פרץ חיות

בר בן חמו גלל את מכנסי ההתעמלות המבריקים סביב זין נפוח ומדולדל, וניסה להפיח בו מעט רוח בדמיונות על נשים מהמחשב, אך לשווא. הגדם הסגלגל סירב להתרומם, וככל ששפשפו רק האדים והאדים עד שפלט זרזיף דק שהחמיץ את האסלה והכתים את תחתוניו. ברב"ח, כפי שדבק בו מאז הצבא, השליך את התחתון זרוע הפליטה אל סל הכביסה המעוקם והלך לחדר השינה, שם שכבו אשתו ובנו באין אומר, ונשימתם החרופה מתנגנת בתיאום שהופר לא פעם בחרחורו הנוקשה של הקטן מתוך עננת הנזלת. לשעה קלה נשכב, המזגן פעל בקמצנות והזיעה הטביעה אותו במיץ חמיצות וצחנה עצמית, ומיד שלף את הטלפון הנייד ופרץ לסלון, כובש את לחותו בספה האפורה הגדולה. הוא הביט במדפים העמוסים ספרי פילוסופיה ושירה, במנדלות הטיבטיות, בחנוכייה המחלידה ובמכונת התפירה שלא תפרה דבר ושימשה כעיטור דקדנטי לסלון הבורגני. הוא הישיר מבט אל עינו הפסיכדלית של פרקט עץ האלון, אך לא נשאב אל פיתוליה, כי חזר לתנות באוזני עצמו את מר גורלו. לא כך שיווה לעצמו ברבח את החיים בלבה של העיר. איך נדבקו אליה ההורים הצעירים בפחדם מהפרוורים; כמו קורמורנים שכתם הנפט מתפשט בעקבותיהם ברח הזוג ממכורות ילדותם המשועתקות. אם הלידה תסב להם מוות קטן, מפלה לחייהם הקודמים, יוכלו להשיב את נפשם ברחובות העמוסים, בבניינים הכעורים והצפופים, בבתי הקפה ובברים, כך חשבו. אך המוות לא היה קטן כלל ועיקר, והיה לפחות כעומקם ושיעורם של החיים שנוספו לעולם, ושום הליכה ברחובות השבתאיים של העיר לא יכלה לו.

*

הוא הביט אל המסך שנצץ כמו עיני חיה בחושך שנח על הבית, השעין את הטלפון על חזהו, הנמיך את הבהירות ופתח את האפליקציה. רגשה משונה התפשטה בגופו, כאילו עשה דבר-מה אסור, למרות שהנושא סוכם ודובר פעמים כה רבות. הפתרון היחיד ל"חוסר תמימות הדעים בתחום המיני", כמו שקרא לזה המטפל שלו, היה לבודד לקפסולות את המשולש העיקש שהזין את חרדותיו: חיי הרגש, חיי המין והטיפול בצאצא. בפעם האחרונה שנשק לצווארה ומצץ את פטמתה נזל משם חלב מתוק, והיא נבעתה ובקשה שיפסיק. כעת היא קמה והחלה להניק את הילד, שהיה מתחבר ומתנתק מפטמתה חליפות, מלופף כמו גור קופים סביב שדרתה. מחר אמא שלו תבוא לשמור עליו, והוא יתיישב בחצר היפה של בית ליבלינג ויפתח שוב את גיליון ה"וורד" הריק של התזה הלא-נגמרת, על איחורים בספרות העברית, קול היניקה של האמריקנו הקר בקש הפלסטיק יחריד אותו מריכוזו המדומה, וכל אדם שיחלוף ייראה לו בעל תוקף והתכוונות בהילוכו שלא יהיו לו לעולם. אפילו הקצב העקבי שבו הם מקישים על הלפטופ עורר בו תמיד תדהמה.

*

השאלה המינית היתה שאלה שניצניה נראו כבר בתחילת היכרותם, בעצם כבר בקשרים הראשונים שהיו לו במחצית התיכון. ברבח הבחין שרצונו התכוף, ההולך וגובר, במין לא בא בהלימה לרצונה המסויג יותר של בת זוגו. הוא הבין שבעוד הוא קם והולך לישון במחשבות על מפגשים מיניים, ראשה לא מלא בכך, אלא בשעת המעשה עצמו, או ברגעי חסד מעטים, לרוב בשעת צהריים בימי שישי, כשהעולם עומד מלכת. בלהט היומיום והחיים נדחק המין כליל מתודעתה. גברים מקריים ברחוב לא הציתו בה דבר, וכשרחקו זה מזה לא ליבתה העובדה את תשוקתה לשוב ולהתקרב, אדרבא. כל אותו יחס היה זר ומוזר לברבח, אך הוא למד לקבלו כעובדת חיים נסבלת; אלא שעם הולדת הילד הדלילות נעשתה לצחיחות של ממש. העייפות משלה בחייהם, וכל העת היה דבוק אל חיקה של האם העולל הקטן, שברבח אהבו והיה אף מצמידו אליו, מנשקו ומחבקו, אך לא יכול היה שלא להריח בשערו המסמיך שאריות ריח מגופה שנמנע ממנו.

