריו של הופמן מספק רגעי חסד רבים אשר במרכזם עומדים בעלי חיים. גם בספר סיפורים, שיצא לאור לא מכבר, הקורא מכיר טובה לכלב השחור שנוקם את נקמת תלמידי בית הספר ומטיל את מימיו על נעליו של "אבק", המנהל חמור הסבר.[2]
כלבים רבים בעלי חן וח"ן מופיעים בספריו של הופמן. בין היתר זכורים לטוב הכלב הפירנאי הגדול בעל העמקות והכלב השחור השעיר "שכמה מן הרישים שבהימליה הגיעו אולי למעלתו הרוחנית אבל נפלו ממנו במובנים אחרים", שניהם מופעים בספר .Curriculm Vita[3] אהבתו של הופמן לכלבים אמנם רבה, אבל מכאן ואילך אני מעוניין להקדיש כמה מילים דווקא לחתול.
כך כותב הופמן בספרו מצבי רוח: שֵׁיח' אֶחָד מִכַּת הַסּוּפִים רָאָה שֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת הַתְּפִלָּה. הוּא קָם מִן הַדַּרְגָּשׁ וּבִקֵּשׁ לָלֶכֶת לַמִּסְגָּד. אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁחָתוּל יָשַׁן עַל שַׁרְווּל הַגְּלִימָה שֶׁלּוֹ הוּא גָּזַר אֶת הַשַּׁרְווּל וְהָלַךְ לְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁיָּדוֹ הָאַחַת מְכֻסָּה וְהַשְּׁנִיָּה עֵירֻמָּה. הֶחָתוּל כְּבָר מֵת וְגַם הַשֵׁיח' הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ אֲבָל מִדֵּי שָׁנָה עוֹלִים לָרֶגֶל רִבְבוֹת מַאֲמִינִים וְכוֹרְעִים לִפְנֵי הַשַּׁרְווּל. כַּמָּה מֵהֶם זוֹחֲלִים עַל גְּחוֹנָם (כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַנּוֹצְרִים שֶׁבָּאִים לְפָטִימָה שֶׁבְּפוֹרְטוּגָל אֶל קִבְרָם שֶׁל יַלְדֵי הָרוֹעִים שֶׁרָאוּ אֶת הַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה בַּשָּׁמַיִם) מִקְּצֵה הָעֲיָרָה, לְכָל אָרְכּוֹ שֶׁל שׁוּק הַתַּבְלִינִים, עַד לַמִּסְגָּד שֶׁבּוֹ שָׁמוּר הַשַּׁרְווּל.
וּמִכָּאן הַצִּוּוּי "הֱיֵה שַׁרְווּל לָעוֹלָם". אִם הָאִשָּׁה שֶׁלְּצִדְּךָ יְשֵׁנָה וְרֹאשָׁהּ עַל זְרוֹעֲךָ וְאַתָּה צָרִיךְ לָקוּם לְבֵית הַשִּׁמּוּשׁ עָלֶיךָ לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשָׁהּ בִּזְהִירוּת עַל הַכַּר שֶׁלְּצִדְּךָ (כַּמָּה גָּדוֹל הַפִּתּוּי לוֹמַר "עָלֶיךָ לִכְרוֹת אֶת זְרוֹעֲךָ") וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תָּעִיר אוֹתָהּ.[4]
האנקדוטה הזאת, שמשתלבת בטבעיות רבה בספר, היא סיפור נפוץ בעולם המוסלמי. סיפור דומה סופר גם על הנביא מוחמד, שהיה ידוע בחיבתו לחתולים ואף סופר כי היה לו חתול אהוב במיוחד בשם מוֹעֵזַּה. במסורת זו על הנביא מוחמד הוא מתואר חותך את שרוול בגדו, כדי לא להפריע לחתולה להאכיל את גוריה שזה עתה נולדו. בהמשך הסיפור אף יוחסה לנביא הקביעה כי כאשר בעל חיים פונה לעזרה, חובה לעזור לו.[5] אחד הסיפורים הנודעים ביותר על "החתול הישן על שרוול הבגד" סופר על השייח' אחמד א-רְפַאעִי, מייסד המסדר הסופי הנודע הקרוי על שמו. ייתכן שסיפור זה התגלגל אל ספרו של הופמן. שרה סבירי תרגמה אנקדוטה קצרה זו בספרה הסופים:
סיפרו: אירע שחתולה התנמנמה על שרוול בגדו של השיח'. כשהגיע מועד התפילה, גזר השיח' את השרוול כדי לא להפריע לה. כשחזר מהתפילה מצאה ערה. הצמיד את השרוול אל הבגד ותפר אותו בחוט באומרו: לא קרה שום דבר.[6]
הסיפור הזה על "חתול הנם על שרוול" אינו ייחודי לעולם המוסלמי – ניתן למצוא אותו בתרבויות שונות. כך לדוגמה בדימוי המופיע על חריטה יפנית עתיקה אפשר לראות צעירה יפנית החותכת את שרוול הקימונו שלה כדי לא להפריע לחתול הישן את שנתו.
