פורט ג'פרסון-ניו יורק-רייקיאוויק-שיקגו: שיחה עם ג'סי בול

"באמת אני כותב כדי לחיות", אומר ג'סי בול למגזין אמריקאי. "כשאני כותב, משהו בי מתבהר, ואני רואה את החיים בחדות כפי שלא אראה אותם שוב כשאפסיק לכתוב. השאיפה שלי היא לחיות את החיים בלי הכתיבה כפי שאני חי אותם כשאני כותב". ג'סי בול הוא סופר ומשורר אמריקאי שנמנה עם רשימת הקולות המבטיחים של גיליון העשור של גרנטה: כתיבה אמריקאית חדשה, ופרסם בו את הסיפור טעם העץ הוא המילה לסכר טעם העץ. ספרו האחרון Census שראה אור בהוצאת Ecco במרץ 2018, הוכתר על-ידי העיתונות האמריקאית כאחד הספרים מעוררי הציפייה של שנת 2018, והסופר הבריטי מקס פורטר הגדיר אותו כאחד הספרים היפים שקרא על אהבה. שוחחנו איתו על הכתיבה כמעשה בירור בלתי פוסק של המקום החמקמק ועל הניסיון להישיר מבט באמצעות המילה.

פורט ג'פרסון-לונג איילנד

נולדתי בפורט ג'פרסון בלונג איילנד, כמרחק שעתיים נסיעה מניו יורק. זה מקום שנראה לי כסוג של דף ריק מבחינת ההשפעה עליי כסופר. כשאלכסנדר המון כותב על סרייבו, למשל, אנשים ישר מבינים שיש למקום השפעה פוליטית וקיומית, שהוא חלק מהזהות הפנימית שלו כסופר יוגוסלבי. כשאתה בא מלונג איילנד הכול זה רק מרכזי קניות ואגמים קטנים ופרוורים של העיר ניו יורק, וזה מרגיש כאילו שום דבר לא יכול להתחיל משם באמת, כאילו אין במקום כזה בכלל אפשרות של התחלה. במובן מסוים התגובה שלי ללחץ המעוות הזה לקונפורמיות בלונג איילנד, לכל הפרסומות האלה ולמרכזי הקניות, אפילו לרגשי הנחיתות שיש לאנשים כלפי העיר ניו יורק, היתה להרגיש כמו מישהו לא שייך, כמו מישהו שנדחף הצדה, ואני חושב שהמצב הלימינלי הזה של להיות משקיף מבחוץ הוא הכרחי עבור סופר.
אבא שלי רצה להיות כומר קתולי, ואמא הצטרפה למנזר כדי להפוך לנזירה. בסוף שניהם עזבו את הדת כדי לגדל אותי כאתיאיסט. אח שלי נולד שבע שנים לפניי, ולקה בתסמונת דאון. הספר האחרון שלי Census עוסק כולו בזה. ההחלטה של הוריי לדאוג לאח שלי ולצרכיו שינתה אותנו כמשפחה ושינתה אותם כאנשים. אותי זה דחף לשוליים, לא בתוך המשפחה, כמשפחה היינו מלוכדים, אבל בתוך הקהילה, בגלל היחס של אנשים לאח שלי. צעקות ממכוניות ובדיחות, דברים כאלה, אנשים יכולים להיות אכזרים. וההתנגדות במשפחה שלי לזה, היחס לדברים כמו דמיון או הצורך לפתח רגישות פנימית עמוקה, ההתעקשות לא לתת לנסיבות החיצוניות להשפיע עליך, כל אלה נתנו לי מורשת חזקה. גם אני הייתי ילד היפראקטיבי, לא הצלחתי בכלום, אז הוציאו אותי מהכיתה הרגילה שלי ושמו אותי בחינוך מיוחד. זה דווקא חיזק אותי, הבנתי שאני לא מסוגל להתרכז בדברים שלא מעניינים אותי. כשמשהו כן עניין אותי הפכתי אובססיבי לגביו, זו עוד תכונה שנראית לי מכוננת לסופר.
