עצם חשופה
בית אמי ניצב בקצה רחוב חד-סטרי המרוצף באבנים הולנדיות במושבה פרברית אמידה בשרון. לא מדובר בבית שעמד שם מאז ומתמיד. לא גדלתי בו. הבית הזה נכנס לחיינו מתוך הסכמה שאין ברירה אלא לבנותו כדי ליצור מקום שבו נוכל להתכנס שוב כמשפחה – אמנם משפחה מפורקת, אבל משפחה. הרחוב שהוא נמצא בו שומם בכל שעות היום. בלילות חונות בו המון מכוניות, ובשעות הצהריים לא חונה בו שום מכונית, אבל חוץ מזה לא מתרחש ברחוב הזה שום דבר – אנשים לא צועדים בו, והתריסים המופנים אליו מוגפים תמיד.
לילה אחד, לפני כשנתיים, באחת התקופות שבהן התגוררתי בלית ברירה בבית אמי לזמן-מה, יצאתי בערב לרחוב להאכיל את החתולים הרבים שאמי נוהגת להאכיל. הייתי אז בין עבודות, נואשת לכסף, ולכן השכרתי את הדירה שלי לאחרים, ארזתי תיק גדול ואת החתולה ובאתי להשתכן בעצמי בחדר במרתף שעמד אז ריק. באותו לילה, בזמן שפיזרתי ערימות קטנות ושוות בגודלן של מזון חתולים יבש וזול, הופיעה פתאום מכוניתו של השכן שגר בבית הסמוך לבית אמי, בלמה בחריקה, חנתה, והשכן יצא ממנה לבדו עם בקבוק יין ביד, לא זיכה אותי במבט, ונכנס מיד לביתו, שהיה חשוך לגמרי.
אשתו עזבה אותו זמן קצר לפני כן, כך אמי סיפרה לי. מעולם לא ראיתי אותה, אבל הייתי שומעת אותם צועקים ואת הילדה שלהם בוכה. אותו שכן ואשתו, שבינתיים עזבה, היו בביתם בלילה שבו נפלתי אל תוך הבור בחצר. הם שמעו את הצרחות שלי, כך הם סיפרו לאימא שלי אחר כך. אני לא זוכרת כמה חזק צעקתי, אבל יחד עם האמבולנס הגיע גם צוות צילום של ערוץ טלוויזיה מקומי והתחיל לשאול שאלות. אני לא יודעת אם מישהו ענה להם, אבל אני זוכרת שכשהרימו אותי מהבור, שעומקו שני מטרים ושבעים סנטימטרים, רתומה לאלונקה, אחד הפרמדיקים כיוון אליי את הפלאפון שלו וצילם אותי. מבעד לגלי הכאב שהתחילו לשטוף את הרגל ואת הגב שלי, שנשברו בכמה נקודות, הבחנתי בו מחזיק את המכשיר בשתי ידיו, מכוון אותו אליי ומצלם. אני זוכרת אורות אדומים מהבהבים באוויר הקריר של ערב חג שני, את קולותיהן הבוכים המתערבבים זה בזה של סבתי ואמי, את חמימות המורפיום שהוזרק לגופי ברגע שהשכיבו אותי באמבולנס וגזרו לי את המכנסיים ואת הכעס שהצלחתי לחוש כלפי האדם שצילם אותי בתוך הכאוס המוחלט ששרר סביב.
הנפילה התרחשה בביקור הראשון שלי בבית לאחר שבנייתו הסתיימה. את ערב החג הראשון החרמתי, ובערב החג השני התרציתי והגעתי לביקור. אבא שלי השאיל לי את המכונית שלו, וידעתי שאם רק ארצה, אוכל לחזור לדירת השותפים שלי בפלורנטין כבר באותו לילה במקום להיתקע במשך החג כולו עם כל מי שהיה אמור לשהות בבית – אמי, אחותי, סבי וסבתי. החניתי את המכונית ונכנסתי בשער הבית, שעמד עדיין ללא שער. הייתה שם רק מסגרת של שער – מפתן בטון נמוך שמסמן את המקום שבו שטח הבית מתחיל ושטח הרחוב נגמר.