*

ברבח גלל את התמונות המצועפות ימינה ושמאלה חליפות, אך בעיקר ימינה. הוא כתב בביוגרפיה הקצרה: "ילד בן 30 עם ילד משלו, מתנסה בפוליאמוריה". המושג היווני נראה לו מגוחך, ובוודאי שלא ביקש לו אהבות רבות, אבל הוא אפשר לו לחסות תחת תווית שלא סימנה אותו כחרמן או פתטי מדי כמו ב"יחסים פתוחים" המיושנת, או לפחות כך חשב. כשהיתה לו התאמה אחת לעשרות תמונות, החרידה אותו המחשבה על פגישה. אם הפגישה תכליתה מין, הרי שיצטרך לפשוט את בגדיו ושער הפרא שלו יגלוש מחולצתו ויבלע את האישה. שנים הוא נאבק בשיער הארוך, המפורש שלו, שמעטר צפופות את חזהו, רגליו ומפשעתו. טיפולים מטיפולים שונים, לייזרים וקרינות אולטרה-סגולות, שום קרן בטבע לא יכלה לסבך המפואר שבא לו בירושה מאבותיו הבגדדים. אשתו כבר רגילה בו, ואולי גם סאתה כבר נגדשה והיא בחלה בשערות הנשארות על יצועה, על בטנה ובין אצבעותיה, אך איך תסתיר אישה חדשה, ועוד בת זוג ללילה, את סלידתה?

*

"ראית את זה?", היא שואלת, עיניה משוכות למסך המחשב, "שוב יש תן בשכונה". היא גללה את דף קבוצת הפייסבוק "השכנים של פרץ חיות", הרחוב הארוך והמוצל שגרו בו, שמחבר בין רחוב העבודה לשדרות בן ציון וחוצה בחשמונאים, רש"י ובורוכוב. הימים הם ימי פוסט המגפה, והתנים החלו מתרבים בפארק הירקון שננטש בימי הסגר השלישי, ומשם זלג אחד מהם מפעם לפעם אל רחובות העיר הפנימית. התן מתפרץ לחדרי המדרגות בשכונה, וחיבה משונה הוא הוגה לצעצועי הילדים ולנעליים שנשארים מחוץ לדלת מפאת היעדר המקום ו"הניסיון הפתטי של הבורגנים האלה לחשוב שהם גרים בקיבוץ", כמו שאמרה בלעג אשתו הקיבוצניקית לשעבר, שאת כל חפציהם הקפידה לשמור בביתם מאחורי דלת מוגפת ונעולה, וזעמה תמיד על השכנים ממול שהותירו שקית זבל שרועה מחוץ למפתן ביתם. הופעתם של התנים בשכונה זרעה היסטריה בקרב ההורים הצעירים, וכמה אמהות אף החליטו להקים "משמר אזרחי" שיארוב בחצרות בחשכה וידווח לרשויות על כל תנועה חשודה.

