פרי שפתיים

אסופת שירה דיאלוגית

מיכל גולדשטיין – אבנר עמית | אבנר עמית – אלכס קון |
יונתן קונדה – ברט סרנר רובין | הדס גלעד – קרן שפי |
יעקב ביטון – מרחב ישורון | דנה לובינסקי – קרן שפי |

האסופה ״פרי שפתיים״ נערכה ונמסרה למערכת על ידי אבנר עמית

______

סדרת השירים הבאה, יש לה גופים, והגופים פעורי שפתיים. ויש בהם, בגופי השירה, יד ואוזן ורחם: להוליד ממנו, לגדל בו, לשפוע ממנו ברחמים. אך השירים הללו כתובים בזיווגים, הם עשויים כיצורי כלאיים. לכל שיר יש שני כותבים והם נפגשים ומולידים ונפרדים בשיר. אך איש לא ישער בשירים אלה שיעור של דיאלוג בלבד. כי תפניות הדיבור העשויות בהם אינן רק ואינן עוד של "אני" ו"אתה". הדיבור הוא גם בגוף שלישי, דיבור של הוא והיא וזה וזו. וגם כשיש בשירים דיבור "אנחנו" אין הוא עשוי על משקל מוכר של גוף-ראשון-רבים. והרבה יש לומר על "אנחנו" מעין זה, הנכתב ונאמר בשירים, שאף על פי שזוגות-זוגות כתבו אותם, השירה הזו אינה נפתחת כשיחה בלבד אלא כפגישה שיש בה הזרות, הקבלות, נסיגות, החמצות ואי-הבנות.

אך אמרנו לדבר על גופי השירה – גופי השפה העשויים בו, "הגוף החשוף" שאנו נותנים בו סימנים: פה, שפתיים, אוזן ורחם. כי השירים הללו מדוברים ועשויים בתפניות דיבור. והדיבור מבקש לו מענה לשון. האין זה פשר הדברים שאומרים על "כתיבה כצורה של תפילה": שהשיר יש בו משלב זה שהוא פנייה ובקשה – להתבטא ולהישמע ולהיענות. השיר הולך לעברו של זה העומד ממול, שיקשיב. ולכן עשויים שירים אלה גם כתיבות תהודה. זה פשר הדבר שהשיר יש לו פה ויש לו אוזן, והשיר הוא כרחם. מדובר בחומריות ששופעת או מתחסרת בשירים. שפת השיר היא שפת החומר. בשירים אלה לא ידובר לכן בדמויות אלא במצבי צבירה, ולא במאורעות אלא בתנועות דיפוזיות (פיזור והתאספות), ולא במשמעות אלא בשמיעות – בקולות, בנגינה, בתהודות.

זה טעמם של השירים ההולכים, משוטטים, יוצאים ובאים בין אחד לשני, בין שאלות לתשובות. אך השיר הוא בשר. ובשר הן השפתיים המסרבות להיפרד. פרי שפתיים של השיר.

גלילי שחר
תל אביב, ינואר 2015

תאומים ברחם הלשון

מיכל גולדשטיין – אבנר עמית

אור ירח מבעד לענפים גבוהים
פירות נדיבים
גוף חשוף בזעקת שמש צורבת שכבה אחרונה של אוויר רטוב
בשעה הכי בוכה של תל אביב
רחובות הרחם
בסופם יושב אבי

>>

איפה אנחנו עכשיו?
שעון דופק
בלתי נשמע
בלתי נראה
בלתי קצוב
הוא פועם אותנו בכל זאת
אנחנו נפעמים למשמע דופק הלב
דרך דופן הרחם
צופן סתרים דרכו יינתן העולם
עוד רגע
זו שפה שלעולם לא ניתן לדבר בה

>>

על הספה הירוקה, הרכה
מדברות בשפת התאוֹם שבינינו
זה שעמו שחינו
זה שנשאר זיכרון עמום
זה שאליו אנחנו שולחות יד וקול
זה שבונה לנו שדה
זה ששומע סודות ברֵיח
זה שלא מבין מילה
זה שקולו אוזן וחמלה ומחזורי ירח

קודם רציתי לשאול אותך ושכחתי –
התקלחת פעם עם האחים שלך באמבטיה?
לאמא שלי הייתה בריכה כחולה
קטנה, כולנו נכנסנו בה יחד.