החינוך שקיבלתי בבית היה מאוד אירי ואיטלקי. מבחינת האוכל בהחלט איטלקי. אבא היה חצי אירי, וקצת שוודי, קצת סקוטי, קצת אנגלי בחצי השני. זה בגלל שאבותיו הגיעו לאמריקה במאה השבע-עשרה. המשפחה של אבא היתה בין מקימי העיר ניו ג'רזי. המשפחה של אמא מצד האבא שלה הגיעה מאיטליה לניו יורק בתחילת המאה העשרים, אבל מצד האמא היא היתה גם אירית, כך שאני שלושה רבעים אירי וברבע הנותר אני בין היתר איטלקי. גרנו בעיירה די עשירה. רוב האנשים בפורט ג'פרסון עבדו בניו יורק, והעיירה התחלקה לשניים. בחלק אחד גרו כל העשירים מאוד, ובחלק השני גרו כל האחרים. אני זוכר שהיו לועגים לי בבית הספר כי גרנו בשכירות, או שהיו צוחקים על התספורת שלי, כי אמא שלי סיפרה אותי. זה סוג המקום שגדלתי בו.
אבא עזב את הלימודים והלך לעבוד באחת מקופות החולים כדי לממן את אח שלי. הוא לא הרוויח הרבה, אבל המבוטחים אהבו אותו. הוא תמיד השתדל לעזור לאנשים להשיג ביטוח רפואי טוב. כשהיה לו קצת פנאי הוא אהב לקרוא ספרי היסטוריה, אז כל הבית היה מלא בספרי היסטוריה שקראתי. גם אמא אהבה היסטוריה, אבל יותר התעניינה בחיי היומיום של אנשים. איך הם חיו במאה החמש-עשרה בדנמרק? מה הם חשבו? זה סוג הספרים שהיא היתה מחפשת, ושעניינו גם אותי. זה מצחיק, כי לאמריקאים אין עניין בהיסטוריה, לא של ארצות הברית, ובוודאי לא של מקומות אחרים. זה פשוט נראה להם טרדה לדעת מה אנשים חשבו כמה דורות לפניהם או איך הם חיו. מבחינה אידיאולוגית, אבא הגדיר את עצמו כאנרכיסט, לא במובן הפוליטי של הפלת השלטון או שנאת דת או התנגדות לכל דבר, אלא יותר מבחינת האמונה בתקשורת בין בני אדם כבני אדם, בלי כל מיני הגדרות ומחיצות של מבנים חברתיים, ואני חושב שקיבלתי את זה מההורים שלי. במובן הזה אני רואה בעצמי אתאיסט ואנרכיסט.
הייתי קרוב לאח שלי. בשלב כלשהו הוא נאלץ לעבור ניתוח שהפך אותו למשותק מהצוואר ומטה. הוא עבר לבית חולים, ואני זוכר שהרבה מהילדות שלי ביליתי בלנסוע אליו ולשבת ליד המיטה שלו, להקריא לו ספרים או להביא את הגיטרה כדי לנגן ולשיר. זה שיעור לחיים לראות את עצמך עושה את זה. הבנתי שכבני אדם אנחנו יכולים לבחור ללכת רחוק ככל האפשר במילוי החובות שלנו כלפי אחרים. לא כתבתי, אבל קראתי הרבה במהלך שנות הנעורים שלי. כפי שאמרתי, היו הרבה ספרים בבית, וההורים שלי היו לוקחים אותי גם לספרייה הציבורית. קראתי כל ספר שבא ליד, ובשלב כלשהו החלטתי שאני רוצה להיות משורר. מה שמשך אותי לשירה היה התחושה שיש בה משהו חופשי. אני בן אדם ספקן באופיי, כשמישהו אומר לי "ככה זה" אני ישר חושב "רגע, למה בעצם?" ולדעתי משם נמשכתי לשירה. אני חושב שהבעיה של אנשים באמריקה היום ליהנות משירה היא שהם אומרים לעצמם "רגע, בטח יש כאן משמעות או מסר כלשהם". באמריקה מתייחסים לשירה כמו סוג של תשבץ שצריך לפענח, וזאת לא הגישה הנכונה בעיניי. אני חושב שמה שאמור להיות יפה בשיר זה שהוא יכול להיות הרבה דברים. לכן התחלתי לכתוב שירה, ובמובן הזה אני רואה בעצמי עד היום משורר.