נכנסתי. מולי, במרכז הבית, השתרע סלון מרובע ורחב, פתוח מצד שמאל למטבח שבמרכזו אי גדול עשוי שיש אפור בהיר. סביב המטבח, במקום קירות, הותקנו דלתות הזזה מזכוכית שמעברן השני נראתה, שרויה בחושך, הגינה. סבי וסבתי ישבו על ספת הבד החדשה – ספה בצבע אפור כהה בצורת חי"ת, שכריות בגדלים ובצבעים שונים היו מונחות עליה – וצפו בתוכנית אקטואליה, ומסביבם עיתוני החג. זה מראה שראיתי לא מעט בשנים שחלפו מאז: שניהם שרועים בדיוק כך, סבתי אחרי שבישלה וקרצפה, וסבי בלי שזז אפילו לרגע.
הבנתי שכולם כבר אכלו כשאימא שלי הזמינה אותי להגיש לעצמי אוכל מהסירים שעמדו על הכיריים. התיישבתי על אחד מכיסאות הבר הגבוהים שהועמדו לצד האי, ואכלתי לבד. אחותי עלתה בגרם מדרגות שצנח מטה מאחורי הסלון והתיישבה לצדי. היא עברה לבית יחד עם אמי, וקיבלה את החדר הגדול במרתף. שוחחנו בקול הנמוך שאנחנו תמיד מאמצות בנוכחות אמי וביתר שאת בנוכחות סבתי, שנוסף על יכולת ההאזנה המשוכללת שלה ניחנה גם בכישרון לסרוק את נכדותיה במבט ארוך, חודר, לא מרפה, בעיניים מצומצמות, ואז להתמקד לעומק בחצ'קון תורן או בגבות שלא סודרו או בצמיג חדש מעל הג'ינס, וזאת כשהשבר הגדול נמצא מתחת לפני השטח, ובעודה מתעניינת בשלווה בשלום החברה שלך – נו, ההיא שהתחתנה עם מתכנת.
אני לא זוכרת על מה דיברנו אז בלחש, אבל כשסיימתי לאכול אחותי ביקשה שאלווה אותה החוצה, אל הרחוב, כדי שנוכל לדבר בלי לחשוש מהאזנות סתר, וכדי שהיא תוכל לעשן סיגריה בלי לחשוש מעיני הלייזר של סבתי. הדלת הקרובה ביותר הייתה אחת מדלתות הזכוכית שחצצו בין המטבח לגינה, ואחותי פתחה אותה והתחילה להקיף את הבית בדרכה אל הרחוב. כשניסיתי לסגור אחריי את דלת הזכוכית גיליתי כמה היא כבדה, התעכבתי למשך כמה שניות, הלכתי בעקבות אחותי רגע אחרי שעקפה בור עמוק שהסתתר בעלטה, וצעדתי היישר לתוכו.
אמנם מעולם לא ראיתי את השכנה ששמעה אותי נפצעת, רק שמעתי אותה צועקת על בעלה ועל בתה, אבל מִדברים שנאמרו פה ושם בביתה של אמי למדתי שבימים שהייתה שכנה של אמי היה לה שיער בלונדיני, ושבשלב כלשהו של נישואיה, שלבסוף נכשלו, היא הגדילה את החזה שלה באמצעות שתלי סיליקון. גם את השכן ראיתי לעתים רחוקות, אבל נוכחותו הורגשה – מהחצר של אמי אפשר לראות את החצר שלו, שבימי נישואיו ניצבו בה בסדר מופתי רהיטי גינה בצבע ירוק-בקבוק על משטח מרוצף לבן, אבל בפעמים האחרונות שראיתי אותה כבר פשתה בה עזובה, הרהיטים הלכו והתקלפו ועלים יבשים כיסו אותה בכל עונות השנה. שני גורי חתולים שהשכן אימץ בשביל בתו הפכו די מהר לדיירים קבועים בגינה של אמי, שאמנם העלתה מופע התנגדות לא משכנע, אבל זמן קצר לאחר מכן אימצה אותם כחלק מחתולי החצר.
זמן מה אחרי שאשתו עזבה אותו, התעצבן השכן על אימא שלי מסיבות שהיא לא הצליחה להסביר לי, איים עליה במחבט בייסבול ואמר לה שהכוס שלה התייבש מרוב שהיא חיה לבד. כשאח שלי שמע את זה, הוא רצה ללכת ולאיים עליו בחזרה, אבל אימא שלי ואני אמרנו לו שיעזוב, שהשכן בחיים לא יעשה כלום עם מחבט הבייסבול שלו, שהוא עוד גבר מתוסכל שלא מסוגל להתמודד עם אישה בת שישים שחיה לבד, לא צובעת את השיער, מאכילה חתולים ולא שמה קצוץ על אף אחד ושום דבר. בלילה ההוא לפני כשנתיים, כשהוא עצר בחריקת בלמים ליד בית אמי, גם אם הבחין בי הוא לא נתן לכך שום ביטוי. המשכתי להאכיל את החתולים באוויר הלח.
אני חושבת על התאונה לעתים רחוקות, אבל חשה אותה לעתים קרובות מאוד. כשהייתי עדיין מבקרת בבית אמי בשנים שעברו מאז, הייתי לפעמים הולכת להביט בבור שאליו נפלתי, שעדיין נמצא שם בשלמותו, מלבן צר כמו קבר, שהיום ממוסגר בברזל שדרכו אפשר לראות את מעמקיו. כמו בכל אובדן מהסוג הזה, גם אדם המאבד את שלמות גופו נאלץ לעבור דרך כל השלבים המוכרים של מודל קובלר-רוס – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון ולבסוף השלמה. אני מצליחה לחזור די בקלות אל רגע הנפילה, אל ההלם האדיר שאחז בי כשגיליתי שיש רק אוויר מתחת לרגל המשוכנעת שהיא עומדת לדרוך על משטח מוצק. אחרי ההלם, הזעזוע, הבדיקה המהירה של גופי כדי לנסות להבין מה כבר לא ומה עדיין כן, נשכבתי על הרצפה הקרה עם גב שאיבד את עמוד השדרה שלו ועם רגל מרוסקת, והבנתי את גודל הזוועה. המתנתי. ובאמבולנס, תחת השפעת המורפיום, כבר חשבתי על החודשים הקרובים וידעתי: מהיר זה לא יהיה.
אלא שתהליך האבל ממאן להסתיים, ובימים האחרונים אני שוב מתמקחת עם הגב שלי, עם האגן העקום. אני מזניחה את שגרת האימונים הגופניים, מעדיפה להישאר בבית, אבל כועסת כשאני מגלה שהכאבים חזרו. גם בימים שבהם הרגל כואבת אני כועסת. הכעס מופנה כלפיה, על כך שלא כיסתה את הבור. אני תמיד כועסת עליה על שהיא לא כיסתה את הבור, אבל לפעמים אני שוכחת, לפעמים אני אפילו מוכנה לסלוח. אבל אז אני צועדת ברחוב, ובגלל צעד אחד זריז מדי הרגל מתעקמת מעט, וכאב חד זורם בפנים העקב, כמו מכת חשמל קטנה, ואני שוב לא יודעת אם הברגים שמחזיקים לי את העצמות לוחצים על העצבים או שכמו שאני חושדת – אבל לא מספרת לא אחד – החלקים הרכים שמקיפים את העצמות מעולם לא חזרו לעצמם, ולכן זה כל כך כואב. מהם אותם חלקים רכים? אני לא יורדת לסוף המחשבה הזאת, שמצמררת אותי בפיזיות שלה, אבל ברגעי הכאב המפלח אני מדמיינת שאני דורכת על עצם חשופה בלי כלום סביבה, רק עצם קשה שפוגעת בבטון.
