פלסטיני בלונדון, לונדוני בפלסטין

סמיר נולד בעיר צַפָד.
הוא היה ילד בימים של המלחמה ההיא, כשחצה את הרי הגליל ומדרונותיו מזרחה לכיוון דמשק.
מאותו הרגע ועד היום לא שב לראות את הבית שעזב בילדותו.
במחנה הפליטים הוא התחיל לצייר, על אפו ועל חמתו של המורה לערבית.
ככל שגדל סמיר והתבגר, כך קטנה והתכווצה צַפָד, ונודעה רק בשמה צְפָת.
הגלות הייתה למולדת הגדולה שלו, מולדת נטולת גבולות.
אמר לי: "כמה אני מייחל לשוב לילדותי בצַפָד ולו לשעה אחת בלבד."
חשתי שאין הוא מתקנא בי בדבר
מלבד העובדה שאני יכול לבקר בעיר
מתי שרק אחפוץ.
צַפָד אינה רחוקה מביתי, מרחק שעה נסיעה מקסימום.

הוא החל לספר לי על הבית שגר בו, על השוק ועל בית הספר ועל הרוח הגלילית משיבת הנפש. על הוואדי ועל פסגת גַ'בַּל אלגַ'רְמַק, שאתם קוראים לו הר מירון, ועל הסברס ועל בית הסָרַאיָא. הוא פירט ודלה מזיכרונו מקומות ותמונות, ואני חשתי כמי שעומד למבחן על ידיעות כלליות וגיאוגרפיה של המולדת.
הזיכרונות שלו פרטו לי על בלוטות העצב.
אמרתי לו: "כשאחזור לארץ, אלך לבקר בצַפָד שנלקחה ממך."
חשבתי לעצמי כיצד זה ייתכן שאני, שכה קרוב אליה, כמעט שאיני מכיר אותה, כמעט שלא הייתי בה, ואילו הוא, שהוגלה ממנה אלפי קילומטרים, מכיר כל פרט מפרטיה?

"כשנשוב וניפגש, אספר לך על כל מה שראיתי בה.
אספר לך, חברי,
חכה לי.
אני עוד אבוא אליך
ובאמתחתי סיפורים
ותמונת הבית שבו נולדת."

וכשחזרתי
נסעתי לצפת.
הדרך לשם מתפתלת כנחש
על פסגת ההר בתים עם גגות רעפים אדומים
ובצידי הדרך עצי אורן תמירים.
אתה נכנס
מתקרב ברגל אל בתי האבן העתיקים של העיר
ובין הבתים אתה רואה צמחייה.
פה עץ תאנה ושם שיח צבר,
הגגות נראים זרים כל כך.
רעפים אדומים בצפת הם זרים כמו עכּובּ בלב לונדון
כמו ציור סוריאליסטי שלמולו נותר רק לעמוד בדממה
ולחשוב על סמיר, חברך האמן, ועל דבריו הנוגים.

אתה רואה שהבית שאותו עזב בילדותו
הפך גם הוא לסטודיו.
כמו אל כל בתי האבן העתיקים של העיר, גם אל הבית שלו בוודאי מגיע מדי פעם בפעם אמן.
לא כדי להתגורר בו
אלא רק כדי לצייר או לבלות בו את חופשת הקיץ.
תיירים מבקרים בעיר את בתיה
נכנסים לסטודיו כזה או אחר
יוצאים ונכנסים, וחוזר חלילה.
דלתות הבתים נפתחות בקיץ ובצינת החורף הם נותרים לבדם.

חבר אחד סיפר לי על אמן שמתגורר בבית ערבי ישן בעיר.
הוא נולד בלונדון והגיע אל הארץ בשנות העשרים לחייו,
השתתף במלחמת סיני ב־ 1956 ונפצע בה.
אחרי שהחלים נסע לאפריקה לסלול בקונגו כבישים ואז שב לארץ.
הלכתי אל האמן האנגלי, שמתגורר בבית אבן בצפת.
אמר לי:
"באתי לכאן אז,
והבית היה חורבה נטושה.
לקחתי אותו בלי לשאול אף אחד.
הוקסמתי מהסביבה ומהצמחייה המדהימה של הגליל.
אשתי ואני היינו מבלים בחיק הטבע ימים שלמים
אכלנו ושתינו ממה שנתנה לנו האדמה.
הטבע הפך לחלק מאיתנו ואנחנו הפכנו לחלק ממנו."

השתוממתי לשמוע את הדברים של האיש הזה. איש לונדוני עם מבטא זר, שהגיע לפלסטין ולחם עם הצבא הישראלי, שהשתתף בפרויקטים באפריקה כאחרון האימפריאליסטים, ושהתנחל בלב צפד הערבית. תהיתי איך הפך דווקא הוא לחלק מהטבע של הגליל, בעוד חברי מצפד נותר נטוע בזרותו בלונדון.
התהפכו היוצרות, חשבתי,
חייבת להיות כאן טעות.
האם לא כך?

מהדורה מקוונת, אפריל 2017
פרק מתוך הולך על הרוח, קולאג' של שלוש מיצירותיו של סלמאן נאטור שכונסו לרומן מסעות
הוצאת עולם חדש – סדרת מכתוב בעריכתו של יהודה שנהב שהרבני
תרגם מערבית: יונתן מנדל
דימוי:  ללא כותרת, אפרת שוילי, מעלה אדומים, 1993