ניו יורק-רייקיאוויק-ניו יורק

המשכתי להיות תלמיד גרוע גם כשחזרתי לכיתה הרגילה שלי מהחינוך המיוחד. המורים  חשבו שאני מטומטם, אבל אז בתקופת התיכון הצלחתי להתקבל לאוניברסיטה הפרטית היקרה ואזר קולג', כי הצלחתי במבחנים. כשהייתי בקולג' אבי ומאוחר יותר גם אחי נפטרו, וזו היתה תקופה די חשוכה. אחרי הקולג' עברתי לגור בניו יורק ואני מניח שקצת חיפשתי את עצמי. אהבתי ללכת כל היום ברגל, לכתוב שירה ולקרוא, או סתם לשבת בפארק ולשחק שח כי לא היה לי הרבה כסף. משם עברתי לניו- מקסיקו, עבדתי בכל מיני עבודות, ואז נסעתי לאיסלנד ומשם חזרתי לניו יורק כי התקבלתי לתוכנית הכתיבה של אוניברסיטת קולומביה. אחרי קולומביה נסעתי לצרפת ומשם לסקוטלנד וחזרה לאיסלנד. שם, ברייקיאוויק, הכרתי את אשתי. אני מניח שחייתי חיי נווד מאותה סיבה שאהבתי לקרוא ספרי היסטוריה. כשאתה קורא ספרי היסטוריה אתה מגלה שאנשים לא תמיד חיו או חשבו כמוך. גם כשאתה משוטט בעולם אתה מגלה שהאפשרויות שאתה מכיר הן לא האפשרויות היחידות שיש לחשוב ולחיות בעולם. באמת רציתי פשוט לברוח מלונג איילנד, ולא לחזור לשם לעולם.
אחרי ואזר ניסיתי להתקבל לכל תוכניות הכתיבה בארצות הברית ולא התקבלתי לאף אחת מהן כי המשכתי להיות תלמיד גרוע. רק קולומביה הסכימו להכניס אותי לרשימת ההמתנה שלהם ואיכשהו בנס התקבלתי. הייתי בטוח שאפגוש שם אנשים מדהימים שאוהבים ספרים ורק רוצים לכתוב, וכל אחד מהם בטח יהיה הרבה יותר טוב ממני. בפועל פגשתי אנשים שרוצים להיות סופרים בגלל המעמד שזה מקנה להם ולאו דווקא כי הם אוהבים ספרים, וזה העציב ובלבל אותי. קראו שם רק ספרים שיצאו לאור לאחרונה וכתבו עליהם ביקורות טובות, וחשבתי לעצמי, יש לנו מסורת כתיבה של אלף שנים עם כל כך הרבה ספרים יפים, וכל מה שמעניין אתכם זה מה שנכתב אתמול? זה נראה לי די עצוב. ובכל זאת היתה לי הרבה אמביציה לגבי השירה שלי, כתבתי כבר ארבעה ספרים. אז התחלתי להראות את השירים שלי לחלק מהמורים, וריצ'רד הווארד עזר לי להוציא לאור את ספר השירה הראשון שלי. זה היה מעשה כל כך אצילי מצדו.
הגעתי לפרוזה כי שלחתי מאות שירים לכתבי עת לשירה ולא זכיתי לפרסום או אפילו לתגובה, למרות שהרגשתי שיחסית למה שמתפרסם אני דווקא עושה עבודה טובה. בקולומביה פגשתי את האנשים מעולם השירה, והבנתי שהפרסום או ההכרה קשורים למי שאתה מכיר בהוצאות לאור או בוועדות הפרסים. אני בן אדם די פרקטי, ואחרי שפרסמתי ספר שירה וכלום לא קרה, לא נראה לי נכון להמשיך ללכת עם הראש בקיר. אם אני סופר טוב אז למה לא פשוט לכתוב רומן? זה משהו שנראה לי שאני יכול לעשות. הכוונה היתה להתנסות בסוג של משחק. האמנתי שכל אחד יכול לאהוב שירה אם היא תגיע אליו בדרך הנכונה.
אז למה לא לגרום לאנשים לקרוא רומן שפשוט מורכב מהרבה שירים? לכן רציתי לספר סיפור ששומר על האפשרות לצאת ממנו ולחזור אליו כל הזמן, כמו בספרים של סרוונטס או של איטלו קאלווינו, שיש בהם התענגות על המניפולציות של המספר. היה לי חשוב שהספר לא ייעלם, שאנשים ישימו לב אליו. לכן פרסמתי את הרומן השני שכתבתי Samedi The Deafness כרומן הראשון שלי, כי הוא עסק בעלילת "מתח" ובשאלה למה אנחנו משקרים? הרגשתי שזה מתאים לרוח התקופה.