ובינתיים החורף שוב הגיע. ריח המרק המתבשל מגיע אליי מהמטבח, ואני רצה להנמיך את האש. הירקות הגיעו במשלוח: הם נקטפו בלילה החולף והונחו מחוץ לדלתי לפנות בוקר. זה רגע שאין לו תחליף, הרגע שבו אני מגלה את טעמם העז, המדויק – מתיקותה של הדלורית, שמעמיקה במפגש הבשר עם הקליפה, מליחותו של הנוזל האצור בגבעול עלה המנגולד שלא התרכך לגמרי.
אני לוקחת איתי קערה מלאה, ששמתי בה כמה שיותר חתיכות מתפוח האדמה הבודד שהכנסתי לסיר, מתיישבת על הספה בסלון, פותחת שוב את המחשב ומשוטטת בין פרצופים של גברים זרים באתר היכרויות חינמי. אני גוללת מטה בדף, לעוד ועוד פרצופים, פותחת מדי פעם פרופיל בלשונית חדשה בדפדפן, עוברת על כל התמונות, אחר כך על הטקסט – אני עידן, בן 37 מרמת גן, או: אני בחור רגיש ואמפתי, עם נפש יצירתית שרוצה לפרוץ – ולבסוף, אם הגבר עבר את שני המבחנים, אני בודקת את תשובותיו על שאלות ההתאמה שהאתר ניסח. Should it be illegal to burn your country's flag? – לא, עניתי, אם כי רוב הגברים עונים כן. Should women be obliged to shave their body hair? – גם על זה השבתי בשלילה, וגם כאן הרבה גברים נכשלים בתשובה חיובית. אבל לפעמים, גם אם התשובות של גבר מסוים בעייתיות בעיניי, אם הוא ענה על השאלה Would you allow your partner to kiss you after giving oral sex? בתשובה:Allow? I enjoy it! – אני מוכנה לתת לו סיכוי. אבל גם זאת רק אם הוא לא ציין את פינק פלויד ברשימת המוזיקה האהובה עליו. על זה קשה לי לסלוח.
אני מושכת פנימה נשימה ארוכה, ונושפת. החתולה מהלכת על המקלדת ומאיימת לשלוח הודעות חסרות פשר לפרופילים חסרי פשר. אני סוגרת את הלפטופ ויוצאת אל המרפסת הקטנה. השכן מלמטה משמיע מוזיקה בווליום גבוה במיוחד. אני מרגישה חנוקה, שונאת אותו על שהוא כולא אותי ברעש שמחיה אותו. בו בזמן אני גם מקנאה בו על הפתרון הגרוע והחלקי הזה למצוקותיו – גם זה משהו. אני כל כך לא מאמינה בפתרונות חלקיים, שרוב הזמן אפילו חתיכת עוגה או שכטה או סטוץ לא מפתים אותי. פעם זה היה מרגיע לערב אחד, שבוע, שבועיים, ועכשיו, כלום. העונג הרגעי כבר מוכתם בידיעה שאין לי מוצא מעצמי. זה כאילו אני סובלת עכשיו אפילו יותר מבעבר. איך זה ייתכן?
ועכשיו, בחורף, הכאב הזה חד במיוחד. להקות ציפורים נודדות, החגות וצווחות בכאוס מאורגן בשמים הניבטים מהמרפסת, דוחקות בי: זוזי. אני יודעת: לא אכיר את המציאות מחדש עד שלא אנסה. ואני מחליטה לארוז מעט בגדים ואת החתולה, ולצאת לדרך.
מהדורה מקוונת | אוגוסט 2019
מתוך הספר "עצם חשופה", אשר יראה אור באוקטובר הקרוב בהוצאת פרדס, בעריכת אלי הירש
דימוי: רוני גרוס, בית, 2010