>>

בגלל שגדלנו, בונים לנו בריכה
גדולה יותר, בריכת בטון
מקוּרה זכוכית
אמא ואבא מזמינים אותנו
להתפשט
קר מחוץ למים
אבל מרגע שהפנמת
את תנועת המים
אל תוך הדם
אל תוך חומר הגוף
כולנו באותו הרחם
תאומים בתהום הענק

>>

בעקביך סוף
אתה התהום
ואני סוף
אני התהום
ואתה סוף

אני קנה סוּף
ואת קנה סוכר
והוא קנה רובה ופרח
ובבריכה נצוף
ולא יהיה לנו קר
כי נשרה בגוף הרך

נתפשט, נתמוסס, בתוֹאָם, בנוֹעַם, במיִם,
ביין החם של הרגע, רגועות, בעורף האוהב
שקועות בים הנע בכוח אותיות
מביאות שכינה למרחב שבין פִּיות
קודם תנועות
אחר כך אם צריך – עיצורים

>>

היינו פנינים בצדפה
מתגלגלים
נפגשנו מחדש על צוואר מקומט
הבושם שלה הוא הרחם שלנו
מחליקים בין שדיה
כמו מתעלת לידה
לחִים
והמומים

תפילות

אבנר עמית – אלכס קון

~<>~

כאן, במרחב הצלוּל של העֵרות, מוּלךָ
אני מבקש את ברכת הדרך
אני מבקש את אחדוּת החומרוח
אני מבקש את הרוך ואת החסד
לצוּף בנהר השעוֹת
בשמחה ובפשטות
לתת לאדמה שדבקה בי להישטף
וליפול במפל בלי פחד
לאהוב גם את רחש קרקעית
להתענג על התנועה
ולשאול לשלומם של הדגים

~<>~

תפילה לרִיק לכלום לשומדבר
למרחק בין פעימות לב
לשקט בין סערות
תפילה לקשב בין צעקות
לקשת בענן הדמעות
לקשה ולכָּבד
שיהפכו קלים ורכים מאוד
תפילה לגוף
שיהיה קרוב לעצמו
תפילה לנפש
שתהיה בגוף
כמעיין אור

~<>~

תפילה לפקעת מסורבלת בתוך עצמה של חוטים שתשתחרר בכף
ידו המשחקת של חתול או בשמש

~<>~

תפילה לאחי ביָּם.
הנה ספינה, תרופה
בדמות אדם או גפן.
הנְשמה מפה לפה.
איזו אלה אפריקאית
ממלאת את ריאותיךָ
אבנים יקרות
קלות ממיִם

~<>~

תפילה להצלחת הטיפול התרופתי
שישקיט את הרעש עד שאוכל
להתמודד עם המוזיקה.
שאדלג באחוּ

~<>~

תפילה לתה הקסמים
התֵר את פקעת החוטים
ומתח אותם למיתרים
תן לרוח לנגן
הגֵן עלי

~<>~

תפילה לאיברי המין
שיהיו מחוברים לגוף
שיהיו שקטים ובטוחים
שישפיעו עונג
שישפיעו חיים

~<>~

תפילה לרכב.
המשך לסוע

אמונה

יונתן קונדה – ברט סרנר רובין

שאלותשובות

הדס גלעד קרן שפי

איפה את שומעת?
בתחתית ההר, בעמק, היכן שזורם הנחל בעונה הגשומה, שם הכל צומח.

בשביל מי צומחים העננים?
צבע חוּם הוא צבע האדמה והחוֹם והעץ והוא בכל מקום חיים.

איך להיטיב עם מי שאת אוהבת?
היופי יכול לנגח אפילו סלעים.

מה פועם?
פעם מחובר בחוט דק לאחר כך – זה תמיד היה כך.

~
באיזו צורה נע הזמן?
כי אין זרעים מתחת לדשא.

מה התחושה הכי טרייה שלך מהיום?
אדמה וכנף.