אך כאמור, באסלאם היה יחס מיוחד לחתולים. בספרו של ד"ר חוסני אל-ח'טיב שחאדה על וטרינריה באסלאם של ימי הביניים, הוא קובע כי החתול נחשב לחיית המחמד האהובה ביותר בעולם המוסלמי. בספרו ד"ר שחאדה מביא דברים מתוך זיכרונותיו של הטייל הפלמי יוּס וַאן גִיסְטֵלֶה, שביקר בלבנט במהלך המאה ה-15. הטייל הפלמי מספר על בית מחסה לחתולי רחוב, תופעה שהיתה ככל הנראה ייחודית לעולם המוסלמי באותן השנים.[7]
עוד סיפור שנפוץ מאוד בעולם הסופי בנוגע לקשר המיוחד בין שייח' לחתולו סופר בין היתר על השייח' הסופי הנודע בן המאה ה-13, מוֹלאנא ג'לאל א-דין רוּמי.
לסיום אחתום בתרגום של אנקדוטה שובת לב זו מתוך הספר מעלותיהם של יודעי הח"ן מאת אחמד אַפְלַאכִּי:
כמו כן, באותם הימים התהלך אדוננו רומי במדרסה המבורכת שלו, וזעק זעקות שבר ואנחות מכמירות לב. בתוך כך, נמצא בבית חתול. החתול התקרב ברוב כאב, וצווח וזעק. כבוד מולאנא חייך ואמר: "האם תדעו מה החתול האומלל הזה אומר?" כאשר השיבו הנוכחים בשלילה, ענה אדוננו, "הוא אמר: 'בימים אלה תצא בשעה טובה אל הממלכה שמעל ותשוב אל מכורתך, ואילו אני האומלל מה אעשה?'"כל החברים זעקו מרה והתעלפו. לאחר הסתלקותו של אדוננו מהעולם, במשך שבעה ימים ולילות תמימים, אותו חתול לא אכל ולא שתה, צנח ומת. מָלַכֶּה חַ'אתוּן, בתו היקרה של אדוננו, עטפה את החתול בתכריכים וקברה אותו אחר כבוד, סמוך לחלקת הקבר המבורכת של המשפחה; דברי מתיקה הוכנו עבור באי הלוויה, במעמד הקבורה.[8]
מהדורה מקוונת | ספטמבר 2022
דימוי: MonoType 3, 2016, מתוך MonoType – לנה צ'רמושניוק.
[1] קישור לתמלול של ההרצאה שנמצא ברשת.
[2] יואל הופמן, סיפורים, בן שמן וחיפה: כתר ופרדס, 2022, עמ' 47.
[3] יואל הופמן, Curriculum Vitae, ירושלים: כתר, 2007, קטעים 48 ו-97.
[4] יואל הופמן, מצבי רוח, ירושלים: כתר, 2010, קטע 44.
[5] על המסורת הזו ראו: Housni Alkhateeb Shehada, Mamluks and Animals, Leiden, Boston: Brill, 2013, p. 78
[6] ראו שרה סבירי, הסופים – אנתולוגיה, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2008, עמ' 427.
[7] Housni Alkhateeb Shehada, Mamluks and Animals, p. 77-78
[8]T. Yazıcı (ed.), Aflākī, Manāqeb al-ʿārefīn, vol. 2, Ankara, Dunyā-yi kitāb, 1976, p. 580