*

ברבח כבר פגש את התן, אך לא סיפר לאיש. כשהילד מקיץ באישון ליל או לפנות בוקר, הוא יוצא איתו לטיול במנשא. הילד דבוק אליו, רטוב וריחני. בהתחלה מוחה ומנופף קלות בידיו, אך מיד מתמסר לשינה ולנדנוד הליכתו של אביו. אין איש בחוץ, וברבח פוסע לאיטו ברחובות השקטים ולא מהרהר בדבר. בשעות האלה הוא מצליח להיות עסוק כולו במכונת גופו החורקת, בשרירי הרגליים הנמתחים כשהוא הולך, בגבו המתקשת שלא כהלכה בגלל המנשא, בכתמי הזיעה המתפשטים מתחת לכתפיות. כך, לתומו, באחד הטיולים הליליים פלש שלא במתכוון למאורתו של התן, או שמא היתה זו תנה, בגינה הציבורית המגודרת בשל שיפוצים במתנ"ס הסמוך. ברבח נהג לדחוף את הגדר קמעה ולהשתחל תחתיה, ואז להישען על חומת האבן הנמוכה (אם ישב, העולל עלול להתעורר חלילה) ולקרוא (הפעם את הספר הצהוב של סטיינר על היידגר). באותו לילה שמע לפתע רחש ותנועה מכיוון המתקן דמוי המכונית שחלקו התחתון מוסווה בפלסטיק צבעוני. הוא התקרב בחשש, הניף את הספר כדי להטיח בדבר שישנו שם אם יהיה צורך, וכשהסיט את הדלת הצהובה ראה אותו, מצונף בין עשרות גרביים, רעשני תינוקות ומשאיות צעצוע, ראשו תחוב בין כפותיו. ברבח נתרע לאחור; הוא נזכר שקרא שהתנים נוטים להיות תוקפניים כשהם מגנים על צאצאיהם, אך שום גור לא נראה במאורה המאולתרת. נדמה היה שהתן ברא את ממלכת הצעצועים הנברלנדית הזאת לשימושו הפרטי. התן נראה לו מעורר רחמים, רחוק כל כך ממקום גידולו, שגם הוא לא היה "טבעי" כלל ועיקר. הוא הגיף בחזרה את הדלת ונשבע לא לספר על כך לאיש.

הוא מצא מישהי באפליקציה, יערה פיטוסי שמה. הם מתכתבים כבר כמה לילות. כשהוא נכנס למיטה ומנסה לקרוא (הפעם תומס ברנהרד, "בטון"), הוא רק מדליק את המנורה הקטנה שליד המיטה והילד מתהפך ומצייץ, והיא כבר דוחקת בו במרפקה לעבור לסלון. אחרי כמה דקות הוא מניח את הספר בשעמום, דורך על הכפכפים ויוצא אל הרחוב, ושם נטוות ההתכתבויות הליליות, שהולכות ומתפתלות, הולכות ומשתלשלות. הוא לא יודע דבר על אודותיה, כלומר דבר ממש, תמונתה באפליקציה ישנה, מהפרופיל ומרחוק מעט, סימן מחשיד לרוב, אך איכשהו במקרה שלה זו נדמתה לו בחירה אמנותית גרידא, ובשיחות הם מחליפים אימוג'ים וגיפים, דברי שנינה והתחכמות, אקטואליה רכה, סדרות בנטפליקס, על מה כבר נותר לדבר. השעה מאוחרת דיה, ורחוב המגורים ריק מאנשים, שמתנקזים עכשיו לצירי הבילוי של העיר. מדי פעם חולפים אישה עם כלב לפות ברצועה או גבר שידיו תחובות בכיסים. קול חרישי עולה מקצה הרחוב, והוא לא מצליח להכריע אם זו יללת ייחום של חתול או קריאתו של התן הנמלט.

*

הם קבעו להיפגש סוף-סוף, באחד הלילות, ברחוב שבו היא גרה בשיפולי שוק הכרמל. השוק בלילה זרוע שובל ארוך של רקבובית פירות וצחנת תסיסה. הנוזל העכור חדר לסנדליו, וקליפות דביקות ננעצו בסוליותיו. הוא היה מעט נבוך ומעט נרגש. מעולם לא מימש התכתבות כזאת. הכול היה בהסכמה, כפי שהקפיד לומר לעצמו, אלא שמחוות הראש הקלושה שאשתו הנהנה לעברו לפני שנכנסה למיטה היתה בקושי יכולה להיחשב הסכמה. אולי תבוסת הרצון, חשב. טרוטת עיניים נשרעה אשתו על המיטה ושמעה את זיזי המפתח מקרקשים בחור המנעול. היא צעקה אחריו שיקח איתו לאוטו את שק בגדי החורף של הילד, שהיא רוצה לאפסן אצל ההורים, והוא מיהר לפתוח את הדלת ולהרים אותו, ואז הניח אותו מחוץ לדלת לקראת הנסיעה למחרת ויצא בטריקה.

*

יערה חיכתה לו למטה, שעונה על החומה הנמוכה שלפני ביתה ומגלגלת סיגריה באצבעות צהובות מניקוטין. באופן משונה היא נראתה כמו בתמונות, כלומר מטושטשת מעט, מבטו המרוחק לא הצליח להתמקד בה, לסקור את תווי פניה וגופה, ובעומדה לפניו נותרה עדיין חידה שיש לפענח. הוא חשב, מה אם ייתקל בהורה מהפעוטון, בחבר ותיק, איך יתחיל להסביר את פשר המפגש הזה, מחשבה מופרכת מאין כמוה בהינתן העובדה שנפגש כל העת עם אנשים שאינו מצוי עימם בקשר מיני, ובהם גם נשים. היא מעצבת. "פנים, חוץ, גרפית?", שאל מבורות. "פשוט מעצבת", היא צחקה. "מה שצריך. חלל זה חלל".

