פרס ברלין לספרות עברית יפה

מתי שמואלוף

ביום למחרת, חזי התעורר מאוחר מדי. הוא דאג שאולי הלנה כבר יצאה מבית החולים באוּרבַּנשטראסה, בטרם הספיק לדבר ולסייע. הוא התאכזב מעצמו כשנזכר שרצה להזמין את יוהאנס בירנה, מכוון-הפסנתרים שהלנה פעם הכירה לו. חזי חשב שאולי, כך, הלנה תגיע הביתה אל פסנתר מכֻוון ולא תצטרך לכוונו בעצמה.
חזי נכנס לבגדים, מבלי לצחצח שיניים, ומיהר לקניות בשפֵּטי.
הוורדים ביציאה מהבית נפתחו מולו. הוא לא התאפק, לקח לעצמו עלי תפרחת אדומים, חפן אותן אל אפו, והריח מלוא נינוח עָרב במיוחד. הלנה התקשרה אליו בדיוק כשעמד כמו כולם בתור, לפיצוציית השפטי היחידה באזור שהייתה פתוחה. חזי הביט אל תוככי מסך הטלפון הנייד שהחזיק בידו השמאלית – מישהו שלח אליו הזמנה לאירוע פייסבוק של פגישת מחזור בתיכון מקיף "אור יהודה".
מאחורי חזי, בתור לשלם על הקניות, עמד אדם, אולי גרמני, אולי זר, בעל עיניים אפורות קטנות, פרצוף שמנוני, זיפים כחולים ופרצוף מקועקע כולו, שהניח על מסילת הגומי השחורה השחוקה: נקניק שנראה כמו זין גזור, חציל בוהק ואיזה רוטב ספגטי שהוא מעולם לא ראה לפני כן; מלפניו עמדה מישהי זרה עם פירסינג, חתיכות קטנות של ברזל כסוף שניקבו את הלחיים שלה ממעגל העין וירדו אל הזוויות החיצוניות של השפתיים. הוא נגעל קצת מהאופנה של החורים בפנים, ותהה מה יקרה ביום שתוציא את כידוני הברזל הזעירים מעורה השנהבי העדין. אדם התקדם אל סוף התור, כולו מלא בקעקועים, ורק עיניו בלטו החוצה, עיניים תמימות של עגל, שעם כל גון הקעקוע הירקרק שהיה רקוּע מסביבן נראה כמו לוחם שהגיע מזמן אחר, אולי מהחלל החיצון.

חזי שמח לדבר עם הלנה, הוא הקשיב במיוחד לכל הניואנסים השזורים בקול שלה, ובדק מה היא מרגישה, ואיך היא התעוררה. הלנה שאלה אותו בגרמנית אם הוא יכול לקנות סוג ספציפי של כרוב בריא במיוחד, שתבשל לכשתצא ממחלקת ההתאוששות. אבל למרות שהלנה חזרה פעמיים על שם הכרוב הספציפי, חזי לא הבין מה היא אומרת. נכון, הוא ניסה ללמוד את כללי השפה המקומית, אבל הוא היה דיסלקט והתקשה בכך. הלנה חזרה פעם אחר פעם על המילה "גרונקוהל", הוא שמע "גרוקול" והיא חזרה על ה"גרונקוהל" – ובדיוק הסתיים התור הארוך שבו הוא עמד, רוזה לוקסמבורג, הקופאית, הביטה בו חסרת מנוחה. הוא פחד להתעסק איתה, כי בפעמים הרבות שנפגשו בעבר היא דיברה אליו במהירות ומנגנון התרגום לא עבד במוחו. הוא הביט אחורה, והבחין שכל התור החזיר אליו מבט בעצבנות. אך בניגוד לחנות הכולבו באור יהודה, אף אחד לא השמיע מילה. לרוזה כבר לא היה כוח לחולשות השפה של מהגרים. היא אמרה לו כמה פעמים "ביטֶה" וסימנה לו שיתקדם. חזי הביט בה, ואחר כך הביט בתור הגדול מאחוריו. הוא חזר לנייד, וביקש בשקט מהלנה לא לצעוק עליו (היה זה טריק שלמד ממנה, כי היא כל הזמן ביקשה ממנו שיוריד את רמת הקול כשהוא מדבר איתה). "תשלחי לי את השם בסמס", הוא הציע להלנה באנגלית, ותהה אם זה עדיין אפשרי לרוץ לקחת את הכרוב הזה ולהשאיר על הגומי השחור את המוצרים, שהקופאית רצתה כבר להעביר בסורק הברקוד. הוא ביקש מרוזה בגרמנית שבורה לחכות, פנה אל הקהל כשהוא מחבר, מגביה ומנמיך את כל האצבעות יחד, כאילו הוא מחזיק נורה בידו, העלה והוריד את היד ומלמל באנגלית, "איי אם סורי". לרגע חשב שהם לא יבינו, לכן עבר לשפה הגרמנית וביקש את סליחתם, "טוּט מיר לַייד". הקהל נאנח ולא ממש הסכים, אבל אף אחד לא התמרד, חוץ מרוזה שהזעיפה את פניה.
חזי חייך כאילו היה ילד מפגר, רץ וקפץ ביו למדפים, חיפש את הכרוב, הזיע, ולבסוף מצא איזה ארגז ריק מהכרוב הספציפי ששמו הופיע על המדף. כשהוא חזר, רוזה איבדה את זה וצעקה בקול שהצרימוֹת שלו נשמעו ברבים. מלא עצבים, חזי הניח את הטלפון לצד המוצרים, וראה הודעת אי-מייל חדשה. בקבוק מיץ התפוזים נפל מידו ונשבר. רוזה קמה ממקומה לנקות את הבלגן, מזיזה את ראשה מצד לצד שוב ושוב. כל העיניים היו על חזי. רוזה חזרה לכסף השחור שלה בשקט, ברוגע העבירה את המוצרים ושחררה את חזי. עדיין אף אחד לא העז לומר מילה.
חזי שלנו החליט שהכביש מסוכן מדי לבוקר שכזה. הוא עלה על המדרכה, שבנויה מאבנים מרובעות גדולות, לכיוון הבית שלו, חולף על פני שמו של האנרכיסט, היוצר הפורה היהודי-גרמני אריך מיזם, שהציץ אליו מאבני הפליז הזהובות והשחוקות, מכוסות בבוץ דק, של "השטולפרשטיין". בשעות הבוקר, כשהשמש רק הציצה בתאריך ה-28.2.33, נעצר מיזם באשמה לא ידועה על ידי הנאצים, כשהוא בכלל נמצא בהר המוזות שלו. יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, כינה אותו חתרן יהודי וטען כי מיזם תכנן להימלט לשווייץ (למה לא בעצם?!). במשך שבעה-עשר החודשים הבאים היה מיזם כלוא במחנות הריכוז זוננבורג, ברנדנבורג ולבסוף אורניינבורג, שם עונה, הוכה ולבסוף נמצאה גופתו תלויה לאחר עינויים. חזי היה בברנדנבורג, וגם באורניינבורג, וקשה היה לדמיין את המקומות השלווים הללו מכילים כל כך הרבה רשעות, רוע וצוררים, הרבה מאוד צוררים.
ביד אחת, חזי שלנו שם על הספיקר את השיחה שנפתחה לו עם הלנה, שרצתה לבדוק אם הוא הסתדר עם הכרוב, ולא היה אכפת לו שכל הרחוב ישמע. וביד השנייה – הוא כמעט קיבל התקף לב – בדק את האי-מייל החדש שנכנס, שבישר לו שהוא זכה בפרס ברלין לספרות עברית יפה. הוא ידע שהוא מועמד לפרס היוקרתי, אבל חשב שאין לו כל סיכוי; האם זאת היתה קפיצת מדרגה מסופר בליגה ארצית לסופר בליגה בינלאומית? סופרות וסופרים, קטנים כגדולים, אנונימיים כמפורסמים, יכלו לשלוח את ספריהם מכל מקום בעולם לפרס ברלין לספרות עברית יפה, שהיה הפרס הגדול בעולם לכותבים וכותבות בעברית (האזרחות, הדת או הטריטוריה לא שינו, יכולת להיות לא ישראלי, לא יהודי ואזרח כל מדינה בעולם). הפרס העניק סכום כסף לא נתפס, תרגום ליותר מעשר שפות, בהן אנגלית, גרמנית, ספרדית, ערבית, פורטוגזית, סינית ורוסית, חתימה בסוכנות הבינלאומית של אלזס לסקר-שילר, חוזה לעשרה ספרים, והיתרון הגדול של פרס ברלין לספרות עברית יפה לעומת פרסים ספרותיים גרמניים אחרים – הוא לא דרש תרגום. יתרון נוסף: יכולת לשלוח ספר גם אם לא היית בליגה של הסופרים שחיים מהספרים שלהם; התחרות היתה פתוחה לכל היוצרים והיוצרות בעולם שהיצירה שלהם נכתבה בעברית. והנה דווקא חזי עם ספרו השני,
"להישאר בבגדד", לקח אותם בגדול. באמצע המכתב הודגשו האותיות: הטקס ייערך בעוד שישה ימים ב-6.5.2016.

חזי נכנס בסערה לבית, זרק את הקניות על שולחן העץ השחוק הקטן שהלנה הביאה מדירתה ושסימל בשבילו את הפרוטסטנטיות הפשוטה, של עבודה נוצרית קשה, וללא הדר, קישוט ופאר. הוא קפץ לתוך שיחת סקייפ עם שולי קורח, הסוכנת שלו בישראל. הלנה הגיעה הביתה מבית החולים כמה דקות אחריו. היא ביקשה עזרה בהסרת המגף שעשוי מחומר בצבע שדומה לעור, כשהיא נשכבת על השטיח הפודלי הלבן בחדר השינה. הוא משך את המגף מרגלה הימנית, וכשעמד למשוך את המגף מרגלה השמאלית, הוא פלט את המשפט: "זכיתי בפרס ברלין לספרות עברית יפה, את מאמינה?!"
"זה על הספר הראשון או על השני?" היא שאלה ונתנה לו בעיטונת כדי שימשוך גם את המגף מהרגל השנייה.
"זה על השני", חזי הרגיש לפתע ראוי. למרות שברגעים לפני הגשת המועמדות לפרס הרגיש שמעולם לא הצליח להיכנס לעשירייה הראשונה של נבחרת הספרות העברית. הספר השני העניק לו מלגה לכתוב שנה בברלין, אך לאחריה לא ידע מה יקרה. בטח יצטרך להגיש מועמדות לעוד מקומות שהעניקו שהות לכתיבה ולהתפלל להצלחה. אבל ככה אי-אפשר לחיות, בייחוד אם אשתך בהיריון ואתה רוצה להיות אחראי על התינוק או התינוקת, לקנות בית, להעניק להם עתיד. ועכשיו, המענק הענקי של פרס ברלין לספרות עברית יפה עומד לשחרר אותו לכמה שנים טובות מכל פחד קיומי של פרנסה, ואולי גם להכניסו לליגת האלופות של הספרות.
הגורל החליט שהוא ינצח, הגורל הכתיר אותו, הגורל דאג לו – זה לא מזל, זאת עבודה קשה שהגשימה את עצמה, יצירתיות וכישרון שנתנו למילים לטפס על הסולם, הכי גדול, לפני שחזי, כמו בני התמותה האחרים, יעבור לעולם הבא. בכדורגל אתה צריך להבקיע את המספר הכי גדול של גולים במסגרות האירופיות, אך הנה הוא, חזי מורד מאור יהודה, לוקח את נעל הזהב אחרי ספר שני בלבד. כל הקשיים – לגדול מתחת לקו העוני, ההרגשה התמידית שהוא לא במקום הנכון, הספקות לגבי הכתיבה שלו – הכול נעלם.
בגרמניה אף אחד לא באמת מתעניין בעוד סופר ישראלי שכותב בעברית. המהגרים שיחיו בתוך הגטאות של ההגירה. ההוצאות הגדולות בגרמניה הימרו רק על פרסום יצירות של סופרים שכבר הצליחו בישראל. אבל מה על הקהילה של הישראלים בברלין? קוואטץ'. כלום. גורנישט. לא מתרגמים, לא מתייחסים, אלא אם כן הם המשכה של ישראל בדרכים אחרות, וחזי לא כתב על ישראל. המצב בישראל, בו בזמן, לא היה כל כך שונה. אף כותב מאור יהודה לא נכנס לנבחרת הספרותית הלאומית של ישראל. הישראלים ראו בחזי יורד, מִתגרמן, בוגד שעזב את ארצו. והנה עכשיו הכול ישתנה, כי חזי מורד יראה להם שאפשר לשבת בברלין ולזכות בפרסים, מחוץ לישראל, דווקא בשל בַּגְדָּדיותו. הנה הוא הראשון שהראה לגרמנים שאפשר לכתוב על בגדד ועדיין להיות חלק מהתרבות הישראלית שזוכה בפרסים.
הלנה ביקשה סליחה, הלכה להוריד את הבגדים ונכנסה לשירותים. חזי חיכה בסבלנות על הספה שבסלון. היא ניגבה את הפות שלה בנייר טואלט לבן מטיפות של דם ארגמני. התחתונים שלה היו ספוגים בדם חום-אדום, אחרי שהתחבושת שקיבלה בבית החולים באורבנשטראסה לא עבדה. היא תהתה אם זה בגלל שהתקמצנו או שקנו חומר פגום, אם זה מכוון או שזה במקרה. היא נזכרה בבדיקת האולטרסאונד שבה גילתה ששק ההיריון נפגע. שמירת ההיריון לא הועילה. כשיצאה מהשירותים סוף סוף, היא ביקשה מים. משהו בחיוורון שלה לא היה רגיל. היא אמרה שהיא חלשה, נשכבה וביקשה שייתן לה לישון. אחר כך ניסתה להקיא ולא הצליחה להירגע, והוא הכין לה אמבטיה מיוחדת עם שמני מרפא. הם נפגשו במטבח.
"זה לא הכרוב שרציתי שתקנה".
"מצטער. זה מה שהיה".
"חמוד. הייתי צריכה להסביר לך באנגלית".
"לא, זה טוב שאת מדברת איתי בגרמנית".

הלנה חזרה לשירותים, ולרגע חזי פרש לחדר העבודה שלו וחיכה. הוא ריפרש את האי-מייל, הפייסבוק והאתר; חיפש לראות אם כבר כולם יודעים ולא ידע אם לשתף את החדשה מהמייל שקיבל. חזי שמע את הלנה מתפתלת מכאבים וצועקת לו שיבוא וימצא בשבילה את נוזל הקצף הירקרק המיוחד של האמבטיה. הוא נכנס לחדר האמבטיה ושמע את הקונצ'רטו שאהבה להאזין לו כששטפה את עצמה. זה היה באך, "ברנדנבורג, מס' 5", שנכתב למרקיז מברנדנבורג בשנת 1719 עם חזרתו של באך מברלין.
חזי מצא את הקצף, שהוא הניח בארון הגבוה, הצמוד למקלחת, עם התאים הרבים, וכשהוא בא לטפטף נפל הפקק ונשפכה כמות גדולה מדי לתוך האמבטיה.
"למה עשית את זה?" הלנה שאלה.
"מצטער. לא התכוונתי".
"למה אתה לא עונה כשאני קוראת לך?"
"מצטער. הייתי חייב לבדוק אם כתבו משהו על הפרס", חזי ענה והביט על הרצפה המלוכלכת מגלילים של אבק מעורבבים במים ומשערות ערווה כהות שלו ובהירות שלה.
"אני לא מרגישה טוב, ואני צריכה שתבוא מהר אם משהו קורה, טוב?" הלנה הביטה בו בעצבים, רועדת.
"כן, נשמה שלי, מצטער". חזי הביט בעצמו במראה המלוכלכת ממוגלה של חצ'קונים, אבנית של מים, קרמים שנמרחו, מוּחטוֹת, נזלת, שערות שנדבקו לשמן מכונת הגילוח שלו ועוד.
ריח קצף עץ האלון עלה מהאמבטיה והתפשט באוויר.
"אני לא מרגישה טוב, ואני צריכה שתעזור לי אם משהו קורה לי, אוקיי?" הלנה הביטה בו חסרת מנוחה.
"כן, אהובה שלי, נשמה". חזי הביט בעצמו במראה שהתמלאה לחות.
"אני באמת לא מרגישה טוב". הלנה שיחקה עם המים שהגיעו כבר לקו של שדיה.
"מסכנה", הוא הנמיך את המוזיקה והביט בדרך שבה היא השתנתה כששכבה במים. משהו ילדותי התפשט בגופה, והוא רצה לקפוץ איתה לאמבטיה.
"אני לא רוצה את הרחמים שלך. זה רק – שאני חשבתי הרבה עלינו לאחרונה".
"בואי נדבר על זה בזמן אחר".
"את יודעת היה לי חלום מוזר". הוא הוסיף לפתע.
"תספר לי אחר כך. עכשיו תגיד לי אם אתה רוצה שנשחק משחק לרגע?"
"תני לי לנחש, זה משחק שבו את מחקה אותי? לא. אני לא רוצה. זה לא הזמן".
"נו. בבקשה".
"לא".
"בבקשה. בבקשה. בבקשה".
"זה לא הזמן. אבל את גם ככה לא יודעת לקבל ממני לא".
הלנה חיקתה את הקול לזה של חזי: "אני חזי מורד הגדול, זכיתי בפרס ברלין לספרות מזדיינת ויפה. ואת כישלון על שתיים, איבדת את הילד שלנו. אבל אל תדאגי, הלנושקה שלי, אני אקנה לך ילד, בכסף שזכיתי בו, אני אוציא אותך לחופשות, אני אקנה לך בית, כל מה שלא יכולתי לעשות כל הזמן הזה, כי הייתי סופר שחי על הקצה. כל הזמן הזה שאמרתי לך, 'חכי, זה עוד יבוא'. אז הנה זה הגיע עכשיו. זכיתי במספיק כסף שיסדר אותנו. עכשיו תדעי הלנה, הכסף לא רק שלי, אלא גם שלך. כי את היית שם לידי, ואת אהבת חיי. אז זהו הלנה, את אמורה להרגיש עכשיו נפלאה, נהדרת, עילאית, כי הבנזוג שלך כבר לא לוזר שלא יכול אפילו לסדר את השיניים שלו, או לקנות אוטו… אז תודה רבה קהל נחמד. ותודה על הכסף. אני מבטיח לבזבז אותו בזלזול בכל הערכים של התורמים, השופטים והקהל הנכבד. תודה לכם על השואה ותודה על הפילושמיות ותודה על שנתתם לי ויזת אאוּסלֶנדר לאמנים".
חזי חייך ועבר לחקות את הלנה: "אני הלנה המסכנה, שהפלתי את הילד הראשון, אני שחיה בפנטזיות על משפחה מרובת ילדים, רוצה להודות לחזי על הפרס שזכה בו, אולי נצליח לקנות בו ילדים ממשפחות עולם שלישי, שזקוקות לכסף, ויכולות לחיות בטראומה הכי גדולה של יתמות, רק בכדי לספק פריון לארצות השפע השופעות".
"די תפסיק. אתה הרבה יותר נבזי ממני", ביקשה הלנה ופניה עייפות, נופלות, עיניה כמעט נעצמות.
חזי קינח את האף בנייר טואלט, ליד האסלה. על הנייר היו מצוירים שלושה לבבות ירוקים אחד ליד השני באלכסון. עוד תוצר מעולה של סופרמרקט "אֶדֶקָה", כי נייר הטואלט שלנו נותן לך גם רכות, עדינות, מודעות אקולוגית, ניקיון, נוחות ויעילות.
"אבא שלך התקשר. אמרתי לו שאתה בקניות", הלנה התבוננה בו בעיני האגמים הכחולים שלה. היא הביטה אל תוך חורשות העד הירוקות של עיניו.
"אני אוהב אותך. ולכן לא נמשיך במשחק היום. קודם תרגישי טוב".
"אני אוהבת אותך, ומבקשת שתעזור לי, בסדר? אולי תתקשר לאבא שלך ותספר לו את הבשורות?"
"אם את תתקשרי לאבא שלך, אני אתקשר לאבא שלי".
"אל תהיה טיפשי. שאצי שלי".