שיקגו

גרתי ברייקיאוויק עם אשתי ועם הבת שלנו כשהרומן שלי יצא, והבנתי שלא אוכל לחיות רק מכתיבה. אז הגשתי למכללות בארצות הברית את המועמדות שלי כמורה לכתיבה, ולשמחתי, The Art Institute Of Chicago קיבלו אותי. כשהתקבלתי לעבודה שאלתי את עצמי איך אני הולך ללמד כתיבה. לא רציתי לצעוק על אנשים ולהכריח אותם להגיש תרגילים ולקרוא ספרים. תוכניות הכתיבה בארצות הברית יקרות מאוד, ומעטים התלמידים שהופכים אחר כך לסופרים. אז חשבתי לפחות ללמד אותם איך להיות מעניינים. שידעו לייצר עניין גם אם חסרה להם היכולת הווירטואוזית לשחק עם מילים. פיתחתי קורס שאני מלמד עד היום על אמנות השקר. אתה לא חייב להיות סופר או אפילו אמן כדי להשתתף בקורס. אני מלמד את התלמידים שלי, לדוגמה, לתכנן שקר ולספר אותו לבן משפחה או לחבר, או לזהות שקר שמישהו אחר מספר. השאיפה היא ללמד אותם שהשקר וההסתרה יכולים להוות בסיס לכל סיפור כמעט. אולי יצרתי את הקורס בעקבות החוויות שלי כתלמיד בקולומביה ובלונג איילנד. רציתי לפתח קורס שלא הייתי מתאכזב ממנו כסטודנט. היה לי חשוב לא לעשות משהו רק כדי לעשות אותו.
את הספרים הראשונים שלי כתבתי באירופה, והם עוסקים ביחיד ובהתמודדות שלו עם עצמו מול העולם. אין בהם עיסוק בחברתי ובפוליטי, בשאלה איך הסביבה יכולה להשפיע על בן האדם. הספרים שאני כותב מאז שעברתי לשיקגו עוסקים בדחיפות גוברת והולכת בתסכול שלי מהמקום שאנחנו הולכים אליו כחברה ובניסיון לפרק את הדברים ולהרכיב אותם מחדש. נראה לי שזו ההשפעה של שיקגו עליי. שיקגו היא העיר שבה כל מה שמודחק בארצות הברית נראה ברור לעין, הכול בחוץ. זו העיר האמריקאית הגדולה שהיא הכי אמריקאית מבחינתי. ניו יורק היא יותר עיר-על גלובלית, מרכז הכלכלה העולמית. זה סוג אחר של עיר. אתה יכול ללכת ברחוב בניו יורק ולשמוע עשרות שפות, והבעיות של ניו יורק הן לאו דווקא תמיד הבעיות של ארצות הברית. הבעיות של שיקגו, לעומת זאת, הן במובהק הבעיות שגם האומה סובלת מהן. לא נראה לי שאני גאה במיוחד בהישגים שלי כבן אדם הרגיש לסבל של אחרים, אבל אחת-עשרה השנים בשיקגו הפכו אותי לפחות לפעיל יותר בוויכוח עם הדברים.

