פיסת הנייר ההיא היתה המפתח

במשך שנה ושלושה חודשים נשאה את בתוליה הדחויים. אתמול, יום חמישי, נכנעה לגורלה. בסבלנות ובנחישות עוקרת הרים תחבה את מכאובי גופה במעמקי הלילה הקודר מכפור, ואת ייסורי נפשה – בקפלי הצעיף המצחין. היא כל כך יפה. גופה המלבלב מבשר על פריחה מאושרת בעולם הנשיות הנסתר. אביה הוא שמסר לו אותה. בליל הכלולות היכו התופים בעוצמה, הכול שיבחו את מראהו, חסידיו התנודדו כשיכורים, ולא בכדי. פניו עטו הדרת כבוד כשדידה באיטיות מוקף במשרתיו, וכשהניף את ידו השתטחו עשרות מהם אפיים ארצה מייחלים לברכתו. היא פועלת עליהם כבמטה קסם, והם מאבדים כל שיקול דעת.
בתום ליל הכלולות חזרו חסידיו למחילותיהם שטופות הזימה, הם ושובל חנופתם עמם. כשנותר לבדו, לחש על אוזני המשרתת השמנה שתביא אליו את אחת מנשותיו. כאלה היו לו בשפע. היא הציעה לו את הבתולה. בתגובה, הציע לה שתשתוק ושתעשה את המוטל עליה. הוא נהג לדבר עם הבתולה בבקרים, אבל לא התחשק לו לראותה בלילה. בתוככי לבו הוא חשק בגופה, אבל קול פנימי אמר לו לא לפגוע בתומתה. הוא ישאיר אותה בתולה וכשרה.

הקול לחש בעיקשות מפחידה:
–  תבורך הבתולה הכשרה.
–  היא אשתי.
–  אל תיגע בה. סבלנות. תזכה בגן עדן.
–  אבל אין לי סבלנות.
–  אל תיגע בה. אסור לך.
דפיקה נוקשה נשמעה על דלתו, וקול בכי חרישי. כשפתח את הדלת, היא ניצבה בפניו כמעט עירומה. הכותונת הדקיקה שלגופה כמעט נשלה מרוב תשוקה.
–  מה את רוצה?
–  אני מבקשת לקבל את חלקי בחצי המיטה הריקה.
הוא חייך במלוא פניו:
–  כל מה שתבקשי, עד חצי המיטה.
הוא הפנה לה את גבו ועצם את עיניו. אסור לו לגעת בה. הקול חזר והתרה בו:
–  שלא תעז. היא איננה בת אדם. היא אני.
בת השש-עשרה הוסיפה לעמוד נבוכה, מתבוננת בגוף השרוע, אחר כך השליכה את גופה על חצי המיטה הריקה. המיטה השמיעה חריקה צורמת, שהדהדה באוזניה בקול גדול. לאחר מכן שמעה קולות ולחישות והתנשפויות. היא קמה בבהלה, יצאה מהחדר בזעקה והשליכה את עצמה אל חיק המשרתת השמנה, זו שעודדה אותה לדרוש את זכותה באותו לילה מקולל. עתה שמרה עליה המשרתת בחדרה:
–  שימות הזקן הזה. הוא לא יודע שצריך לנהוג בעדינות בילדה קטנה ובתולה?

מאותו לילה, לא דיברה עם איש ולא עם שד. חזרה ושיננה לעצמה: אישן בנפרד, אישן בנפרד, שימות אבי!!
הכול בירכו אותו על גבריותו המתפרצת, ועגלים נשחטו לרוב לרגל הכיבוש המוצלח!

מהדורה מקוונת | פברואר, 2019
תרגם מערבית: אלון פרגמן
דימוי: אורי זדה, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות