פרפרים

לילה אחד זע הווילון הלבן המכסה את החלון הגדול שבחדרי. הוא מתחיל לנוע, מואר מבחוץ באור ירח ופנסי רחוב. בתחילה התנועה נראית כתגובה קלה לרוח, אך היא הולכת וגדלה. הווילון מתרחף ושב, הבד מתמלא גלים גלים, מתנפח ועולה. אני שוכבת דוממת במיטתי, ערה לחלוטין, רואה איך דרך החלון הפתוח ומבעד לווילון נכנס לחדר פרפר גדול ולבן.

הפרפר מזדקף בחדר ומחושיו השחורים מרפרפים ונוגעים בתקרה. גודלו כשל אדם גבוה, וכנפיו נפרשות וממלאות את החלל מקיר לקיר. מלבד מחושיו הוא לבן כולו. מיד מכה בי ריחו: ריח חזק של פריחה, ריח סמיך ואבקתי. הפרפר שואף אוויר באיטיות. הוא גדול כל כך עד שאני רואה את פתחי החזה שלו נפערים. כשתאי האוויר הפרפריים שלו נדחסים החדר מתמלא שוב באותו הריח, במשבים חזקים. אני מסיטה מעלי את השמיכה כדי להרגיש את הרוח הריחנית ננשפת ישר על העור. הפרפר מזהה את התנועה ומפנה את מחושיו לכאן ולכאן, נראה שגם הוא מריח דבר- מה. רגליו הדקות והארוכות משתהות באוויר, טועמות אותו, מזהות את ישותי הקרובה. הוא מפנה את ראשו כלפי, ראשו המוארך על הקרניים והמחושים היוצאים ממנו במלכותיות חייזרית.

יש רגע שבו הוא פרפר ענקי, מתבונן בי, ואני בת אדם שכובה על המיטה ומביטה בו. הלמות לבי המבוהלת מין ההפתעה נרגעת לאט, וכך גם שוכך מעט הסחרור הריחני של נשימתו שכנראה חוזרת לסדרה. אנחנו מביטים, אני בשתי עיני החומות האנושיות, הוא בשתי עיניו החומות האטומות. אני מרגישה חום מרוגש שמתחיל לפעום לי בבטן התחתונה. רצון למגע.

אחרי דקות ארוכות הפרפר מתחיל שוב לזוז, מרחף לכיוון מיטתי וגוהר עליי. מגעו קל מאוד, כמעט לא מורגש. מדגדג.  לא חוקר לעומקי. זה בקצות העור, בהסתמררויות קלות, בעדינות רבה. אני מרגישה שלמרות גודלו הרב אם ארצה אני יכולה למחוץ באצבעותי את גופו, את כנפיו, להעיף אותו מעלי. פרצופו קרוב אליי, משונה וחינני. נשימתי מבדרת קצת את שערותיו הדקיקות. בעיניו הגדולות והמבריקות משתקפות פניי השלוות – יפות כל כך.

בבוקר אני מתעוררת כשגוף הפרפר לצידי במיטה. כנף לבנה אחת שמוטה עליי, בכל מקום מחושים ורגליים דקות ואבקה. אני נחלצת מתחת לכנף ונבהלת קצת מיובשה ומחסרונה של הזמזמת הזכורה לי מהלילה, אותה אנרגיית תנועה עצורה הקיימת גם באי תנועה. אני מנסה להזיז אותו, להעיר אותו ברעש, אבל הוא לא זע.

אני נעמדת מול הגופה הלבנה והעצומה שנחה על מיטתי. אני מתבוננת בה היטב, לומדת את אנטומיית הכנפיים, את האיורים הלבנים, כמעט בלתי נראים על הרקע הלבן. הרגליים עדינות וחזקות, פתחי הנשימה ריקים ושקטים, החדק לאיסוף הצוף רפוי, שעון על הגוף הפרוותי. המראה הוא כמו חלום בהיר- כל כך נראה לעין, כל כך בלתי נתפס.

אני יוצאת אל הרחוב ומסתנוורת מהשמש החזקה שבחוץ. אנשים מתהלכים, זגוגיות משקפות, מכוניות חולפות, רמזורים מתחלפים. אני מכחכחת בהתרגשות, באהדה, בגרוני הצרוד שמבעבע פתאום במילים. אני עוצרת אישה שעוברת לידי עם עגלה ובה תינוק. "מה השעה?" אני שואלת אותה. היא עונה לי בקול צלול ונעים: "אחת- עשרה בבוקר".

גופת הפרפר נותרת במיטתי, מתייבשת ומתפוררת לאיטה. אני ישנה לצדה כל לילה, אוהבת את קיומה השקט והנמוג, את השותפות החלומית, הסודית שבינינו.

עוד לפני שהווסת שלי מאחרת אני פשוט יודעת, מרגישה את תנועת ההתפתחות מתחילה בתוכי, את הטרנספורמציה החמה שנובטת בי באיטיות ובבטחה.  אני ממשיכה להתהלך ברחוב בעיניים פעורות, מלאה באהבה ובסוד שלא ייאמנו, חולקת אותם בכל מבט ומגע, רוצה רק ללטף ולשתף כל עובר ברחישה היפהפייה הזאת שבבטני.

עם הימים עורי מתחיל להתעבות, להתעמם, אני מתקשה יותר לנוע.  תוקף אותי תיאבון אינסופי, אני אוכלת עוד ועוד בהנאה עצומה, אוכלת ומתנפחת. אני מתנפחת באופן שווה בכל גופי, שמאבד את צורתו. איבריי מתרחבים לצורה כללית סגלגלה. ההשתנויות האלה לא מפתיעות אותי: אני יודעת אותן, מצפה להן, מטפחת אותן.

באחד הימים אני מרגישה שרגליי לא יוכלו לשאת עוד את הגוף העגול הזה, שגם הן הולכות ונספגות בו. אני מביטה מחלון חדרי הגדול ונפרדת מהרחוב בצביטת געגועים. גופת הפרפר כבר מפוררת כמעט לחלוטין על המיטה. אני סוגרת את החלון היטב, מסיטה את הווילון ונשכבת בכבדות על המיטה. אוויר החדר מאובק ודומם, יורד עליי לאט. בנשימה עמוקה אני מחייכת ועוצמת את עיני.

החדר שקט. במשך ימים אין בו שינוי מלבד התחלפות האור והחושך. הזמן כמו מאובן אוורירי, פרום, רק משנה את צבעו.

ולבסוף, תנועה.

על המיטה מונח עצם דמוי קליפת בוטן עצומה, בהיר, סבוך ופריך. הוא מתחיל לנוע ולהתעוות. בחדות נפרץ בו פתאום פתח חלול ומתנשם, וממנו מגיחים מחושים שחורים ועיניים מבהיקות, אחריהם רגליים דקות ולבסוף כנפיים מקופלות, רטובות ודביקות. פרפר עדין יוצא את הגולם. הוא משתהה לרגע ואז נפנה ואוכל את הקליפה הריקה כולה בתיאבון. לאחר האכילה ניצב הפרפר להמתין לכנפיו שיתייבשו ויתקשו בחדר הריק.

מהדורה מקוונת | מאי 2023
דימוי: מאחוריי, מתוך אחר שעות, מאיה ארוך