מהו המרחק אל האופק?
אולי לאט לאט בהליכה על הגדה.

איך אפשר לדעת?
האוויר הוא לא קיר והשמיים לא דלת.

מחתרת הפנינה

יעקב ביטון – מרחב ישורון

אני אוהב את אלוהיי המובס
חבשתי בתחבושת מה שנשאר מידו השמאלית
חשבתי לאכול עם המלך
פירורים לו ולי
מתחת לשולחן
קצוצי בהונות
פה פרטנו על נבל

את החולה אחזק אמרתי
ועל המיואשות אניח יד טובה
מאיפשהו צץ לץ בעל עין אחת
כולו מחמדים ומגשר על החסרה
אוהווווווו
עין אחת והאופק אותו אופק
האופק אותת בבורדו עמוק
גם הלץ שוקע שוקע
אבל המלך קם כי הוא יודע
שלא העין ממליכה
ולא לרגל המלוכה
נבוכדנאצר הכריז מלחמת בלימה
ורחב הזונה בפתח
אוהווווווווו
אני המרגל אני הכובש אני הבולם
צר הפתח
והנה הצלחתי
יצאתי עם בלה החוצה יום גשם מוצף הרחוב
הלך המובס הלך הלץ
הי תגידי הוא נושך?
הפסיק
פורטים על הנבל זחלו מבור הניקוז
נבלות, נבלות עלי נבל
בל נתפלא
שהמוסיקה הזאת גם היא זחלה מהגווייה
מוסיקה, מוסיקה, עיר מנוולת
חצרות בלי מנוח
ערימות עיתונים מתנבאים בכניסה

*

רק ליברמן יוציא אותנו לאור
אנחנו ששכחנו את הלאום והארץ שהאכילה אותנו חיים
אנחנו שחלמנו על שמשות רחוקות וגני עדן בדויים
לומדים על כוחו של הרגע והעשב

קרחוני צוואר

קרן שפי – דנה לובינסקי

*

אם הזמן היה חל עלייך
והיה לך רק סיפור אחד לספר
מה היית אומרת לנו
מרחק אלפי קילומטרים ומאות שנים ושלוש דתות מומרות ממך?

כשסוס העץ חזר אל יער האוכמניות
נגעתי פעם בעונג הרכיבה

כשאיני לבנה כשלג אני
מסמיקה מאוד

יכולתי לאחוז בכל שעוני החול
בשעוני המים בשעוני השמיים בשעוני האבן שאיש מעולם לא המציא רק
לא בשעוני השמש אני לא
מסתדרת איתם.

*

ומה היית אומרת לו מישהי מרחק מאות שעות ומאות אלפי מטרים מכאן
זיהתה בך יופי
משהו דק
לא בתוך האיברים אלא מעבר להם?
חיטטתי כל כך עמוק בתוך הבשר
לא גיליתי שם
אפילו מחשבה אחת

מה גילית?

רק בשר ועוד בשר אדמוני וחסר פשר

ומה אז?

אני מאמינה במה שלימדו אותי
באלוהים ובגן עדן כור המצרף הגיהינום

*

כשהייתי ילדה
הייתי מוקפת פחם וזהב
הייתי מדמיינת את הלבבות של כל האנשים
ומנסה להחליט
מה כמות הזהב
ומה כמות הפחם
אני חושבת שהשפה הטעתה אותי
שמעתי אישה
אולי הייתה אמי ואולי לא
היא אמרה:
לאיש הזה
(שבוודאות לא היה אבי)
יש לו לב זהב.

*

אני
נופלת
לתוך
באר
כחולה
בקצה
השני
ציוץ
ציפורים

*

אילו היו לי שיניים
הייתי נוגסת במילה עבר
ובמילה עתיד

אילו היו לי מאה רגליים
הייתי רוקדת
את ריקוד מאה הרגליים
מסביב לשולחן הקפה

*

מה תנועת הסירוב
הכי חזקה שעשית?
תנועת הסירוב הכי חזקה שלי
הייתה
זוג שפתיים שלא הסכימו להיפרד

גרנטה 2 – שיטוט | פברואר, 2015