מבנה שפה מיקום (על הכתיבה)

אני תמיד מחפש מבנה שלא מגביל אותי לקו מסוים, מבנה שמאפשר לי להשתמש בכל הכלים והתחבולות העומדים לרשותי כסופר. האתגר הוא לאזן בין נקודות המבט השונות העולות במהלך הכתיבה. אני מתחיל עם תחושה מסוימת שהופכת במהרה לנקודת מבט, ואז מנסה לעמת אותה עם נקודת מבט אחרת, שעליי לעמת עם נקודת מבט נוספת, היוצרת כמובן בעיות ושאלות חדשות, וכך הלאה. הדמויות בספרים שלי לא עוברות תהליך חניכה שילמד אותן משהו ויהפוך אותן לאנשים טובים יותר. אני לא מאמין בזה. אני חושב שאחד הדברים החשובים כשקוראים סיפורת הוא להתמודד עם דעות שונות הסותרות את הדעות שלנו ולהבין שאיש אינו צודק. הצדק נמצא בשילוב בין כל הדעות. והסיפורת יכולה להקנות לנו את הכבוד לנקודת המבט של אנשים אחרים.
מבחינת השפה, חשוב לי למצוא את הגישה הכי קשובה לדברים שמבקשים להיאמר. על השפה להיות לא ישירה, אבל תוך שימוש באמצעים הכי פשוטים. בשירה ובפרוזה אני משתדל לא להפוך שום משפט שאינו מסובך למסובך, ולהגיד את הדברים בדרך הפשוטה והבהירה ביותר. מצד שני, סגנון ברור ונקי מדי עלול להפוך למקבע ולסמכותי, ואני לא מעוניין בזה. אני רוצה שהקורא ינסה להתמודד עם המשפטים שלי ואף להתנגד להם. זה פחות עניין של עריכה. אני לא אוהב לחזור ולערוך דברים. זה קשור יותר לגישה שלי כשאני כותב. אני משתדל לכתוב משפטים מינוריים, לא לנסות להגיד יותר מדי במשפט או בפסקה, רק מה שצריך. כשמשהו חסר לי במשפט, אני פשוט מוסיף אותו במשפט הבא. חשוב לי לתת לקורא את התחושה שאני לא יותר חכם ממנו, שאנחנו שותפים לשיחה, שהוא יכול לדבר איתי ולא רק להנהן.
מבחינת המיקום, נראה לי שהרבה אנשים שקוראים או כותבים ספרים מבולבלים לגבי היחס בין הסיפור לרקע שלו. הם רוצים שהדמויות והרקע יראו כמה שיותר ריאליסטיים, אמיתיים, ובעיניי זו בעצם דרך מתוחכמת לברוח, מין שאיפה לשקוע בספר מבלי להיות פעיל. אני חושב שאם יש לספר תועלת כלשהי, הוא אמור לגרום לך להשתנות, הוא אמור לעמת אותך עם משהו שתמיד היה קיים בתוכך אבל כנראה העדפת להסתיר. אני חושב שאם הקורא באמת פעיל, הספר אמור לעורר אותו לבדיקה מחדש. מבחינתי זה מה שחשוב, ולא הריאליזם של הדמויות או הרקע, הם רק הבמה לאינטראקציה בין הסופר לקורא. כסופר חשוב לי לכבד את ההסכם ביני לבין הקורא שלי, אבל יותר חשוב לי להגיד לו משהו שייגע בו, להגיד לו משהו אמיתי. לכן ההתמקדות בריאליזם, בתיאורים, נראית לי הרבה פעמים מוטעית, כאילו אתה מתחמק מהתפקיד האמיתי שלך כסופר או כקורא ומעדיף להתעסק בהיבט שולי.

מהדורה מקוונת | פברואר, 2018
דימוי: Traidah, עץ על דרך ו ,  2016