 *

"איפה אתה?", צפצף הווטסאפ דווקא כשהחליט סוף-סוף לנשק לה וכבר הקשית את גבו והחווה בידו בהכנה לתנוחה, שזכר רק במעומעם מאי אלו דייטים ראשונים בעברו הרחוק. "בחוץ". "יש רעש מוזר בחוץ, אולי תחזור?". הוא קם מהספה הקשה בחדרה של יערה בלתי מנושק וחזר לרחוב, הפעם נמנע מהשוק, וכשהגיע, נשוף מאמץ, לרחבה שמול הבניין, כבר ראה התגודדות בכניסה. בינתיים קיבל ממנה הודעה נוספת: "אני חייבת לישון, מתחילה מחר בשש וחצי, לוקחת כדור". "התן בפנים", התריעה בפניו אישה אחת וחסמה אותו בידה כשביקש להיכנס. "אבל אני גר פה", הוא הדף את הזרוע המבריקה, מנסה לחשב אם נעל את הדלת. לעזאזל, השק הארור הזה. "הזעקנו לוכד מיוחד עם חצי הרדמה, אסור לאף אחד להיות פה", התייצב בפניו גבר גבוה בעל פנים חיוורות ותלתלים ארוכים שלא מכסים על קרחת. "אני נכנס", ניפח ברבח את חזהו.

*

דלת הכניסה לבית היתה פתוחה לכדי חריץ. על דלת העץ ועל הקירות ניכרו סימני שריטות וציפורניים, וחלק מהבגדים בשקית היו משוסעים לגזרים. ברבח הרגיש את האשמה מפכה בחזהו. למה לא הסגיר את התן כשפגש בו בגן השעשועים? למה לא סגר את הדלת שאמורה לשמור על משפחתו, שממילא הפקיר כדי לזיין בשדות זרים? הוא התעשת ופתח את הדלת בזהירות, נטל את המטאטא שנשען על הקיר מאחוריה ופסע על קצות האצבעות לכיוון חדר השינה. אשתו שכבה במיטה, ישנה לבטח, מכוסה בשמיכה הדקה כמעט עד קצה ראשה, ורק תלתליה מגיחים מתחתיה. ממיטת התינוק הסמוכה הביט בו בנו בעיניים צוחקות, וחבוק אליו, מגבו, ישן התן. כשהתקרב למיטה, מעט מבוהל, צחק אליו הילד וקרא: "אבא, האו-האו, כייב (הוא עוד התקשה לבטא את הלמ"ד והחליף אותה ביו"ד). ברבח ניגש אל הילד וניסה לחלץ אותו בשקט מזרועותיו של התן, אך זה רק הידק את אחיזתו ככל שברבח משך את הילד אליו. "יוֹ (לא) אבא, כייב!", מחה הילד. מתחת למיטה הוא מצא דובי כחלחל, ותחב אותו בזהירות אל בין טפריו של התן. הוא הצליח לאחוז בילד בלי להחריד את התן משנתו, השכיב את הילד על הכרית שלו וכיסה אותו בשמיכה, כשלפתע הדובי שנלחץ בכפותיו המגושמות של התן החל לנגן בקולי קולות את שיר חג המולד המאוס "ג'ינגל בלס", בעודו יורה מבטנו כוכבים לתקרה. התן זינק בבהלה, כשהדובי בין שיניו, היישר אל זרועות האזרחים המבוהלים בחוץ, שבוודאי ירו בו חץ הרדמה ונשאו אותו לבית החולים לחיות בר שבספארי. ברבח נשם לרווחה והביט באשתו. הוא ציפה שתתלפף סביבו באסירות תודה, להרגיש את חומה, את שדיה הקטנים נלחצים אליו, הזין שלו כבר התקשה מעצם המחשבה, אך גם כל ההמולה הזו לא החרידה אותה משנתה, שננעלה על בריח בכימיקלים של כדור השינה. על כריתו של ברבח ישן הילד שנת ישרים. הוא היטיב את השמיכה הזוגית על גופיהם הנושמים החמים של אהוביו והלך לישון על הספה, חצי תאוותו בידו.

מהדורה מקוונת | אוקטובר 2021
דימוי: מתוך קחי אותי, טליה רז, מראה הצבה, 2021, קרדיט צילום: הדר סייפן